המון גודש את הכיכר. הקהל קרוב לאקסטזה. אנשים נתלים מן החלונות כדי להיטיב לראות, והמלווה שלי כמעט מעיפה אותי מהחלון מרוב התלהבות. שעת השיא מתקרבת, המתח עולה והשירה גוברת. חצות היום. בשעה 12 בדיוק יתחילו לצלצל הפעמונים במרומי בניין הפלאצו דאי קונסולי (Palazzo dei Consoli), בית הממשל החולש על הכיכר המרכזית בעיר גוביו (Gubbio) שבחבל אומבריה (Umbria), ועוד מעט יגיע הרגע הגדול: טקס הרמת הצ'רי (ceri).
הצ'רי הללו אינם אלא שלושה בולי עץ ענקיים ומעוטרים, באורך של כארבעה מטרים ובמשקל של כ־270 קילוגרם כל אחד, אשר עוצבו לכדי שתי פריזמות עם שמונה פאות. הם נישאים על ידי הצ'ריולי (ceraioli), הלא הם נושאי הצ'רי, המשתתפים הפעילים בטקס. כאלה ישנם רבים, המתחלפים ביניהם לאורך כל היום. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהצ'רי שוקלים כמעט 300 קילוגרם, ושהצ'ריולי אמורים להקיף איתם את העיר, חלק מהזמן בריצה. בסוף היום עליהם
 |
בשעה 12 בדיוק מתחילים לצלצ הפעמונים במרומי בית הממשל שבכיכר. טקס הרמת הצ'רי עומד להתחיל. הקהל אחוז אקסטזה צילום : נורית מלצר-פדון |
אף להחזיר את הצ'רי אל הכנסייה שבראש הר אינג'ינו (Ingino), אשר עליו בנויה גוביו.
כל קבוצת צ'ריולי נושאת את הקדוש שלה: סנט אובלדו, פטרון הבנאים והטייחים ופטרון העיר כולה; סן ג'יורג'יו, פטרונם של האומנים והסוחרים; וסן אנטוניו, פטרונם של האיכרים ומאוחר יותר גם של הסטודנטים. ההשתייכות לקבוצה זו או אחרת כבר מזמן אינה קשורה למקצועות כפי שהיתה בעבר. המאה ה־20 תרמה חידוש נוסף למסורת עתיקת היומין: בתקופת מלחמת העולם השנייה לא היו מספיק גברים בעיר לקיום הטקס, ואת מקומם תפסו הנשים, כדי שהרציפות לא תיפגע. בזכות התקדים הזה, משתתפות בתהלוכה גם כיום נשים צעירות, אם כי לא בחלקים הקשים יותר של הדרך.
על פי הגרסה הרשמית, נחוג פסטיבל הצ'רי כאקט נאמנות של תושבי העיר לחשמן אובלדו בלדסיני, אשר הנהיג את העיר בשנים 1130־1160. בלדסיני הוביל את העיר לניצחון על 11 שכנותיה, ניצחון שנחשב בשעתו למעשה נס ממש. תאריך המירוץ של הצ'רי נקבע על פי ערב יום מותו, 15 במאי 1160.
לפי גרסה אחרת, הפסטיבל בגוביו איננו אלא גלגולו של פסטיבל פגאני לכבודה של האלה צ'רס (Ceres), אלת האסיף. ייתכן גם כי המילה ceres הפכה ל־cere באיטלקית של המאה ה־12 ומכאן הרבים -ceri. המילה מתאימה מסיבה נוספת: לפני שהשתמשו בבולי העץ המסוגננים, היו נושאים נרות שעווה. רק לקראת סוף המאה ה־16 הוחלפו הנרות בבולי העץ, ואכן ceri באיטלקית הם נרות שעווה.
בגרסתו הקתולית, נוספו לפסטיבל שני הקדושים האחרים. פעם היו הצ'ריולי לובשים חולצה ומכנסיים לבנים וחגורה אדומה לכבוד חגו של סנט אובלדו. כיום נותרו המכנסיים הלבנים, החגורה והצעיף האדומים, אך כל קבוצה לבושה בחולצה בצבע המזוהה עם הקדוש שלה: חולצה צהובה לצ'ריולי של סנט אובלדו, חולצה כחולה לאלה של סן ג'יורג'יו ושחורה לאלה של סן אנטוניו.
בכל פעם נושאים את הצ'רי 12 צ'ריולי אחרים, המתחלפים ביניהם בקטעים השונים של הדרך. לכל קטע כזה יש משמעות אחרת, ובהתאם, גם הכבוד המתלווה לנשיאת הצ'רי. מאות אנשים נושאים את הצ'רי עד סוף היום ומתחלפים ביניהם במקומות ובזמנים ידועים מראש, אבל ככל שהתקרבתי וניסיתי לראות חילוף שכזה, לא עלה הדבר בידי. הם עושים זאת במהירות ובמיומנות מדהימות.
פולחן פוריות ויין
מפתח בית הממשל יוצאים בריצה הצ'ריולי, אוחזים במתקן שעליו יינשאו הקדושים, הנקרא ברילה (Barella). תרועת חצוצרות נשמעת. דלתות העץ הגדולות של הפלאצו נפתחות לקול תרועות ההמון, ושלוש הדמויות של הקדושים נישאות לכיכר, כשהן מורכבות על קצה הצ'רי. כל אחד מהמפקדים, הנקראים קפיטאני (capitani), עומד על הברילה שלו ומקבל לידו קנקן חרס מלא מים, אותם הוא שופך על תחתית הצ'רי (וגם על הקהל). המים ירחיבו את העץ, וכך תחוזק אחיזתם בבסיס. מיד לאחר מכן נזרקים הכדים לעבר הקהל, אשר שש לתפוס פיסה מהכד, הנחשב למביא מזל. תוך שניות מונפים שלושת הצ'רי אל על ונתפסים על ידי המפקדים, שתוקעים אותם לחור שבמרכז הברילה. למראה המחזה, קשה להימנע מהרהורים על פולחני אביב פגאניים, פולחני פריון בעלי מרכיבים פאליים מובהקים.
לקול תרועות הקהל פוצחים הצ'ריולי בנשיאת הצ'רי סביב לכיכר, עוד סיבוב ועוד סיבוב, בתוך הקהל ממש. הצ'ריולי מתקרבים לחלונות הבתים הפונים לכיכר. המוני אנשים מצטופפים בהם, אך הצ'רי באים לברך צ'ריולי ותיקים, כאלה
 |
| לקול תרועות הקהל פוצחים הצ'ריולי בנשיאת הצ'רי סביב לכיכר, עוד סיבוב ועוד סיבוב, בתוך הקהל ממש, שבקושי מאפשר לתהלוכה לעבור בקרבו | צילום : נורית מלצר-פדון |
שהשתתפו בתהלוכה בצעירותם. נושאי המתקן חולקים להם כבוד בהטיית הצ'רי אל תוך החלון – מבצע הדורש כוח פיזי ותיאום קפדני. במו עיני ראיתי צ'ריולו זקן נוגע בדמות אחד הקדושים כשהוא בוכה מהתרגשות, וכל הקהל למטה מתרגש איתו.
לאחר כמה סיבובים בכיכר, יוצאים הצ'רי לתהלוכה ברחובות העיר הצרים, תוך כדי תמרון תמידי ועצירות פתאום תחת חלונותיהם של מכובדים נוספים. באחת הסמטאות אנו נתקלים בילדים המתרגלים נשיאת צ'רי קטן ממדים. מתברר שיש שתי קטגוריות נוספות לנשיאת הצ'רי – לילדים ולבני נוער. הצעירים מתאמנים כל השנה לטקס משלהם, הנערך כמה שבועות לפני האירוע האמיתי.
בשתיים בצהריים מוצבים הצ'רי באחד הרחובות הרחבים יחסית בעיר הימי־ביניימית הצפופה הזו. הם מונחים על גבי מעמדים שנבנו במיוחד, והתושבים הולכים לאכול. הצ'ריולי אוכלים בקומת הקרקע של הפלאצו דאי קונסולי, והמכובדים והמוזמנים באולם המרכזי למעלה, אבל התפריט זהה וכולו על טהרת הדגים, גם ברוטב הפסטה וגם בסלט. אין כניסה לזרים באולמות אלה, והדבר נשמר בקנאות. רק אישור מיוחד המצוי בידי וכמה צ'ריולי עליזים, שכבר שתו בקבוק יין מקומי או שניים, מצליחים לשכנע את השומר הקשוח לתת לי להיכנס בכל זאת.
הארוחה, שמתחילה בסדר ובשקט יחסי, נעשית פרועה וצוהלת, והאוכל נשכח לטובת שירה בקולי קולות בליווי תזמורת כלי נשיפה. השמחה נמשכת שעה ארוכה, ונוכח בקבוקי היין הריקים שהולכים ונערמים, אני תוהה איך יוכלו הצ'ריולי להמשיך בתהלוכה; אבל בחמש אחר הצהריים היא מתחדשת, והצ'רי נישאים שוב על כתפי הצ'ריולי. עכשיו שועטים כולם – אנשי כמורה, שוטרים, התזמורת והצ'ריולי – לכיוון ההר.
מהרחוב הראשי של העיר אנו מתקדמים לשביל עפר, שנעשה תלול יותר ויותר. קבוצות של צופים מתמקמות לאורך השביל המוביל לכנסייה שבראש ההר, במקומות הצפויים להיות
 |
סעודת הצ'רי החגיגית. הארוחה מתחילה בסדר ובשקט יחסי, אך נעשית פרועה וצוהלת יותר ויותר. האוכל נשכח לטובת שירה בקולי קולות, ובקבוקי יין ריקים הולכים ונערמים צילום : נורית מלצר-פדון |
מעניינים על פי נסיונם משנים קודמות. מתחיל להחשיך, אבל נראה שאיש אינו מוטרד מכך במיוחד. בשעה שש בדיוק עולים המפקדים על סוסיהם, והמפקד הראשי, חמוש בחרב שלופה, פותח את המירוץ בדהירה במעלה ההר. המתח עולה. הדבר החשוב ביותר הוא שלא ייפול אף צ'רי במהלך היום. נפילה או מעידה, ולו קלה, נתפסת כמבשרת חוסר מזל לאותה קבוצה לכל השנה שתבוא. והנה נפוצה שמועה כי הצ'רי של סן ג'יורג'יו נפל.
בשעטה אדירה חולפת קבוצת הצ'ריולי הראשונה על פנינו, ומיד השנייה והשלישית. המאמץ ניכר על פני כולם, והחילופים בין הצ'ריולי ממשיכים תוך כדי הריצה המטורפת במעלה ההר. הזמן הממוצע מתחתית ההר ועד לכנסייה עומד על תשע דקות, והשנה נשבר השיא: שבע דקות וחצי בלבד. צעדתי בעקבותיהם במשך 20 דקות של הליכה נמרצת, והגעתי בקושי עד למחצית ההר…
הצ'ריולי מגיעים לכנסייה ונכנסים פנימה, כשהראשונים מנסים בהיתול למנוע את הכניסה מהבאים אחריהם. בסופו של דבר, כולם בפנים והצ'רי מוצבים במקומם עד לשנה הבאה. בחוץ כבר חושך גמור, אבל החגיגה ברחבה מחוץ לכנסייה נמשכת עוד שעות רבות. אני יורדת לאיטי מן ההר, ותוהה לפשר אירועי היום. קשה להסביר טראנס כזה של עיר שלמה. למרות אינספור התיירים הבאים לצפות בטקס, האירוע הוא של אנשי העיר, ושלהם בלבד.
