בדצמבר 2018 יצאנו משה ואני, הוריו של תומר בכר ז"ל, למסע חיינו. יצאנו להגשים לבננו האהוב את חלום נעוריו. טסנו בשבילו לקצה העולם – לאי הפסחא. תומר היה תרמילאי מושבע, שאהב את החיים והקדיש את רוב חיו הבוגרים לתכנון היעד הבא.
מסע בשליחות החלום
כשאומרים "אי הפסחא" מיד עולה תמונתם של פסלי הענק. אני, ראיתי בנוסף גם חלום. חלום שמעגל החיים שנקטעו מנע הגשמתו.
החלום להגיע אל אי הפסחא ניצת אצל תומר כבר בנעוריו לאחר שקרא את הספר אַקוּ אַקוּ (1959) של תור היירדאל – חוקר התרבות וההרפתקן הנורווגי, שחצה את האוקיינוס השקט ברפסודה. בהמשך, זכור לי שהתלהב מהכתבה שפרסם העיתונאי דידי מנוסי ז"ל – שוחר מסעות נועז – לאחר ביקורו באי הפסחא. תומר נמשך לחוויות מהסוג הלא נודע. ריחוקו ובידודו של האי קסמו לו, אך בעיקר התפעם ממסתוריותו, עד שבאחד מיומני המסע הוא כותב שאולי יצליח לפענח את שפת הסימנים של אי הפסחא, "רונגו רונגו", שטרם פוענחה.
פסל ענק באי הפסחא. רב הנסתר על הגלוי באי המבודד | צילומים בכתבה: דליה בכר
המשימה החשובה ביותר במסענו היתה להביא את אלבום הצילום "מבעד לעיניו: מסע אל האינסוף" שהוצאנו לזכר תומר, בשיתוף מסע אחר אונליין, ולהניחו בספריית מוזיאון האי. ואכן, זה מה שעשינו. מעמד זה היה מרגש מאוד עבורנו, אולי שיאו של המסע – סגירת מעגל רגשי-סמלי. עוד ניסיון להעניק משמעות לכאב האובדן. השארנו באי משהו שמנציח את החלום המקורי שהוחמץ, ואת זה שהוגשם.
סגירת מעגל סמלית: הוריו של תומר בכר מביאים את ספר צילומיו לספרייה באי הפסחא
אי מבודד, תיירותי ומשגשג
לאחר חמש וחצי שעות טיסה מסנטיאגו, בירת צ'ילה, נחתנו בנמל התעופה מטאוורי (Mataveri), שם קדמו את פנינו במחרוזת פרחים מפתיעה ומרגשת. הלב פועם: תומר! אנו באי הפסחא! בשבילך! במקומך!
את שהותנו באי עשינו במלון גומרו (Gomero) – פיסת גן עדן קטנה, חבויה בין דקלי קוקוס ועצי בננות גבוהים במיוחד. חדרי האירוח נוחים וצופים אל גן המלון הגדוש בפסלי עץ ואבן ובפינות ישיבה מזמינות. הקירות החיצוניים מקושטים בעיטורי קיר ותקרה ובהם סמלי התרבות המקומית (דימויי האל מַקֱה-מַקֱה, איש-הציפור, צבים). שמשיות סכך מצילות על כרי דשא וצמחים טרופיים מלבלבים. בלב הגן בריכת מים כחולים. כל אלה סיפקו לנו חוויה טרופית וציורית, שלא הכרנו.
מלון גומרו, פיסה של גן עדן טרופי
אי הפסחא נקרא בשפת אנשי המקום רָפָּה נוּי (בספרדית: Isla de Pascua). הוא מצוי באוקיינוס השקט, כ-3,700 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית, ומאז שנת 1888 הוא בשליטת צ'ילה. האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, המכונים מואיי (Moai) ובבימות האבן עליהן הוצבו הפסלים, שנקראות אהו (Ahu). האי כולו מוגדר כפארק לאומי וב-1995 הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונס"קו. שטחו כ-164 קמ"ר. האי געשי והאקלים בו סובטרופי-נוח.
רוב התושבים מתרכזים בעיירה האנגה רואה (Hanga Roa) ופרנסתם מושתת על תיירות. האזור המסחרי, ה"דאון טאון", כפי שהמקומיים קוראים לו, כולל שניים עד שלושה רחובות סלולים ובהם בתי עסק תיירותיים: סוכנויות לטיולים ולהשכרת כל סוגי הרכב והשטח. הרחוב הראשי הזכיר לי באווירתו האקלקטית והצבעונית את דהב כשעוד פקדנו אותה – "דהב טרופית". יש באי בתי מלון, הוסטלים וחדרים בבתי מקומיים. המדריכה קריסטינה עדכנה שבשנים האחרונות האי מושך אליו יזמים ומשקיעים רבים, למורת רוחם של צאצאי הילידים. עוד סיפרה כי העונה המועדפת על התיירים היא בחודש פברואר, אז מתקיים באי פסטיבל הטאפטי (Tapati), שבמהלכו נערכות תחרויות שונות (ריקוד, שירה, שייט, גלישה ועוד). מטרת הפסטיבל לשמר את התרבות המקומית המקורית.
האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, המכונים מואיי
כאמור, אתרי הפסלים הם האטרקציה המרכזית באי. כדי לבקר בהם יש לרכוש כרטיס שעלותו 80 דולר (הסוכנות ברחוב הראשי ובנמל התעופה). הכרטיס מקנה כניסה חוזרת לרוב האתרים ותוקפו לעשרה ימים. ניתן להצטרף לסיורים בתשלום בהדרכת מדריכים מקומיים ואפשר גם לשכור רכב או לקחת מונית ולטייל לבד.
אחד המקומות הפחות מתוירים בהם ביקרנו הוא הגן הבוטני. הציפיה היתה לראות בגן עצים שגדלו באי לפני השמדת היערות, דוגמת דקל היין הצ'יליאני, עץ ההאו-האו, עץ הטורומירו (אנדמי). לאכזבתי, לא רק שלא נמצאו העצים שהוזכרו, הגן תוכנן באופן חובבני ולא סיפק מידע בסיסי על הצומח. עם זאת, בגן הפורח באביב, שמאורגן לא לפי הקוד המערבי, היה משהו קסום.
הזהירו אותנו שהשהות באי יקרה יחסית לישראל. האמת, שיוקר המחיה הגבוה בארץ הכין אותנו היטב ולא חשנו בהבדל. אולי מסיבה זו תיירים ישראלים כמעט ולא מגיעים לאי, כל שכן תרמילאים ישראלים.
חידות רבות ופשר אין
אי הפסחא נחשב לאחת התעלומות הגדולות בחקר הציוויליזציות שנעלמו. חוקרים מתחומי דעת שונים (ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה, גיאולוגיה, פלינולוגיה) הקדישו שנים רבות כדי ללמוד ולפענח את מסתוריו ומשלחות מחקר רבות ממשיכות להגיע לאי. עם זאת, רוב הממצאים עדיין שנויים במחלוקת. לאחר שהוכחו שאלות מקור התושבים ותהליך יצור הפסלים, השאלות שעדיין מטרידות נוגעות לאופן הובלת הפסלים, תפקידם החברתי-תרבותי ומדוע הופלו? ולחידה הגדולה – כיצד נעלמה התרבות?
המחקר המדעי באי החל בראשית המאה ה-20. החוקרת קתרין רטלדג' (Routledge) ובעלה ויליאם יצאו לאי בשליחות המוזיאון הבריטי ושהו שם במשך שנה וחצי. הסופרת ג'ניפר ונדרבס כתבה את הספר נשות האי (2005) בהשראת דמותה של קתרין. רטלדג' היתה הראשונה שהניחה כי הדרכים שימשו בעיקר לצרכים טקסיים. תיאוריה זו שהשתכחה, זכתה לאחרונה לאישור מידיהם של הארכיאולוגים סו המילטון מיוניברסיטי קולג' שבלונדון וקולין ריצ'רדס מאוניברסיטת מנצ'סטר.
תיאוריות שונות להובלת פסלי הענק
החוקר תור היירדל שהה באי יחד עם משלחת נורבגית לצורכי מחקר (1956-1955). ניסיונו לבסס את הקשר בין אי הפסחא לבין החברות האינדיאניות של אמריקה הדרומית הוכח כמוטעה. במחקר גנטי שעשו חוקרי אוניברסיטת בריסטול באנגליה ושהתפרסם ב-2017 בכתב העת המדעי Current Biology עולה כי לא היה קשר דם בין תושבי יבשת אמריקה לבין אי הפסחא. ממצא זה מחזק את ההשערה המקובלת היום כי האי יושב עי ידי פולינזים. אחד מחברי המשלחת של היירדל היה האנתרופולוג ויליאם מלוי, שתרם רבות בשחזור ושיקום אתרים רבים. הוא נפטר בשנת 1978 ולבקשתו נקבר באי. בדיקת אבקות הצמחים (פלינולוגיה) שנלקחו מקרקעית האגמים בלועות ההרים הביאו את החוקרים ג'ון פלנלי ושרה קינג להוכיח כי אי הפסחא היה בעבר מיוער ועתיר עצים וצמחים.
בעקבות בדיקה של אבקות צמחים מקרקעית האגמים בלועות הרי הגעש, קבעו החוקרים ג'ון פלנלי ושרה קינג כי אי הפסחא היה בעבר מיוער
ידוע כי בשנת 1868 לא עמד אף פסל על בימה. בניגוד לדעה הרווחת, שהפסלים הופלו במסגרת מלחמות פנימיות, פרסם החוקר ניקולאס קאווי ממצאי מחקר בן 10 שנים (2011). לטענתו, הפסלים לא הופלו באלימות, אלא הורדו בזהירות מהבימות מסיבות עלומות. הוא מסתמך על העובדה שהפסלים נמצאו לרגלי הבימות כשהם שוכבים במקביל זה לצד זה, דבר שלא יכול היה להתרחש, לדבריו, אילו הופלו במכוון. ראייה נוספת מצא בכיסויי הראש הכבדים – פוקאוֹ (Pokao), שמשקלם עד 12 טונות, שנמצאו שלמים לפני הבימות ולא התנפצו כצפוי מנפילה מגובה רב.
בניגוד לדעה הרווחת, שהפסלים הופלו במסגרת מלחמות פנימיות, החוקר ניקולאס קאווי טוען כי הפסלים הורדו בזהירות מהבימות מסיבות עלומות
גם החוקרים טרי האנט וקארל ליפו סבורים שהפסלים לא הופלו באלימות, אלא בגלל רעידת אדמה. במסגרת מחקרם עשו השניים ניסוי מתועד והצליחו לשנע פסל מואיי מלאכותי בעזרת 18 אנשים ו-3 חבלים חזקים למרחק של כמה מאות מטרים. נבדקו גם אופציות נוספות כהובלה על גבי מסילות עצים, יצולים וחבלים. ולמעשה, עד כה אין תשובה חד משמעית לאופן שינוע הפסלים.
אחד החוקרים החשובים בחשיפת הסיבות להתדרדרות תרבות האי עד קניבליזם הוא האורנינתולוג (חוקר ציפורים) וחוקר קריסתן של תרבויות בעבר ג'ראד דיימונד. בספרו התמוטטות (2015) הוא מקדיש פרק לאי הפסחא. דיימונד רואה באי דוגמה לתרבות שנכחדה בשל בידודה ובשל ניצול יתר של משאביה. לדבריו, הסוף הטרגי של תרבותה עשוי לשמש לקח לתרבות הצרכנית-בזבזנית של זמננו. עם זאת, דיימונד אינו מוציא מכלל אפשרות שהיו נסיבות אקולוגיות, כגון בצורת וסופות אל ניניו, שהביאו להכחדת התרבות.
הסיבות שהביאו להידרדרות התרבות המקומית אינן ברורו או חד משמעיות
החל משנות ה-70 של המאה ה-20 התרבו המחקרים על האי. ככל שאמצעי המחקר השתכללו תיאוריות רבות הופרכו. התיאוריה ההזויה ביותר נכתבה על ידי הסופר אריך פון דניקן. בספרו מרכבות האלים (1968) קבע כי יצורים מן החלל החיצון יצרו את פסלי הענק. המחלוקות בין החוקרים מולידות עוד ועוד תזות. נראה, שהחותם החידתי שהשאירה תרבות אי הפסחא ימשיך לפרנס עוד מחקרים רבים.
מורכבותה של הרוח האנושית
בבואי לסכם את המסע הקצר, עלי להודות שאתגר מימוש החלום לתומר העצים אותי וסיפק לי חוויות חדשות וחד פעמיות. המסע קירב אותי להבנת הקסם והתשוקה למסעות ששבו את ליבו. עתה, יכולתי להתחבר לעומק כמיהתו אל "הלא נודע". מצאתי שהפסלים והבימות באי הינם שיר הלל לתעוזתה ולמורכבותה של הרוח האנושית.
המסע הביא אותי להרהר בשאלה עד כמה חשוב לגלות את פשרן של חידות בכלל (קיומיות ואחרות), או שמא די בעושר התמטי האינסופי שהן מספקות? ואני עדיין תוהה מדוע כה קשה לרובנו לחיות עם "הלא נודע"? קוראים/ות יקרים/ות, אל תשאירו את החלומות במגירה. צאו והגשימו אותם – בעצמכם, ולמען עצמכם!
____
ד"ר דליה בכר היא אמנית וחוקרת אמנות. הציגה בתערוכות וכתבה מאמרים. פרסמה את הספר לפרק את המיתוס בהוצאת רסלינג. יו"ר הקרן ע"ש תומר בכר ז"ל ופועלת ללא לאות להנצחת בנה.
תודה ללילי ברוֹג מ"אקו טיולי שטח", שסייעה ותיווכה ביצירת הקשר.
מפת אי הפסחא: