אין לאן לברוח: מפלצות, אסטרואידים ועוד

בניגוד לנסי, יטי וסאסקווש, צ'ופקברה נגועה כנראה ביצר הנדודים. בשנה־שנתיים האחרונות מתקבלות יותר ויותר עדויות לכך שהיא נעה צפונה. מרבית העדויות מגיעות ממקומות מועדים לפורענות, כמו פורטו ריקו, ברזיל, ניקרגווה וצ'ילה, אבל בני מינה נצפו בשנה שעברה גם במקסיקו, ואפילו בדרומה של ארצות הברית.

מהעדויות מצטייר יצור שטני למדי ונטול רחמים. עדות מאלפת במיוחד מסרו בעליה של חווה גדולה באיזור עיר המכרות קלמה (Calama) שבצפון צ'ילה. החוואים שניעורו משנתם בבוקר נדהמו לראות את עיזיהם מוטלות מתות, כשגופן מרוקן מדם. הם סיפרו לעיתונאים כי היצור הגיע לגובה מטר ועשרים כשהוא ניצב על שתי רגליו האחוריות. לדבריהם, הוא נראה ספק ערפד, ספק לטאה טורפת. עוד סיפרו העדים כי גבו היה משונן, עיניו אדומות ובולטות, ולשון ארוכה השתלחה מפיו.

התיאורים הדרמטיים עשו את שלהם, והמפלצת הדרום אמריקאית הפכה לסלבריטי. אחת הראיות לכך היא ריבוי האתרים שמוקדשים לה באינטרנט, ובהם חדשות מעודכנות, תמונות וציורים. יש אתרים שבהם אפשר לטעון תוכנות צ'ופקברה, לרכוש ספרים, חולצות מודפסות ואפילו יין מיוחד, המכונה יין הצ'ופקברה.

לורן קולמן, חוקר בעל שם עולמי בקריפטו־זואולוגיה – תחום העוסק במחקר החיות הנסתרות של העולם – טוען כי צ'ופקברה היא התופעה הבולטת ביותר בעולם הקריפטו־זואולוגיה בעשור האחרון. "אבל אין לכם בישראל מה לדאוג", הוא מרגיע, "הצ'ופקברה אינה מתעניינת בתרמילאים".

>>>

באחד מהימים של חודש נובמבר 1896 הילכו להם שני נערים על שפת הים באיזור הנקרא סנט אוגוסטין (St. Augustine) בפלורידה, ארצות הברית, ולפתע הבחינו במשהו שנראה כמו דג ענקי על החוף. רופא מקומי שהוזעק למקום בחן בקפדנות את גוש הבשר המוזר, אבל לא הגיע לשום מסקנה. רופאים במאה ה־19 לא ידעו יותר מדי, ובוודאי לא על חיות ים גדולות.

שמעו של היצור המשונה יצא למרחוק, ולמקום הגיעו חוקרי טבע רבים בניסיון לזהות אותו. המשימה לא היתה קלה, הן בשל ממדיו העצומים – אורכו היה כשבעה מטרים ורוחבו כשני מטרים – והן בגלל העובדה שלא היה לו ראש. במאמרים שהתפרסמו בעיתונות המקומית והמדעית של אותה תקופה הועלו השערות שונות ומשונות באשר לזהותו של היצור, החל בדיונון ענקי (ראו עמ' 94) וכלה בכל מיני דינוזאורים מימיים מתקופות קדומות ששרדו, בצורה כזאת או אחרת, בתהומות האוקיינוסים.

עד היום לא ברור מה עלה שם מהמים, והשאלה נשארה פתוחה. עניין לא מפתיע, אם זוכרים שהמים מכסים כ־70 אחוז מפני הפלנטה, ויש מן הסתם מינים רבים של דגים ויונקים ימיים שטרם נתגלו. עובדה היא שגם כיום מתגלים מעת לעת מינים ימיים חדשים, וברור שהתמונה הביולוגית המלאה של המצולות  רחוקה מלהיות שלמה. מי שיודע לנצל היטב את העניין הם מפיקי הסרטים ההוליוודיים, שמדי פעם מעלים ממעמקי האוקיינוסים מיני מפלצות וטורפים אקזוטיים מטילי אימה.

אלא שלסיפור הזה, כך מתברר, דווקא יש רגליים (או מלתעות). ביולוג ימי בריטי מאוניברסיטת אוקספורד בשם פקסטון טען זה לא כבר במאמר שהתפרסם בכתב עת מדעי, כי באוקיינוסים שוחים או זוחלים כמה עשרות מינים של יצורי ענק שטרם התגלו. החוקר הבריטי הסתמך בדבריו על עבודה שעשה מתמטיקאי צרפתי בשם פויסוֹ שחי בתחילת המאה ה־19.

תחילת הסיפור במשאלתו של המלך לואי השמיני, שרצה מאוד לדעת כמה צבאים נותרו עדיין ביער המלכותי. שומר היער הזקן שלו ידע אמנם לזהות כל צבי וצבי, אולם המלך לא בטח ביכולתו המנטלית והזעיק למשימה את פויסו. המדען הצרפתי התגייס למבצע במלוא מרצו. הוא הטיל על השומר לסרוק את היער מדי יום ולסמן בנייר כל צבי חדש שהוא מזהה. ביום הראשון אכן ראה השומר צבאים רבים שנצפו לראשונה. בימים אחר כך הלך ופחת מספרם של הצבאים החדשים.

פויסו הציב את הנתונים המצטברים בגרף וקיבל קו שעולה בהדרגה, אך קצב העלייה שלו קטֵן והולך, כשהוא נוטה להגיע למה שמתמטיקאים מכנים "גבול עליון קבוע". זו הנקודה שבה אפשר לצפות בוודאות כי הסיכוי למצוא צבאים חדשים, שלא נצפו קודם, יהיה אפסי.

החוקר פקסטון עשה כעת דבר דומה. הוא עיין בספרי מדע ישנים מאמצע המאה ה־18, ומצא מהן החיות הימיות שאורכן עולה על שני מטרים אשר היו ידועות אז. אחר כך המשיך ובדק בשיטתיות, עד ימינו, כמה בעלי חיים ימיים בגודל המתאים נתגלו, ובאיזה קצב. מתברר שעד היום נמצאו 217 יצורי ענק, בקצב שהלך וירד. בימינו מגלים יצור ימי חדש כל 5.3 שנים בממוצע, מה שאומר כי במצולות האוקיינוסים רוחשות, לפחות לפי המודל של פקסטון, עוד 47 מפלצות שממתינות לגילוין.

>>>

לפני כשנה הודיע צוות אסטרונומים מארצות הברית כי על פי חישוביהם, קיימים סיכויים טובים לכך שבשנת 2028 יפגע בפלנטה שלנו אסטרואיד זעיר. הפגיעה, טענו, עשויה להביא לאסון בקנה מידה גלובלי – מספר עצום של קורבנות אדם והרס מסיבי של אוכלוסיות בעלי חיים וצמחייה. כל העניין עורר כצפוי התרגשות רבה בכלי התקשורת. קטסטרופות הן עניין פופולרי, ועד מהרה החלו להראות מעל מסכי הטלוויזיה בעולם הדמיות צבעוניות של סלע ענקי, המתנגש בכדור הארץ במהירות של כמה עשרות אלפי קילומטרים בשנייה.

האנרגיה הקינטית האדירה שמשתחררת באירוע כזה גורמת לכך שכמויות גדולות של עפר ואפר עולות לאטמוספירה ויוצרות שמיכה עבה של חלקיקים. זו חוסמת את אור השמש ומביאה עלטה ממושכת על כדור הארץ. קור עז יחד עם הפסקת תהליכי הפוטוסינתזה של הצמחים גורמים להכחדה של אוכלוסיות החי והצומח בכדור הארץ. חלק בלתי נפרד מתסריט הבלהות הזה הם נחשולי המים האדירים (צונאמי), המתנשאים לגובה של 200 מטר, שמתפרצים אל היבשה ומחריבים את ערי החוף בעולם.

למחרת ההודעה הדרמטית כבר הושמעה צפירת ארגעה, כשקבוצת מדענים אחרת בדקה צילומים ישנים יותר של מפת השמים, שכללו צילומים של אותו אסטרואיד, והגיעה למסקנה כי הוא יחטיא אותנו בערך במיליון קילומטר. במונחים אסטרונומיים, יש לומר, זו כמעט פגיעה. ואם מקבלים את מה שאומרים כמה מהאסטרונומים הפסימיים יותר, הרי שלפחות מבחינה סטטיסטית יש לנו, תושבי כדור הארץ, בהחלט כמה סיבות טובות להיות מודאגים.

דמו בעיניכם את העולם שלנו, כדור בקוטר של כ־12 אלף קילומטר, שנוסע באותה דרך כבר 4.6 מיליארדי שנים, במהירות של קרוב ל־30 קילומטר בשנייה. בכל זאת, מדי פעם, ללא הודעה מוקדמת, עוברים בדיוק בדרך הזאת "כלי רכב" אחרים. בדרך כלל, התחבורה הקוסמית מתנהלת כסדרה, ורק לעיתים רחוקות מאוד מתרחשות תאונות.

בעבר הרחוק, כאשר כוכבי הלכת אך נתגבשו, היה חלל מערכת השמש מלא עדיין בשברי פלנטות, סלעים ורסיסי קרח, שנעו במסלולים שונים ופגעו פעם אחר פעם בפלנטות הצעירות. אבל לאחר עידנים רבים הסתדרו גרמי השמים במסלולים יציבים, והשקט הגיע למערכת השמש.
ובכל זאת, כתוצאה מהפרעות כבידה ממקורות שונים, ישנם מדי פעם גופים קטנים – החל מאבנים ושברי קרח זעירים ועד לכאלה בגודל של עיר כמו תל אביב – הסוטים ממסלוליהם הקבועים. הגופים הללו נעים עד שהם נלכדים בכוח הכבידה של אחד מכוכבי הלכת, ומוטחים בו בעוצמה. כדור הארץ, כמו פלנטות אחרות, נושא על פניו עדויות חיות לכך: מכתשים בגדלים שונים, שנוצרו כתוצאה מפגיעות של גופים מזדמנים.

חישובים סטטיסטיים מלמדים כי התנגשות באסטרואיד גדול יחסית, שקוטרו כעשרה קילומטרים – כמו זה שפגע בנו לפני
כ־65 מיליון שנה וגרם, בין היתר, להיעלמות הדינוזאורים – היא נדירה למדי ומתרחשת רק כל כמה עשרות מיליוני שנים. התנגשויות עם גופים קטנים יותר, בקוטר של כמה מאות מטרים, מתרחשות בתדירות גבוהה יותר, פעם בכ־4,000 שנה בממוצע.

על פי הידוע לנו, מפגש אלים כזה לא התרחש בפרק הזמן המדובר, מה שאומר שאנחנו כבר מצויים בתוך הסטטיסטיקה. כולנו, תושבי הפלנטה, נוטלים חלק במשחק של רולטה קוסמית, שאף אחד מאיתנו לא יודע בעצם מתי או כיצד הוא יסתיים.