בחדר אפוף ריח העשב המתוק, בקומה השנייה של אל'ס בר (Al’s Bar), בקמפלה הלילית, שר לנו הבחור השחור את "אל המעיין, בא גדי, בא גדי קטן". בעברית במבטא סווהילי. אפלולי היה שם כמו כל הלילה של קמפלה, כמו כל אוגנדה, כמו כל יבשת אפריקה שכונתה פעם היבשת האפלה. חשיכה לא רק של אין־פנסים, אלא גם כסוג של מסתור, כהלך נפש, כדרך חיים. אור מועט בא ממכונת הבלק ג'ק שניצבה בפינה ומשולחן הפול שזרח באורו הירוק. מהקיר ממול בקע זוהר כחול מחלון הכוך של הדי.ג'יי, שהשקיף על החצר הפנימית של הבר. גג קש מעל הבר ושמים פתוחים מעל הרחבה, כך שהגשם הטרופי שירד באותו הלילה ניתך על הרוקדים. אחר כך שר הבחור את "ארצנו הקטאנטונאת". הנערות צחקו. היו שם שמונה קמפלאיות שנקהלו סביב האורחים, חגות סביב הדבש. נערות הפּּוּל, ילדות כפר שבאו לכרך היחיד של הארץ, עבדו חודשית, תמורת סכום שווה ערך לארוחת ערב של תייר, במפעל בִקבוק של קולה. פוטרו, נפלטו ועתה ממלאות את המועדונים של רובע קָבָּאלָגָאלָה (Kabalagala), באות בכל לילה למקום כמו אל'ס בר או קפיטל פאב (Capital Pub), או לכל בר אחר שיש בו לבנים וזרים אחרים, בשביל לשתות בירה, כדי שמישהו יקנה להן בקבוק או המבורגר או משחק בפּּוּל. האמריקאי אמר לי שאין כמו הפּּוּליוֹת של קמפלה – והוא ידע לשחק. רוכנות על השולחן הירוק באור החזק היחיד במקום, ישבנן פונה אל היושבים סביב, הן משלחות את הכדורים ישר לחוריהם, במיומנות של לילות רבים. הבחור ששר "בא גדי, בא גדי קטן" ישב ועישן והיה מעורפל. הוא הגיע ממלון שבנוי על הר במקום שבו היתה צריכה לקום המדינה הציונית על פי תוכנית אוגנדה, ולמד לשיר מישראלים שעברו דרכו. בכל מקום אנחנו משאירים עקבות, שיר או כתובת חרוטה או מאכל. הוא שר וסיפק לנו את הסחורה היחידה שהיתה לו באותו הרגע: שמחה. כולם צחקו בחדר: התיירים, המקומיים, הבחורות. אחת מהן, מורין, שלשונה פיוטית כלשון משוררת, עלתה על השולחן לרקוד בפראות לצלילי הדי.ג'יי. "יום לפני כן", כך אמרה לנו, "מת התינוק שלי, בגיל חודש. קמתי בבוקר והוא היה מת. ואם אבכה, ואם אהיה עצובה – יחיה התינוק?" מה תענה למורין ביבשת שבה המוות הוא שכן מוכר, היכן שכל אדם שמיני עלול למות מהמחלה שהם קוראים לה "סְלים", שמשמעו רזה, ואנו קוראים לה איידס? הלילה הוא תעשייה
קטניות, שמלת נשף לבנה על ישישה צמוקה ומלאת חיים. ביום קמפלה היא כפר עצום שהיה לעיר בירה לפני יותר מארבעים שנה, ועדיין האדמה מבצבצת בו מכל פינה, בין בנקים לכמה גורדי שחקים ובקתות בוץ. בלילה היא חושך מלא סימנים ואורות קטנים. אין פנסי רחוב, אין אור מחנויות. רק יורד הערב, וקמפלה שוקעת באפלה מוארת מאה עששיות מוכרי סיגריות, אלף נרות מתקני פנצ'רים, אלף מדורות מוכרי בשר על האש ומשווקי מצתים וקונדומים. "הלילה הוא תעשייה בקמפלה", אמר לי הכתב קפושנגה. המועדונים, המסעדות, הדיסקוטקים, המוכרים בכניסות, החנויות שפתוחות עבור המבלים כל הלילה, נהגי המוניות, הנהגים של טוסטוסי הבודה־בודה, הנערות, השומרים, המאבטחים. שומרי הרכבים החונים, הנער מוזס שדואג שלא יגנבו את מראת הרכב ליד ספיק הוטל (Speke Hotel). כל מה שקם לתחייה בלילה. הבירה שזורמת פה כמו מים, "כי בעולם הבא", כמו ששרה להקת ג'נרל מָגָאבִּי, "אין בירה. לכן אנו שותים אותה פה. ובגן עדן, כשנגיע, נשבח את אלוהים". מי שאין לו כסף לבירה לועס גת, שנקראת פה מָרוֹנג'י. זה גדל חצי חוקי, וחופן עולה כמו מסטיק בארץ. שלושה חופנים מספיקים לכל הערב. בכל מקום בלב העיר וגם סביב העיר, בסלאמס ובשכונות הפחים, אנשים אוכלים בלילה, שותים בירה, לועסים, מפטפטים. מותר לדבר על הכל, והם מנצלים את השנים הטובות. מי שאין לו כסף למסעדת רוק־גרדן אצל בועז מגבעתיים
לגוס או קינשאסה. היא בירתה של ארץ שאננה יחסית לאפריקה. לא תראה בה חייל או שוטר מאיים, ואיש לא שואל אותך לאן תלך. אנשיה ידידותיים, חביבים ואינם רודפי בצע, ומשהו בנעימות האוגנדית מעניק לך שקט. אינך פוחד להלך בחושך בלילה. אתה יכול לבוא בג'יפ שלך או ברגל, בטוסטוס בודה־בודה עם מושב מרופד או במונית. אתה יכול להיות לבן במסעדת פנג פנג (Fang Fang) של גברת פנג הסינית, או הודי או שחור אצל סאם (Sam’s) או בלה פונטיין (La Fontaine). אתה יכול ללכת לכיכר הקטנה שבה יושבים זה ליד זה ג'אסט קיקינג (Just Kicking) עם הבר הבריטי שלו ולוח המטרה ומסכי המשחקים של הליגה האנגלית, או לקרוקודיל (The Crocodile) שלידו, או לשבת כלבן בבר מקומי של בירה בחושך מוחלט. אם אתה ישראלי חולה געגועים, אתה יכול ללכת למקום שנקרא פאנץ' ליין (Punch Line) בקבאלגאלה. זה הבר של בועז שני שבא מגבעתיים ונשאר. ויש לו שם ברמנית שחורה יפה ומשחקי מזל ומוזיקה טובה וכמה שולחנות פול. "אם אשים עוד קצת אור," אמר לי בועז, "כולם יברחו". אז גם אצלו חשוך. ישבו בפאנץ' ליין הסהרורי שלו דיפלומטים רוסים ששתו ים של וודקה, ערבים שקטים, הודי עצוב, אתיופים ששרפו כסף על משחקי מזל, ובועז דיבר על מסיבות בנמל תל אביב כאילו ישבנו שם באחד המועדונים. אם עייפת, יכולת ללכת לישון בזול בבלו מנגו (Blue Mango) או ברד צ'ילי (Red Chilli) או לשבת עוד שעה בברים של הגסט האוס האלה. אם התעוררת, יכולת להמשיך למקומות כמו מתאו'ס (Mateo’s), עם פיצה טובה ומשקאות כמו "הרואין נוזלי" או "סקס על החוף" או "סקס בטוח על החוף", שבאפריקה בין הבטוח ללא בטוח זה הבדל של חיים ומוות ולא פער של חצי דולר. יכולת לנגב חומוס מבאס בתרבוש הלבנוני (Al Tarboush) או לאכול צרפתי סביר בלה פונטיין או בלה שאטו (Le chateau). וכשהאיר השחר יכולת לשבת לקפה מצוין במרפסת הגן של גלרי קפה (Gallery Cafe) של ג'ון קלר, הקשיש האמריקאי המתוק שבא לעשות את הפנסיה בקמפלה במקום להירקב במיאמי ביץ'. בכל רגע יכולת גם לשכוח מהכל באחד מאותם בתי הווידיאו העשויים פח, שבהם מקרינים כל הזמן בטלוויזיה סרטי פעולה אמריקאיים או קונג פו מדובב תחת מאווררי תקרה אטיים. המלאך השחור עשרים תחנות אף.אם חדשות שידרו שמחה בארץ הזו, שהחלה להיפתח לפני כמה שנים כשחשבה שכבר בטוח מספיק, ומאז היא פורחת בלילה כמו סינדרלה שחורה. ליד שרתון עמדו נערים ליד מקפצות ההאטה של הכביש ומכרו תפוחים באפלה. דהרנו בג'יפ כחול בין מוכרי סיגריות, זונות רחוב ואישה זקנה. "ההולך בלילה עם חבר", אומר הפתגם המקומי, "אינו חושש מן החושך". לא פחדנו בקמפלה. לא עצרנו. האוויר היה חמים ונדף ריח לח של עשן, של גשם ושל דבר מה נוסף שהתחלף כל הזמן: בשר, ריקבון, פריחה, ברזל, זיעה, בושם מתוק. אפריקה. |