אוזבקיסטן: סודות עתיקים

המעבר לקפיטליזם רושש את אזרחי אוזבקיסטן, כמו את רוב תושבי ברית המועצות לשעבר. לתיירים מן המערב, לעומת זאת, הוא הקים לתחייה את גן העדן האוריינטלי: שווקים גדושים שטיחים, רקמות משי וזהב, ריקועי נחושת ופיתוחי עץ ומיניאטורות פרסיות מעודנות – והכל בעבור חופן דולרים. קטן.

לפנות ערב, כאשר החום התפוגג קצת, יצאו אנשי טשקנט לשוח בגנים. במדרחוב, שהם מכנים בחיבה "ברודוויי", הם התקהלו בדממה מוקסמת סביב קרקס נודד של אקרובטים קירגיזים. בפאביליונים הצבעוניים הם שתו קולה ואכלו שישליק. מאוחר יותר בלילה, בין המוני הרוכלים והלהטוטנים ומשביעי הנחשים, יזמרו קזחים ואוזבקים ורוסים ואוקראינים וטג'יקים וקראקלפקים, בעלי תווי פנים שמקורם בפסגות הרי טיבט ובערבות הוולגה, במרחץ הזיעה של הודו ובכפור הסיבירי, שירי פופ מערביים לתוך מיקרופונים של קריאוקי. ועוד יותר מאוחר, לפנות בוקר, במועדון היוקרתי "אלאדין", ירקדו יפים ויפהפיות בלבוש עדכני לצלילי טראנס. אולי בכל זאת עיר אגדית.

באבור, "הנמר", כתב את הדברים לאחר שכבש בראש צבא קטן את סמרקנד; כעבור פחות מ־100 ימים נאלץ לברוח מן העיר. על הקרב הראשון בחייו פיקד בגיל 12, מיד לאחר מות אביו, כאשר דודיו ניסו לגזול ממנו את הירושה של נסיכות עמק פרגנה (Fergana, מזרח אוזבקיסטן).

סמרקנד הישנה היא מבוך מאובק של סמטאות צרות, תעלות ביוב פתוחות ועשן של בשר נצלה, שמתוכו מזדקרים כמה מפלאי הארכיטקטורה של כל הזמנים. ביום הראשון הצירוף הזה היכה את חושי בשיתוק. ביום השני התחלתי לראות: את כיכר רגיסטאן הכבירה עם שלוש המדרסות (מדרשות ללימודי הדת) המפוארות שלה, בהן בית האולפנא של אולוג בג, הנאור בשליטים משושלת תימור, בעצמו מדען ואסטרונום מהולל; את קשת השער הכחול להפליא ואת כיפת חלילי הטורקיז של גורי אמיר, המאוזוליאום המעודן של תימור האכזר, הקבור עם מורו הרוחני וצאצאיו הקרובים בחלל נסתר מתחת למצבות סרק.

צריך להתרגל למשחקי הצבע והאור המשתנה כדי להעריך את האמנות הזו, שצמחה מתוך המדבר, ואת השחזור המעולה שלה, למשל במסגד יום השישי הנהדר, שאותו בנתה ביבי חאנום הסינית לבעלה תימור. מאז העצמאות, הספיקו האוזבקים לשחזר מספר לא ייאמן של אתרים שעמדו בהריסותיהם, ובנאמנות מעוררת כבוד.

שערי רחבת המסגד נפתחים לתוך אלף הצבעים, הריחות והקולות של הבזאר ההומה. מאות שנים היו המאמינים עוברים מהמולת השוק לשלוות התפילה, עד שהחינוךהקומוניסטי רוקן את המסגדים והפך אותם למוזיאונים מתים, שגם נשיא הרפובליקה בעל השם המטעה קצת, איסלאם קרימוב, מעדיף לשמר כאתרי תיירות, בלי תפילות ובלי מאמינים, כי הוא, כרוב בני עמו, חי בצל האיום של הפונדמנטליזם האיסלאמי המתפשט מן המדינות השכנות: אירן, אפגניסטן, טג'יקיסטן.

אחרי שיטוט בגן עלום שם על אם הדרך לטשקנט, רטובים עד לשד עצמותינו, הנחנו את עצמות הנביא דניאל לגורלן וחזרנו להתנחם בעיר של קברים – שאהי זינדה. אלו מצבותיהם של מלכי תימור, שהוקמו בצידי רחוב צר במעלה גבעה; סימפוניה נשגבת של גוני כחול־ירוק־סגול־צהוב, סימטריות גיאומטריות, קליגרפיות ופרחוניות, שמעליהן ריחפו כיפות הטורקיז בערפילי הגשם היורד ללא הרף.

באבור, אחרון שליטי שושלת תימור במרכז אסיה, לא נקבר כאן. הוא הפסיד וכבש ושב והפסיד את העמק הפורה פרגנה ואת סמרקנד לפולשים אוזבקים, מצא מפלט בקבול, ובסוף ימיו כבש את הינדוסטאן (צפון הודו) וייסד שם את אימפריית המוגולים הגדולים. כל חייו ניסה לשחזר את יופיה של הממלכה שאבדה לו, מעתיק את הגנים ואת הנדסת המים, משחזר את הארמונות והמשתאות והשירה ומסעות הציד, בהתחלה בהרי קבול ואחר כך במישורים המהבילים של הודו, שאותה תיעב. אפילו את טעם הפירות שאין דומה לו ניסה להעתיק, והיה מאושר כשעלה בידו לגדל מלונים "זהים כמעט" בטעמם לזכרונותיו. שותף לדעתו סנדלר בוכרי (שהוא, בעצם, סמרקנדי) בתל אביב. "את תאכלי פירות של סמרקנד", מלמל כשאמרתי לו שאני נוסעת לעירו. "אין כמו הפירות של סמרקנד בעולם".

הנצר החותם את קורות שליטי שושלת תימור, שהביאו תור זהב חדש לאמנות ולמדע, ובמקביל רקמו קנוניות ורצחו זה את זה עד אובדן, קרא לעצמו "המלך הקבצן" או "הדרוויש". רוב שנותיו עברו על באבור בדרכים, במלחמות גרילה, בניסיון להשיב לידיו את סמרקנד ופרגנה. לפרקי זמן היה פאדישאה, מלך המלכים או מפקד צבא אדיר, ולרוב הרפתקן נודד; כך או כך נהג לפרוש עם חברים לשבועות של סביאת יין וסמים, טיולים בטבע וחיבור שירה. הוא היה יוצא, מיד בשוך קרב עקוב מדם, לסקור בדקדקנות את מערכת ההשקיה של העיר שכבש; מפקח בעצמו על כל עץ שנשתל ב"ארבעת הגנים", שהקים בכל אחת מבירותיו; פותח במירוץ סוסים עם שני הניצולים היחידים מצבאו, לאחר ליל אימים שבו הפסיד ממלכה ונרדף על ידי אויביו, רק מפני שהדרך, לפתע, פרצה אל המישור המואר בשמש העולה; וחשוב מכל, הוא כתב את זכרונותיו, מסמך נדיר של שליט שישירות כתיבתו ועוצמת הכנות שלו מסלקות הצידה את מסכי המעמד והשלטון.

מאז חלפו יותר מאלף שנים; השושלת הסאמאנית הפרסית התחלפה בשליטים תורכים וסלג'וקים; ב־1219 החריבו המונגולים של ג'ינגס חאן, בתוך שנתיים של אימה, את כל הציוויליזציה המפוארת של האיסלאם במרכז אסיה; 150 שנה אחר כך הבהבה שושלת תימור לתור זהב קצר ושקעה שוב בפני שבטי הנוודים של האוזבקי שאיבאני; לבסוף הגיעו הרוסים. בבוכרה נותר רק מבנה אחד מזמנו של רודאכי – המאוזוליאום של האמיר איסמעיל הסאמאני. זהו המבנה האיסלאמי העתיק ביותר העומד על תילו במרכז אסיה, נשגב בפשטותו, בנוי מלבני חומר שרופות בתבניות שתי וערב משתנות, וירטואוזיות.

קשה להעריך את היקף השואה שפקדה את עולם האיסלאם בידי הפולשים המונגולים: ערים אדירות חרבו, יצירות אמנות שאין להן ערוך וספריות עשירות עלו באש. מפניני אדריכלות, גנים ואוספים בני מאות שנים של שירה והגות לא נותר זכר. ב־1258 נפלה בירת המוסלמים, בגדד, בידי הולגו חאן, נכדו של ג'ינגס. יש טוענים שהאיסלאם לא התאושש מן המכה שספג עד היום. בוכרה נשרפה לעפר, רבבות מתושביה נטבחו והאחרים נמכרו לעבדות. יופיה היום הוא רק צל חיוור של עברה.

מערכת התעלות שהשקו מימי קדם את בוכרה מתנקזת אל לאבי חאוז, בריכה המוקפת עצי תות, שמאות שנות חיים כופפו במאוזן עד פני המים. מסביב, בצל סוכות הגפנים, על מיטות עץ רחבות מחופות שטיחים, מוגשים קנקני תה ירוק. עשן השיש־קבב עולה מפתחיהם של בתי התה, מתערבל באבק ובאדי החום, וכשמוסיקת הפופ הרעשנית משתתקת לרגע, עד הקלטת הבאה, עוטפת את בוכרה שלווה שלא מן העולם הזה. החזיתות הכחלחלות של המדרסות, קמרוני פונדקים של אורחות הסוחרים, חצרות הבזארים, החרוט הדבשי של מינרט קאליאן, חומות הטיט המתעגלות סביב הארק (מצודת השלטון) – הכל נפרש על מרקע התכלת הדשן של השמים בהינף מכחול מרהיב, טווסי, עצל.

אחר כך התחילו הדמדומים. כאן, במדבר, הם נמשכים שעות ארוכות. בוהק האור הלבן מתחלף בזהב עמום, הרקמה הגאונית באריחי החזית של מדרסת מירי ערב הופכת לענן סגול, ומאוחר יותר, כשהצללים מתארכים, למשטח של כסף. אדריכלי המבנים האלה הכירו היטב את המדעים, מאסטרונומיה ומתימטיקה ועד לתורת האור. כמו משוררי הרנסאנס של חורסאן מהמאה העשירית עד המאה ה־12 – אנוורי ועומר אל־חיאם – שחקרו את הכוכבים והתעמקו בגיאומטריה כשלא חיברו שירי יין או חנופה בחצרות פטרוניהם; כמו המדענים, הרופאים, הפילוסופים – אבן סינא, אל־בירוני, אל־חווארזמי – שלא משכו ידם מן השירה, מבלשנות ומהיסטוריה ספרותית; כמו המיסטיקנים הגדולים – למשל, ג'אמי איש חורסאן – שיצקו את התיאולוגיה ואת יסודות האמונה הסופית בשירי אהבה.

בוכרה משמרת איזה יסוד עתיק, לא מתכלה. הוא עולה מחיוכיהם הסקרניים של הילדים המשוטטים בחוצותיה, מגזרתן הדקה וחן הילוכן של הנשים, מן הצבעוניות המשכרת של שמלות המשי והקטיפה, מן העיניים הפרסיות, מארגמן השטיחים הפרושים בשמש הצורבת, על רקע קירות החומר השרוף וכיפות המרחצאות, מגני הוורדים וסוכות הגפנים, ממיטת עץ צבועה תכלת בצל אילן ירוק. לא, אי אפשר לעשות צעד בבוכרה מבלי שהלב ייצבט וקריאה עתיקה תעלה בו מאליה: בוכרה היפה!