הנסיך צ'רלס ניחן בצירוף האופייני למשפחת המלוכה: חוסן גופני ומוּגבלות רוחנית. האיש בן החמישים, שבמסע רגלי מזורז בנפאל השאיר אחריו עיתונאים מתנשפים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, מפנה זה שנים את מרצו, את צרוּת אופקיו ואת טעמו השמרני למלחמת חורמה נגד כל ניסיון לבנייה חדשה באנגליה.
צ'רלס, מי שאולי יהיה יום אחד מלך בריטניה (קשה לדעת, הנשים במשפחתו מאריכות ימים: למלכה ויקטוריה היו ארבעים שנה להתאבל על מות בעלה; וסבתו, אשתו של ג'ורג' השישי, שקברה את בעלה לפני כמעט יובל שנים, עדיין חיה, עד מאה ועשרים אוטוטו; וחוץ מזה, יש לו כידוע גם בעיות אחרות. ראו כתבה בעמ' 48), כינה למשל את האגף החדש, והמוצלח ביותר לדעת רבים, של הגלריה הלאומית "קרבונקל" (כמו פרונקל, אבל עוד יותר). אין פלא איפוא שאת הספרייה הבריטית החדשה בסנט פנקרס (שנחנכה לפני שנה; את אבן הפינה הניח יורש העצר ב־1982, הגלריות לציבור הרחב נפתחו באפריל השנה, ועדיין לא כל חדרי הקריאה פתוחים) תיאר צ'רלס כ"אוסף של בקתות לבנים, שמנסה למצוא לעצמו משמעות". הספרייה הבריטית: ליאונרדו ומארקס
לשם שינוי, הפעם הנסיך צ'רלס אינו בדעת מיעוט. הבניין נחשף, לדברי אנדרו גמבל (שהמדריך שלו "London", בהוצאת Cadogan, הוא היום המדריך הכללי הטוב ביותר לעיר), "לאותו זן אלים במיוחד של ארס שהאנגלים שומרים לפרויקטים אדריכליים חדשים".
בדו"ח של ועדה פרלמנטרית מלפני ארבע שנים נאמר על הספרייה החדשה שתיכנן קולין סנט ג'ון ווילסון, כי זה אחד הבניינים המכוערים בעולם, "דומה לפירמידת מדרגות בבלית [זיקורה] כפי שהיא משתקפת במראה מעוותת של לונה פארק".
אפילו ואל מקברני, היחצנית החביבה והיעילה מאוד שהובילה אותי בחללים הנאים,  | הספרייה הבריטית החדשה. אחד ממקורות ההשראה לבניין היתה העיר האסורה בבייג'ין
צילום: איירין רודן |
המרווחים והמוארים להפליא, נשמעה קצת מתנצלת. היו הרבה אילוצים, היא אמרה, מוּדעות השימור החדשה של האנגלים חייבה מבנה נמוך, שלא יאפיל על המלון (העומד ריק) של תחנת הרכבת סנט פנקרס (מ־1874, שהמודרנה לימדה את האנגלים לתעב את צריחיו המצועצעים, עד שבהשפעת המשורר בטג'מן והיסטוריון האדריכלות פבזנר שטף את האינטליגנציה המקומית גל של חיבה לניאו־גותיקה) הסמוך לספרייה ממזרח לה, או על השיכונים משנות השלושים מצפון־מערב לה.
וטוב שכך. כשעומדים בקצה הפיאצה, עם הגב לפסל הנורא שפאולוצי – פסל סקוטי ממוצא איטלקי – עשה לפי ציור של וויליאם בלייק (ניוטון יושב על כיסא, גופו השרירי רובץ על ירכיו, מחזיק מחוגה ניצבת לקרקע, וראשו קצת מורם מדי בשביל בריאות מפרקתו) ומסתכלים על קירות הלבנים האדומות החפים כמעט מקישוט (פרט לפטמות אדומות בתוך צלחות כתומות), על הגגות המשופעים של הרעפים האפורים, על העמודים השחורים הבוקעים מקליפת מתכת אדומה כמו משיירי קונדומים שנקרעו, על המרפסות הצרות התמוהות קצת (מין מגע ניאו־מוגולי לקומפלקס שאחד ממקורות ההשראה שלו הוא העיר האסורה בבייג'ין; המרפסות הן כדי להגן על החלונות ולאפשר ניקוי קל, אמרה ואל מקברני) – אפשר לראות גם קבוצת צריחים מסנט פנקרס, מתנשאת מעל הספרייה, ואז להבין כמה נבונה היתה החלטתו של האדריכל לא להתחרות בעבודה של קודמו, אלא להגן ביעילות ובפשטות על החללים הנהדרים של הספרייה. (האיש גאון בתפיסת החלל שלו, אמר לי מכר שעקב מקרוב אחרי המעבר של הספרייה ממשכנה הישן במוזיאון הבריטי, אבל את הפרטים הוא השאיר לאחרים; ובאשר ליצירות האמנות בבניין, לאלה אחראים אנשים שחושבים שצריך, אבל אין להם מושג מה זה. כמו בתל־אביב).
והפְנים אכן יוצא מן הכלל בתנופה, בשגב, בשלווה שמשרה השיש הלבן. חלל ענק מסביב ל"ספריית המלך", הספרייה של ג'ורג' השלישי שתרם בנו לאומה, שרק יחידי סגולה מורשים להיכנס אליה, אבל כל העם יכול לראות את כריכות העור של ספריה, מדפים מדפים, בתיבת זכוכית ריבועית בגובה שש קומות.
ברחבה הפנימית הנהדרת הזאת נפרדות הדרכים. המלומדים שיש להם כרטיס קורא יכולים לעלות במדרגות לחדרי הקריאה (הנעימים בהרבה מהזיכרון העמום והלא חביב  | אולם קריאה בספרייה הבריטית החדשה: תנופה, שגב, שלווה. כמה נבונה היתה החלטתו של האדריכל להגן ביעילות ובפשטות על החללים הנהדרים של הספרייה
צילום: איירין רודן |
שיש לי מהספרייה הישנה, ומבדיקה שטחית גם יעילים יותר), ושאר בני אדם יכולים לרדת למלתחה או לראות חלק מאוסף הבולים הגדול, לנצל את מיעוט המבקרים (לעת עתה) ולשבת במזנון מאחורי ארון הזכוכית הגדול של ספריית המלך, ובעיקר לפנות שמאלה אל הגלריות היפהפיות שבהן מוצגים אוצרות הספרייה: כתבי־יד מאוירים וספרים מודפסים, מהיפים ביותר שאפשר לראות באיזשהו מקום בעולם. ארבעה מהם נבחרו לטיפול מיוחד בחדר מחשבים, שם אפשר לדפדף (וירטואלית) ב"סוטרת היהלום" (הספר המודפס המוקדם ביותר ששרד עד היום, מהמאה התשיעית) או בפנקס כתוב בכתב מראָה של ליאונרדו דה וינצ'י (המחשב גם הופך ומגדיל, כמובן).
זה לא המקום להרחיב בתיאור הנפלאות של מה שמוצג כאן (חינם) לכל דורש, או לדון ביעילות של שיטת התמסורת, המבטיחה שכל קורא יקבל את הספרים שביקש בתוך שעתיים לכל היותר. זה גם לא המקום לבַכּות את חדר הקריאה העגול במוזיאון הישן, שנפתח ב־1857 ואשר בין קוראיו היו מארקס (שנים הוא ישב כאן בפינה, אמר השוער מהבדיחה העתיקה, ואף אחד לא יודע מה קרה לו) ולנין (שכרטיס הקורא שלו היה בשם יעקב ריכטר), לזלי סטיבן (אבא של וירג'יניה וולף) ומאנדי רייס־דיוויס (זונת צמרת שנעשתה לימים בעלת מסעדה בתל־אביב). החדר העגול עם הכיפה עמד בלב החצר הגדולה של המוזיאון, ועם המעבר של הספרייה לבניינה החדש הוא נסגר ויישאר סגור למבקרים במשך שנתיים של שיפוצים. אלה יהפכו אותו למרכז שיחבר "מקורות מסורתיים של מציאת מידע עם הטכנולוגיה המודרנית הטובה ביותר", ואת החצר הגדולה כולה "לבניין מצויד היטב להיכנס איתו למאה ה־21". האלף הבא: חגיגות גוג ומגוג
יפה, אבל מתי זה קורה? מתי בדיוק היא מתחילה, המאה ה־21, האלף השלישי לספירת הנוצרים (אנחנו תקועים בינתיים באלף השישי שלנו, שהתחיל ב־1240, כך שטירוף המילניום לא ממש נוגע לנו, אלא בתור בעלי הבית של מגידו, שם עומדת להתחולל מלחמת גוג ומגוג)? בשנת 2000, כתוב בחוברת של המוזיאון, ובאינספור הפרסומים על כיפת המילניום
(Millenium Dome), שנבנית והולכת בצירוף של רעש גדול וחשאיות גדולה עוד יותר. אבל זה לא כל כך פשוט, כפי שיגיד לכם כל מי שזכה לחגוג את פתיחת המאה ה־20 ב־1901 (בטקסי יום הזיכרון ה־80 לסיום מלחמת העולם הראשונה, שחלו ב־11 בנובמבר השנה, השתתפו כמה חיילים ותיקים מאז, והם בטח זוכרים), או כל מי שקרא את מאמרו היפה של סטיבן ג'יי גולד (DDDD=2000) בקובץ "דינוזאור בערימת שחת" מ־1995
("Dinosaur in a Haystack", שראה אור בהוצאת Random House).
הנזיר דניס הגוץ, איש המאה השישית שהמציא את הספירה הנוצרית, לא הכיר את האפס, ולכן פתח את הלוח שלו בשנה מספר אחת. יותר מאלף שנה אחריו, כשהלוח הנהוג ברוב העולם והחלוקה למאות נעשו עניין שבשגרה, פתחו כל מאה באחת, ולא באפס. וכך היה ב־1701, 1801 ו־1901 (זה לקח הרבה זמן, כך שבסוף האלף הראשון, כשמלחמת גוג ומגוג היתה צריכה בעצם להתרחש, ככתוב ב"חזון יוחנן" של הברית החדשה, רק מעטים מאוד ידעו על זה; והשנה 1000 היתה סתם שנה, והמלחמה נדחתה איפוא לעוד אלף שנים, או ליתר דיוק 999).
זה מה שהשכל מצווה, אומר גולד, מאה זה מאה שנים, והאלף השלישי לברית המילה המשוערת של בן האלוהים צריך להיפתח באחד בינואר 2001. אבל הלב אומר אחרת, מאה חדשה זה החלפת קידומת, ולקראת סוף המאה ה־20 השכל הפסיד, והלב, או תרבות ההמונים, ניצח, והמילניום עומד להתרגש עלינו בלילה שבין 31 בדצמבר 1999 ל־1 בינואר 2000.
לונדון כבר התחילה בהכנות לחגיגות. העיתון "גארדיין" המכובד התחיל לפרסם טור יומי תחת הכותרת "אלף שנים בחמש מאות ימים" (אפשר למצוא באתר שלו באינטרנט), ובחנויות הספרים אפשר לקנות את "יומן המילניום", שמספק מידע מפורט על המקומות שכדאי להיות בהם בפרוס האלף הבא; מקו התאריך הבינלאומי ועד כיכר טיימס בניו־יורק, והכי כדאי, אם אתם חשובים מספיק, שיזמינו אתכם לכיפת המילניום בגריניץ'.  | | כיפת המילניום: מבט מהתמזה. אוהל ענק בצורת כיפה שטוה – קילומטר היקפה, חמישים מטר גובהה, התרנים מזדקרים כקוצים של דורבן לגובה מאה מטרים |
כיפת המילניום: יקר, מתחסד וצבוע
על קו האורך אפס, באיזור כמעט נטוש מדרום לברך הנהר, סמוך למנהרה למכוניות בלקוול
(Blackwall), קצת צפונה מהמצפה המהולל, מתרומם אוהל ענק בצורת כיפה שטוחה – קילומטר היקפה, חמישים מטר גובהה, התרנים שנושאים אותה מזדקרים כקוצים של דורבן לגובה מאה מטרים. זה המבנה ש"ועדת המילניום" ציוותה על הקמתו במחיר (לעת עתה) של 758 מיליון לירות שטרלינג, ושגורמים מסחריים תורמים לו, ושתיכנן האדריכל האנגלי ריצ'רד רוג'רס (הוא קנה את שמו בתכנון מוזיאון פומפידו בפריז, ובבניין המודרני היפה מאוד לויד'ס, ב"סיטי" של לונדון), כדי לבטא משהו.
לבטא מה? את ההישגים של בריטניה באלף הקודם? כנראה שלא ממש. "מספרים לנו שכיפת  | | זה המבנה ש"ועדת המילניום" ציוותה על הקמתו המחיר (לעת עתה) של 758 מיליון לירות שטרלינג. תיכנן אותו האדריכל ריצ'רד רוג'רס, ממתכנני מוזיאון פומפידו בפריז |
האלף תחגוג את תולדותיו של עם אוהב שלום שאינו מתקיף אלא אם מתקיפים אותו", כותב ההיסטוריון רובין בלקברן בסקירה על "ההיסטוריה של האימפריה הבריטית", שיצאה באחרונה לאור בהוצאת אוקספורד. זהו תיאור צדקני, ששום בר־דעת לא יקנה. בצד התרעומת הציבורית על הכסף הרב שיעלה הפרויקט, זוהי אולי הביקורת הנוקבת ביותר. לא רק יקר, אלא גם מתחסד וצבוע. שנת 2000 זה בכל זאת משהו, גם אם אתה מוסלמי או בודהיסט, ואנחנו לא נכנסים לעניינים הסבוכים של העבר, כי אנחנו חוגגים את העתיד.
"מה אתם חוגגים בעצם?" שאלתי את ג'סינטה, קצינת העיתונות של כיפת האלף, אשה מקסימה הרבה יותר מהפרויקט שהיא מייחצנת. לא הישגים, בעצם, ובוודאי לא חג נוצרי או את זכר האימפריה – אנגליה כבר מזמן אינה נוצרית ממש ("הרב הראשי של בריטניה והדלאי לאמה יתקבלו בשמחה ביום הגדול"), ובריטניה החדשה היא רב־לאומית, רב־תרבותית וחלק מאירופה; המילניום דום יהיה בעיקר ביטוי של תקוות לעתיד.
מה שלא יהיה התוכן שימלא אותה – ולגבי זה יש בעיקר שמועות ומידע מסונן ומעורפל, וּויכוח ציבורי ער – עובדה שוועדת המילניום (שהממשלה הקודמת הורישה לניאו־סוציאליסט הדתי טוני בלייר, והאחראית על מימון מפעלות תרבות שונים) ציוותה על הקמת כיפה גדולה, כמו קובלאי חאן בשיר מפורסם של המשורר האנגלי הרומנטי קולרידג'. היום, כשהכיפה עומדת כבר ומי שרוצה יכול לראות אותה מהעבר השני של הנהר ובטיסות מעל לונדון, ועיתונאים לפי הזמנה מראש יכולים גם להיכנס למתחם הבנייה השמור מאוד, וכשבניית המבנים הזמניים בתוכה מתנהלת במרץ – השאלה מה זה ולמה זה טוב מעסיקה רבים, וגם אותי.
אז עמדנו שם, במגפיים ובקסדות מגן, ג'סינטה ואני וצלם צרפתי שפניו העגומות הלכו והתארכו בגלל היום האפור והזוויות המעטות שמהן מותר לצלם. עמדנו על מרפסת אחד מחמשת המבנים (מזנונים ומזכרות ושירותים) שישמשו את 30 אלף המבקרים הצפויים בכל יום מ־365 הימים של שנת 2000, והסתכלנו למטה על הפועלים והדחפורים, ולמעלה אל המרפסת שמקיפה את מרכז הכיפה, והתפעלנו מהגודל (רק מבפנים, ומגובה של ארבעים מדרגות בערך, אפשר להעריך כמה זה גבוה).
שם שמעתי על 14 התחומים השונים שיוצגו בכיפה (גוף – ענק דו־מיני וחסר איברי רבייה, שאפשר להיכנס לתוכו כמו במסע המופלא; נפש – לא ברור עוד; קהילות שונות שילמדו אותנו על חיי היומיום בבריטניה; חדר הלימודים העתידי; הסביבה וכו', אבל פרטים רק בשנה הבאה) ועל ההצגה המרכזית (כנ"ל), וחשבתי על מה שקראתי בדברי הביקורת הרבים (בעיקר על הכסף, אבל גם על התוכן המעורפל), וכמה קשה להציג מה שנראה פעם כהישגים (כיבוש חצי העולם, שזה לא פוליטיקלי קורקט; או ניצחון הטכנולוגיה, שזה לא ירוק מספיק), ואיך עושים משהו שיהיה גם חינוכי וגם "פאן", ושהילדים ירצו לבוא, והמבוגרים לא ישתעממו. |
