אינדיאנים בארה"ב: סאנדאנס, סוס הרעם ושיר הנוצה

הטיפי-אוהל-של מנהיג הטקס כריס לט, הוא "סוס רעם אמיץ". כריס מתגורר בבית רגיל במשך כל השנה, אך בזמן הטקסים הוא שב למסורת האינדיאנית של מגורים באוהל

מנהיג בלי לשים לב
התרבות האינדיאנית זוכה לפופולריות הולכת וגוברת בשנים האחרונות. רבים מרגישים באורח אינטואיטיבי כי בעולם המערבי הנחשב מתקדם אין התייחסות לנושאים כמו חיפוש אישי אמיתי, תמיכה בצמיחה רוחנית ונפשית ותחושה של קהילה אנושית. יש מי שמרגיש כי תרבויות אינדיאניות ובעיקר טקסים אינדיאניים יעזרו לו להתחבר לבריאה, לטבע וגם לעצמם ולמצוא תשובה לשאלה האנושית: האם יש לי תפקיד בבריאה, ואם כן מהו?
חברתי אסטלה היא אשת העולם הגדול: היא נולדה בהונג קונג, חיתה במדינות שונות, ניהלה משרדי נסיעות בשווייץ, עד שחייה גלגלו אותה לקליפורניה, ושם

התחברה לדרך האדומה, הדרך האינדיאנית, וקיבלה אותה בצורה מוחלטת.
כריס, בן שבעים, היה טייס של חיל האוויר האמריקאי במלחמת קוריאה. כמו אינדיאנים רבים אחרים, גם הוא הצטרף לכוחות הצבאיים כדרך להתקדם חברתית: לצאת מהשמורה אל העולם, לעשות משהו חשוב, להיות מישהו. כריס היה בהונג קונג כטייס אמריקאי בזמן שאסטלה נולדה.
כשהם היו זוג הוא אהב לציין זאת, כאילו אמר: הנה, הבורא התכוון למשהו. הנה, הייתי שם

סוס רעם אמיץ, לשעבר טייס בחיל האוויר האמריקאי והיום מנהיג רוחני אינדיאני מכובד ומוערך

כשהיא נולדה ועכשיו היא פה איתי. עכשיו כריס לא מדבר על כך. מאז שנפרדו הוא מופנם יותר, אולי כועס, אולי נעלב. בשנה האחרונה הוא היה חולה מאוד, והוא מדבר על כך שעוד מעט יגיע הזמן לנוע הלאה, ללכת הביתה, לעבור דרך הדלת הרביעית לעולם הרוחות.
אין מנהיגים רוחניים רבים בנמצא, כאלה השומרים בדבקות על המסורת של פעם והופכים בשל כך לנערצים ואהובים. משום שכריס הוא אחד מהוותיקים והמכובדים שבין מקיימי הטקס, אנשים ניגשים אליו כפי שניגשים אל רבי, מאסטר, מורה גדול, הדלאי למה.
כריס נהפך למנהיג רוחני כמעט בלי לשים לב. אחרי שירותו בחיל האוויר האמריקאי הסתובב ברחבי אמריקה ובשנות השלושים לחייו חזר לשמורה שנולד בה. הוא עבד בחנות מקומית, הפסיק לשתות, התרחק מהאלימות שהיה מעורב בה עד אז דרך קבע והחל לחיות חיים אינדיאניים פשוטים וטובים.
כבר כשהיה ילד הוא התעניין בצורת החיים המסורתית, אבל אז היתה הזהות האינדיאנית מקור לבושה והזקנים פחדו לדבר על הטקסים והמנהגים. בצד טקסים אינדיאניים מסוימים שהשתתפות בהם נאסרה על פי חוק, עברו טקסים אחרים תהליך של דה לגיטימציה (למשל, כאלה שנתפסו כמנהג פרימיטיבי ונחות) ואנשים הפסיקו לקיימם. כריס התעקש ללמוד את התרבות שלו. אט־אט מצא אנשים שנצרו את הידע והסכימו לשתפו.

אבא שמים ואמא אדמה

הקמת מבני ההזעה על רקע האש הקדושה, שבוערת במשך כל הטקס

לפני ארבע שנים נוכחתי בטקס הסאנדאנס הראשון שלי. הייתי חברה בצוות שעשה סרט תיעודי על התנועה האינדיאנית־אמריקאית (The American –  Indian Movement  AIM, ראו מסגרת). מעט מרוחקת, מעט מבוישת, באתי לטקס חשופה, פגיעה, וחלקתי אוהל זעיר עם בחורה שלא הסתדרתי איתה. זה היה טקס ענקי, מרובה משתתפים, שהתנקזו אליו אינדיאנים רבים מרחבי היבשת. הטקס שבו אני נוכחת הפעם צנוע הרבה יותר.
ביום הראשון של ההתכנסות יש אנשים מעטים והאווירה משפחתית. סופת ברקים ורעמים שוטפת את השדה. אנחנו עומדים בתוך הבוץ, השמש שוקעת בגוני אדום וכתום במערב, והברקים מתפוצצים בינינו. האוויר רווי חשמל, אפשר להרגיש אותו, אבל אף אחד מהנוכחים לא מתרגש. באנו לכאן להיות לאחד עם הבריאה.
המשתתפים מגיעים אל השטח כמה ימים לפני האירוע. עוד לפני תחילת הטקס ה"רשמי" מתקיים מעין טקס הכנה, שבמהלכו מצווים כל המשתתפים להשתתף מדי יום ב"טקס ההזעה" (Sweat Lodge), טקס אינדיאני קדום ובסיסי שבמהלכו מיטהרים המשתתפים במבנה נמוך וחשוך, עשוי ענפים ושמיכות, מעין סאונה מאולתרת.
הסופה עוברת, מנהיג הטקס כריס מגיע אל מבנה ההזעה המעוגל, נכנס אליו, ואנחנו אחריו. האנשים מתלחשים שביום הראשון של ההתכנסות בטקסים המונהגים על ידי כריס תמיד יש סופה. "הוא עובד עם רוחות הרעם", אומרת לי בידענות ג'ן, פסיכולוגית לבנה שעלתה על הדרך האדומה, האינדיאנית, לפני שנים רבות. בהמשך ימי ההתכנסות הולך המתח וגובר ומקבל נוכחות פיזית ממש.

חיים פשוטים וטובים
"תמיד חשבתי", אומר כריס, "שמנהיג רוחני צריך להיות בן שבעים או שמונים, עם שיער לבן וקול רועד; לקח לי זמן להבין שאני בעצמי נהפך לכזה בגיל צעיר כל כך. תמיד ראיתי את עצמי כאדם פשוט. יש לי כישרון לעזור לאנשים, מתנה שקיבלתי מהבורא, אבל אני אדם פשוט לחלוטין".
כריס היה בן ארבעים וקצת כששיחות הטלפון אליו הלכו והתרבו. הוא מצא את עצמו נוסע לאורכה  ולרוחבה של היבשת, מסייע לאנשים בדרכים שונות ומקיים טקסים שונים. "זוהי דרך חיים בודדה וקשה", הוא אומר. לא פעם‐ הדרך הפכה קשה מאוד.
כשהדברים נהיו קשים היה לכריס חיזיון בחלום: הוא ראה את עצמו מובל לראש צוק ומשם הבחין בקבוצות של אנשים באוהלים מסורתיים. הוא ישב על ראש

הצוק ונשאל אם הוא רוצה לעזור לאנשים. ניתנה לו זכות הבחירה: נאמר לו שהוא לא חייב לעזור לאף אחד ועליו לבחור בעצמו מה הוא רוצה לעשות. והוא בחר לעזור, להנהיג, לרפא. הוא בחר את הדרך הקשה.
"זה לא קל להיות אינדיאני", אומר כריס לשייאן "כוכב הבוקר". אנחנו בלב סופת טורנדו בדרום דקוטה, תופסים מחסה בתחנת משאיות. שייאן רק בת שנה וחצי אבל בפניה ניכרת בגרות מוקדמת. אמא שלה הפכה משותקת מהחזה ומטה כתוצאה מתאונת דרכים שבה היה מעורב נהג שיכור. אבא שלה אינו חלק מחייה ויש לה אח בן שבעה שבועות, שנולד בניתוח קיסרי בעקבות התאונה אחרי שישה חודשי הריון בלבד.
בקי, סבתה של שייאן, מכה על חטא. היא יודעת מה חלקה בדברים. היום היא סאנדאנסרית. היא קיבלה על עצמה דרך חיים נקייה, מחויבת לחלוטין לקהילה ולערכים של עזרה, חמלה ואהבה. כמו אינדיאנים רבים, גם בקי עברה תקופה ארוכה של שכרות, אלימות וחוסר בהירות.

התלבושות הצבעוניות לא נועדו לטקסים המוקדשים, אלא לחגיגות ולתחרויות ריקודים ושירים בלבד. התחרויות הצבעוניות מושכות צעירים רבים להשתתף בהן, וכך שומרות על המסורת העוברת בריקודים ובשירים

יום העץ
ב"יום העץ" נבחר עץ מסוים, ונשאלת רשותו לשיתופו בטקס. ילדה קטנה לבושה בבגדים לבנים מובילה תהלוכה, והיא שמניפה את הגרזן הראשון על העץ. הגברים ממשיכים את המלאכה, הנמשכת זמן רב. הנשים עומדות רחוק יותר. השבבים שניתזים מהעץ נאספים בחרדת קודש מהאדמה. כששבב אחד נופל עלי אומרות לי הנשים שזכיתי בכבוד מיוחד. אחרי שהעץ מורד הוא נישא בשקט על ידי עשרות אנשים.
זהו עץ גדול וכבד. הנשים הולכות אחרי הגברים ומרימות את כל הענפים והעלים שנופלים בדרך. מרגע שנבחר העץ הוא קדוש. כשמגיעים למעגל הטקס מניחים את העץ על גבי שמיכות. משתתפי הטקס קושרים אל העץ חבלים המסומנים בצבעים "אישיים", כדי שיידעו למי שייך כל חבל. אחר כך מורחים את העץ בתערובת בוצית ומאכילים אותו: שמים בשר ואוכל מבושל בתוך בור באדמה ומרימים את העץ כך שיעמוד בתוך הבור. מאותו רגע הופך העץ, שמתנשא לגובה של כ־12 מטר, למרכז תשומת הלב של המחנה כולו. כל העיניים נשואות אליו, ועיני המתפללים יותר מכולם. זוהי נקודת המיקוד של תפילותיהם, המקום המאחד את אבא שמים ואמא אדמה.

בוב, אינדיאני מסורתי באמריקה של היום, אחר סיום הסאנדאנס. בחזהו נראים פצעי הפירסינג

המנחה הגדולה יותר מתבצעת על ידי המתפללים ביום האחרון של הטקס והיא מכונה פירסינג: כריס מכניס את כפיס עץ לחזה של המשתתף, ששוכב ללא תנועה על עור הבאפלו, ואז מוציא אותו, הכפיס שקוע בתוך החזה וקצותיו בולטים כך שאפשר יהיה לקשור אותם לעץ.
המטרה היא להקריב את הגוף תוך כדי חיבור אל העץ העומד במרכז המעגל ולהתחבר דרכו לאמא טבע ולאבא שמים. לכל רוקד יש חבל שקשור לעץ, ואליו מחוברות רצועות בד בצבעים האישיים של הרוקד. כל אחד בתורו מגיע למרכז המעגל, עובר את תהליך הפירסינג, מתחבר אל העץ מהכפיס באמצעות החבל שלו, מתרחק מהעץ ונתלה עליו עד שעור החזה בולט ומשוך בחוזקה אל העץ. בהישמע האות הוא מושך את עצמו עוד ועוד עד שהוא נקרע מהעץ, זב דם. נחלי דם זורמים משני צדי החזה של המשתתפים, אך המתח יורד באחת: הטקס עומד להסתיים לאחר שנעשתה מנחת הבשר.
במהלך הטקס כולו מחזיקים הרוקדים בין שפתיהם משרוקיות מעצמות נשר. כל נשימה שלהם מייצרת שריקה וכך מלווה הטקס בשירים עם נוכחות כבדה ושריקות בלתי פוסקות. אני מתרכזת בחברי הרוקדים ומאבדת תחושת זמן, שוכחת מהעולם כולו. אני נהפכת לעץ ולריקוד ולתפילה עצמה.

לצאת ממעגל הקסמים
בטקס נמצאת מרילין, חברתי הקרובה משבט האוג'יבווי מהשמורה רוזו ריבר (Roseau River) שבמניטובה (Manitoba). זו שנתה השמינית בטקס. היא אומרת שעתה תנוח לפני שתשוב להשתתף בטקס.
מדוע ייקח על עצמו אדם מעמסה כה גדולה? בטקס מתאפשרת התכנסות פנימית והתחברות לבריאה, למקום שהאדם מרגיש בו כי הוא יכול לשוחח עם הבריאה ולהודות לה. מי שמרגישים כי עליהם להתפלל מוזמנים להשתתף, ואנשים שונים אומרים דברים שונים על האופן שקיבלו בו את המסר: לחלקם היה חיזיון, חלקם חווה חוויה מיוחדת, בחלקם פשוט עלתה הרגשה חזקה, שלעתים לוותה בביקור או בהתגלות של חיה. הרוקדים מרגישים מחויבים להתפלל עבור משפחותיהם ועבור משפחת האדם כולה, אמא טבע וכלל הבריאה.
כך רואים בטקסים אינדיאניים אנשים שעל פי אמת מידה מערבית הם חסרי כל, נוסעים במכוניות דפוקות, שהאינדיאנים אומרים שהן נוסעות "על כנף נוצה ותפילה", מחוסרי שיניים וניצולי מוסדות, שעדיין מודים לבריאה על כל מה שיש להם ומתפללים לשלום העולם.
נלסון, בעלה של מרילין, מדבר על כך בסוף הטקס. ארבעה ימים הוא לא אכל ולא שתה, רק רקד מסביב לעץ והתפלל. עם תום הטקס מקיימים הוא ואשתו טקס הודיה, ובו הם מחלקים מתנות לכל הנוכחים. נלסון מודה לבריאה ולכל הנוכחים. קולו נשבר.
הוא מספר על החיים הקשים שעברו עליו, איך התגלגל ממקום למקום, ומודה לבורא על שכיוון אותו לחיים המסורתיים שאותם הוא חי עכשיו. כמו רוב הגברים משבט האוג'יבווי גם נלסון גבוה, רחב כתפיים ונראה חזק וקשוח, אך במעמד הזה הוא מתרגש ומשתנק: "אלה הם חיים קשים", הוא מסכם בקול רועד, "אך אלה חיים טובים". נלסון ומרילין מתקשים לגמור את החודש אך כאן הם מחלקים מתנות לכל הנוכחים בנדיבות רבה. שאול הצלם מקבל שמיכות ואני קופסה שבה "נוצת כבוד" וצמחי מרפא.

בחמלה, בהקשבה, באהבה
אני לא מתפללת של הסאנדאנס, אני לא אינדיאנית, אף שמשתפים אותי ומקרבים אותי לדרכים ולטקסים. דרך החיים האינדיאנית הוצגה בפני, ויש אינדיאנים המסתכלים עלי כעל גשר בין תרבויות. הוסבר לי כי על פי נבואות שונות קיימת ציפייה לאנשים טהורי לב שיבואו מרחוק, ילמדו את הדרכים וילמדו את אנשיהם מעבר להרים ולאוקיינוסים את הדרכים הנכונות.

משתתפת בסאנדאנס. על פי נבואות שונות קיימת ציפייה לאנשים טהורי לב שיבואו מרחוק, ילמדו את הדרכים וילמדו את אנשיהם מעבר להרים ולאוקיינוסים את הדרכים הנכונות

אני מכירה את רוב הרוקדים. אני תומכת בהם בכוונה רבה. ארבעה ימים רקדתי איתם – הם במעגל ואני מחוץ לו – עם עוד חברים וקרובי משפחה שבאו לכאן. רגע הקריעה מהעץ הוא רגע קשה אבל גם מסמן את סוף הטקס. כל המתח נשבר ואפשר שוב לנשום.
בסוף הטקס יוצאים הרוקדים מהמעגל. אנחנו, האנשים שרקדו בחוץ, מחכים להם בשורה. הם עוברים אותנו, פנים אל פנים, ואנו מחליפים תודות. התומכים מודים על ההקרבה והרקדנים על התמיכה.
אני מחבקת באהבה את אסטלה, את מרילין, את בקי ורון. אני לוחצת ידיים לג'ואל, בוב, לורטה ודקלן. אני לא מבינה אותם לגמרי, אבל אני מקבלת אותם ומעריכה אותם על מה שהם עושים למען כולנו.
הנבואה האינדיאנית אומרת שאמנם מתקרבים זמנים קשים ורעים, אך ככל שיותר אנשים יחזרו לדרכים הישנות, הידועות, הפשוטות, כך אנשים רבים יותר יינצלו. אף אחד לא יודע באמת מה יקרה, אבל כשאנו מרגישים שמה שאנחנו עושים הוא נכון – טוב לנו. ייתכן שזהו מוסר הההשכל החשוב ביותר של הסאנדאנס: למצוא את הקהילה שלנו, לחיות במעגל קרוב, להקשיב, להתכוון ולהתפלל ככל יכולתנו, בחמלה, בהקשבה ובאהבה.