אדריכלות אורגנית

נילי פורטוגלי | צילומים: נילי פורטוגלי, רמי ארנולד

כבר בסוף שנות השישים, בהיותי סטודנטית מתחילה לאדריכלות, התרשמתי מאוד מהאדריכלות האורגנית: חוויתי את הכוח האדיר שלה לרגש ולגרום לאדם לחוש חלק ממנה. הסתקרנתי לדעת אילו עקרונות עומדים מאחורי אותם בניינים בעלי נשמה, וחיפשתי אחר התהליכים המביאים להיווצרותם. האינטואיציה לחשה לי שמאחורי אותם מקומות ובניינים המעניקים חוויה עמוקה, קיימת אמת וישנן סיבות. את כל אלה ביקשתי להבין וגם ליישם. כיום אני אדריכלית ומרצה לאדריכלות בבצלאל. בנוסף, בשלהי שנות השבעים התוודעתי ליסודות הפילוסופיה הבודהיסטית. מפגש שגרם לי לרצות לבחון מכיוון חדש את ההיבטים התיאורטיים והמעשיים של האדריכלות.
בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים ניצבה בחזית המדע בכלל, ובאדריכלות בפרט, החשיבה המתודולוגית הכמותית. חשיבה שעל פיה מערכות יחסים מורכבות שבין האדם לסביבה מתוארות בעזרת נוסחאות ומטריצות.
חשיבה כמותית זו, שיוצרת חלוקה למרכיבים אוטונומיים ואשר באמצעותה מנסים לזהות ולהפריד את כל אותם מרכיבי הבניין וליצור מהם את המכלול, הביאה לתכנון שנראה "מסודר" ובהיר.
הפרויקטים שצמחו מאותה שיטת חשיבה שהיתה, כאמור, מכניסטית ביסודה, גם אם ניסו לענות על השאלה החשובה לגבי החוויה האנושית של המשתמש בבניין – המענה היה חלקי וחסר. בתחילת שנות השבעים עזבתי את הטכניון ועברתי להמשך לימודי ב-A.A בלונדון. מוטיב מרכזי שבלט בהוראת האדריכלות של בית הספר היה המוטיב המושגי. השיח האדריכלי שהתנהל באותה עת ב-A.A התייחס לסביבת האדם כעולם בדיוני המורכב מדימויים ומושגים, תוך התכחשות מוחלטת ולעתים אף זלזול במי שרואה את סביבת האדם כמקום שבו נוצר קשר חווייתי-רגשי בין האדם לבין המקום.
עם תום לימודי, היה הפרויקט הראשון שעסקתי בו תכנון ביתו של הסופר דוד שיץ בשכונת בקעה בירושלים. בניגוד לתהליכי העבודה המקובלים שלפיהם התבצע תהליך התכנון על גבי שולחן השרטוט, ולאחר מכן הועבר לשטח, ערכתי את תכנון הבית בשטח: במשך שעות ארוכות ישבתי במגרש וניסיתי לחוות באופן בלתי אמצעי את המתרחש שם.
אך גם בתהליך זה שבו הבית צמח מתוך מציאות המקום שעליו הוא נבנה, השאלות הקריטיות שעדיין נותרו פתוחות היו:
מהם הקודים הספציפיים וסדר תהליך התכנון שבכוחם להבטיח שכל פינה בבניין לא תהיה "עוד מקום", אלא תשמש כמוקד המקרין חיים?
מה המבנה של מערכת היחסים שבין החלקים השונים של הבניין לשלם, מה יוצר בו את תחושת האחדות (Unity), ובמילים אחרות, מהם יסודות ההרמוניה באדריכלות?
עבודתי עם פרופ' כריסטופר אלכסנדר (אדריכל ומתמטיקאי העומד בראש ה"מרכז למבנה סביבתי" שבברקלי) בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים וההיכרות המתמשכת עם יסודות הפילוסופיה הבודהיסטית, העניקו לי את התשובות והכלים לעבודתי כפי שתתואר בהמשך. תהליך עבודתי האדריכלית הפך להיות שונה באופן מהותי מהתהליכים המקובלים. אנסה להמחיש את יישומו בדוגמאות מעבודתי: שלושה בתים פרטיים בזכרון יעקב ובניין הספרייה בבית הספר "אוהל שם" שברמת גן.

בניינים שמעבר לזמן
האדריכלות, כפי שאני מבינה אותה, נועדה, בראש ובראשונה, ליצור סביבה אנושית עבור בני אדם. לבניינים קיימת השפעה על חיינו ועל הסביבה הפיזית שבה אנו חיים, ולפיכך יש לראות איך הם עומדים במבחן הזמן. אדריכלות המשקפת את רוח הזמן בלבד, היא, מעצם הגדרתה, אדריכלות המשועבדת לאופנה חולפת.
אבחנתי היא כי כל אותם בניינים, היסטוריים ועכשוויים, ומקומות שאנו חשים רצון לחזור אליהם שוב ושוב, אלה שהרלוונטיות שלהם היא מעבר לזמן, הם אותם מבנים ארכיטקטוניים היוצרים בנו חוויה רגשית. האדריכלות העכשווית ביקשה להתנתק מעולם הרגש ולקשור את התכנון לעולם האידיאות והדימויים, ובכך יצרה בניינים ומקומות שהקשר שלנו אליהם הוא קשר שכלתני גרידא. ניתן להזכיר לדוגמה מקומות כמו ברזיליה שבברזיל, שנדיגאר שבהודו, ערי הלוויין של סוף שנות הששים ושנות השבעים באנגליה והשכונות החדשות שהוקמו בירושלים לאחר 1967. כל אלה תוכננו ונבנו על בסיס תפיסת עולם זו, (שאחד מראשיה היה לה-קורבוזייה), והיו ביטוי מובהק לחוסר סדר אורגני ולמקומות מנוכרים שאין בכוחם לייצר חוויה ברמה האנושית והרגשית. תחושת הייאוש והאכזבה הביאה, החל מאמצע שנות השישים, לצמיחתן של תנועות חדשות, שכל אחת בדרכה ניסתה לחפש מוצא ותשובה. מבין תנועות אלה ניתן להזכיר את קבוצת הארכיגראם באנגליה, שעל בסיס רעיונותיה תוכנן ונבנה חמש-עשרה שנה לאחר מכן, בידי אחרים, מרכז פומפידו בפריז; הזרם הפוסט מודרניסטי, זרם ה-New Tradition שניסה להתרפק על אדריכלות העבר וזרם הדה-קונסטרוקציה המככב עד עצם היום הזה.

כולם הגיעו להכרה שהאדריכלות המודרנית יצרה ערים לא אנושיות אבל אף לא אחת מהתנועות ניסתה להתמודד עם המשבר שנוצר ולשנותו על מנת להביא לפתרונו. חרף השוני ביניהן, דבר אחד היה משותף לכולן: הנחת היסוד כי מאחורי האדריכלות אין אמת מוחלטת, וכי יופי ונוחות הם מושגים סובייקטיביים שעניינם בסגנון, דעה, אופנה וחזונו האישי של היוצר. הנחת יסוד זו פסלה, למעשה, כל אפשרות לדיון ציבורי בשאלה "מהי אדריכלות יפה?"
באותה עת הציג האדריכל והמתמטיקאי, פרופ' כריסטופר אלכסנדר, הנחת יסוד אחרת שמהווה עד עצם היום הזה משקל נגד לכל אותם הזרמים שהוזכרו. פרופ' אלכסנדר גרס כי אותם מקומות בעלי סדר אורגני, שלכאורה נראים כחסרי סדר, הנם ייצוג של סדר מופתי הנשען על חוקים ועובדות אוביקטיביות שקבעו מאז ומעולם מה מקנה למקום את איכותו ויופיו. במילים אחרות, קיים קשר מהותי בין עולם העובדות והעולם הערכי. סדר ויופי אינם נשענים על תפיסתו הסובייקטיבית של היוצר, אלא הם מאפיינים אובייקטיביים הקשורים לתכונות הגיאומטריות של העולם הפיזי עצמו, ואשר בסופו של דבר האחראים לתחושה הטובה שנוצרת במקום כלשהו.

העובדה שהחוויה הרגשית שמייצרים אותם בניינים יפים, שאיכותם עומדת במבחן הזמן, דומה אצל כולנו, על אף שמקורם של בניינים אלו בתרבויות שונות, הובילה את אלכסנדר להנחת היסוד הבאה: מעבר למאפיין הצורני שנראה, על פניו, שונה, קיים בבסיס המבנים הללו אלמנט המשקף את המשותף לכולנו כבני אדם, אלמנט אוניברסלי ונצחי והמשותף לכל אותם המקומות. השאלה שנשאלה היתה מהם מאפייני הסדר המרחבי (The Nature of Order) של אותם המקומות שאנו חשים בהם טוב?
פרופ' אלכסנדר הניח שכשם שלכל חומר מרכיב יסודי הנקרא אטום, כך גם הסביבה בנויה מאטומים שלהם הוא קרא דפוסים (Patterns). כל דפוס הוא ארכיטיפ של מבנה החוזר על עצמו בווריאציות שונות. ואף שהצורה משתנה ממקום למקום, קיים מבנה על משותף שאינו משתנה (Invariant).
מאחר וכל סביבה בנויה מדפוסים כלשהם, השאלה היתה מהם אותם דפוסים ייחודיים שבכוחם לייצר סביבה שבה נחוש "בבית", ומה מאפשר לאנשים שונים לחוש תחושות דומות בסביבה פיזית שכזאת.

ניתן להשוות את ההסבר לזה של נועם חומסקי בחקר השפות. לדברי חומסקי, במכלול השפות קיים חלק מבני המשותף לכולן, שאותו הוא מכנה "שפת השפות" או "הדפוסים המוטבעים", המהווה ראי למשהו בסיסי הטבוע בנו ומשותף לכולנו, (וזה ההסבר לכך שילדים לומדים בקלות שפה שאינה קשורה לארץ או לתרבות מוצאם), כך גם המרחב הפיזי שבו אנו חשים בנוח, בנוי מדפוסים המייצגים תבניות המוטבעות מלכתחילה במוחנו.
יש דרכים שונות לתאר בניינים המקרינים איכות שמעבר לזמן. האדריכל האמריקני, פרנק לויד רייט, כינה אותם "אלו הלוקחים אותך מעבר למילים".
"Christopher Alexander The Search for a New Paradigm in Architecture," הוא ספר שכתב סטפן גרבו ובו הוא מצטט את פרופ' אלכסנדר, האומר: "הבניינים שלהם ערך רוחני הם כדיאגרמה של פנימיות היקום, או תמונה של פנימיות נפש האדם". בהקדמה לספרו “The Timeless Way of Building" כותב אלכסנדר: "ישנה דרך אחת לבנייה שהיא מעבר לזמן. היא קיימת אלפי שנים, והיא אותה דרך שהיתה קיימת מאז ומעולם. אותם בתים נפלאים מהעבר, כפרים, אוהלים ומקדשים, שבהם אדם מרגיש 'בבית' תמיד הוקמו בידי אותם אנשים שהיו קרובים לטבורה של דרך זו, בידי אותם בני אדם ששאבו את ה'סדר' שבעולמם מתוך עצמיותם הפנימית והנצחית (The Self)… ואתם תראו כי דרך זו תוכל להוביל את כל מי שיחפש אותה ליצירת בניינים שהם עצמם ראשוניים בצורתם כמו העצים, הגבעות ופנינו אנו."
הקשר החווייתי-רגשי ובלתי אמצעי שאני מנסה ליצור בבניינים שאני מתכננת, קורה בכל רמות הקשר שבין האדם למקום. החל מקנה המידה האורבני בו הבניין תורם לחוויה המתרחשת במרחב הציבורי, דרך חללי הבניין עצמו ועד לפרטי המנורה והכורסה, כלומר, ברמת הקשר האינטימי ביותר שבין המשתמש למקום.
אין ספק כי יצירות האמנות הגדולות, ובהן גם היצירות האדריכליות, צמחו לאורך ההיסטוריה בחברות ששאבו את כוחן מהמסורת התרבותית והרוחנית (דתית) ומהסביבה הפיזית שאליה השתייכו.
מקורות אלו, שניתן לחשוב כי יש בהם כדי להפריד בין תרבויות ועמים בשל היותם השתקפות למשותף בינינו כבני אדם, הם אלו שיצרו את החיבור וההרמוניה ביניהם.

בין שתי תפיסות עולם: ההוליסטית כנגד המכניסטית
ההבדל בין תפיסת העולם שהביאה ליצירת אדריכלות שבה נשבר הקשר בין האדם לסביבה, לבין התפיסה שרואה באדם חלק מהעולם הפיזי (או הטבע) שבו הוא חי, הוא למעשה ביטוי מובהק להבדל הקיים בין תפיסת העולם ההוליסטית-אורגנית (שאליה משתייכת עבודתי) לבין תפיסת העולם המכניסטית-פרגמנטרית. תפיסת העולם המכניסטית-פרגמנטרית רווחת בחשיבה המערבית בכלל, והיא עומדת מאחורי הארכיטקטורה המודרנית. היא נוטה להפריד בין המרכיבים, וליצור סביבה בעלת סדר מכני המורכבת כמו במכונה: חלקים אוטונומיים המתפקדים כל אחד בנפרד. כלומר, אין קשר מובנה בין הבית לרחוב, בין הרחוב לשכונה ובין השכונה לעיר, מה שגורם לתחושת תלישות וניכור. לדוגמה, בשדרות שאול המלך בתל אביב כל בניין הוא ישות עצמאית שאינה מקיימת דיאלוג עם הבניינים בסביבתה ועם המרחב הציבורי הפתוח שלידם, וכך לא תורמת באופן מובנה ליצירת הרחוב.
תפיסת העולם ההוליסטית-אורגנית לעומת זאת, הנמצאת זה שנים בחזית החשיבה המדעית, חלה, לדעתו של פרופ' אלכסנדר, גם לגבי חקר האדריכלות. הוא רואה את הסביבה החברתית והפיזית כמערכת אורגנית, שקיומה מותנה ביחסי הגומלין המשתנים תדיר בין החלקים המרכיבים אותה. יתרה מזאת, התהוותו וקיומו של כל חלק במערכת זו, מותנה ביחסי הגומלין שבינו לבין חלקי אותה מערכת. כל פרט בבניין נגזר מהחלל המיידי שאליו הוא שייך ושלשלמותו הוא אחראי, ובה בעת הוא עצמו נבנה מפרטים קטנים יותר הבונים אותו. ובשל כך, התחומים השונים שבהם עוסקת האדריכלות, כגון תכנון אורבני, אדריכלות בניין, תכנון פנים ותכנון נוף, אינם דיסציפלינות אוטונומיות העומדות כל אחת בפני עצמה, אלא שייכים למערכת אחת שהמבנה שלה הוא המשכי ודינמי. פרטי הבניין אינם נתפסים, על פי גישה זו, כאוסף של אלמנטים מעוצבים, אלא כחלק מבני של שפה היררכית אחת. לדוגמה, בניין הספרייה של "אוהל שם" ברמת גן, החצר, הבניין ופנים הספרייה הם מערכת המשכית אחת.
כבוד הדלאי למה טוען כי הבנת הביטויים של "תלות בהתהוות", סיבה ומצב או סיבה ותוצאה, היא תנאי להבנת מושג ה"ריק" שנמצא ביסוד תפיסת העולם הבודהיסטית. בספרו, "The Joy of Living and Dying in Peace", הוא כותב: "להבנה של 'תלות בהתהוות' יש השלכות נרחבות. באופן כללי, כל דבר קיים מופיע כשהוא תלוי בגורמים ומצבים אחרים. מאחר וכל דבר מתקיים בהתאם לסיבות שיצרו אותו, הכתבים הבודהיסטים אינם מכילים ייצוג של עצמי כלשהו. כאשר אנחנו מקבלים את ההנחה שכל דבר הוא מותנה, לא נוכל, על פי ההיגיון, לקבל יוצר עצמאי שברא את העולם או את קיומה של ישות כלשהי בעלת מהות פנימית שמתקיימת ועולה באופן עצמאי ללא תלות בגורמים רבים." הוא ממשיך ואומר: "כל דבר שמורכב מחלקים או מותנה בסיבות ומצבים אחרים, הוא משתנה ובלתי קבוע. דבר אינו נשאר לנצח. הדברים מתפרקים תדיר… תופעה זו של שינוי מתמיד שאינו נראה לעין, מקבלת אישור בממצאים מדעיים בתחומים רבים כגון קוסמולוגיה, נוירולוגיה, פסיכולוגיה ותורת החלקיקים. תורות אלה התפתחו בעקבות מחקר מדעי רב שנים. ממצאיהם קרובים מאוד לתפיסה הבודהיסטית."
הנחת היסוד המובאת כאן היא שכדי לשנות את פני הסביבה ולהביא ליצירת מקומות יפים שכולנו נרגיש בהם כבתוך "ביתנו" אין מדובר בשינוי סגנון אלא באימוץ תפיסת עולם חדשה (ישנה) וביישום תהליך תכנוני אחר שיחליף את התפיסות והתהליכים שהביאו לשבירת הקשר שבין האדם לבין הסביבה.

תהליך העבודה בשטח
התפיסה התכנונית של שלושת הבתים על הגבעות בזיכרון יעקב ובניין הספרייה בבית הספר "אוהל שם" ברמת גן, אומרת, שבניין צריך לצמוח באופן טבעי מהשטח שעליו הוא נבנה, ולא להיכפות עליו. בניגוד לתהליכי התכנון המקובלים שבהם תכנון המבנה נעשה במשרד ולאחר מכן מועבר לשטח, כאן תוכנית המבנה היתה תיעוד להחלטות תכנוניות שנלקחו וסומנו פיזית, בעזרת יתדות, בשטח עצמו.
לתהליך התכנון בשטח קדם לימוד הדרישות הנובעות מפרוגרמת הפעילויות שיתרחשו בבניין כל אחת בנפרד, וקביעת רשימת דפוסי התכנון (Patterns Of Space) שיכתיבו את שפת הבניין.
תוכנית הבניין שהתקבלה לבסוף היתה מערכת של שיווי משקל בין דפוסי התכנון שאימצתי לבין הגורמים הסביבתיים הקיימים בכל מגרש בנפרד, כגון כיווני הנוף, האור, מבנה השטח וכדומה. בבתים הפרטיים בזיכרון, מפגשם של אותם דפוסים משותפים עם תנאי שטח שונים, הצמיח שלושה בתים המדברים בשפה אדריכלית אחת, אך בווריאציות צורניות שונות. ההחלטות שהתקבלו היו תוצאה של שהייה ממושכת במגרש תוך התנסות אינטואיטיבית והקשבה בלתי אמצעית לקולות הנשמעים שם, למציאות הקיימת. כיווני האור, כיווני הנוף, מבנה השטח, הצמחייה, הבניינים שמסביב וכדומה, קולות שבאמצעות האינטואיציה בלבד יכולים להישמע כמכלול ולא כמרכיבים אוטונומיים החיים בנפרד.
כבוד הדלאי למה מתייחס למציאות זו בספרו "The Joy of Living and Dying in Peace": "היבט אחד של התהליך הוא לדעת, בראש ובראשונה שלדברים יש צורת קיום טבעית שמוטבעת בתוכם. המציאות אינה משהו שהתודעה ממציאה לעצמה כל הזמן מחדש. לפיכך, כשאנחנו מחפשים אחר משמעות האמת, אנו מחפשים את המציאות עצמה, את הדרך שבה הדברים מתקיימים למעשה. אנחנו נוהגים לקרוא לזה "The Logic of Suchness", כלומר, אנחנו חוקרים את הדברים על בסיס מה שהם או טבעם… אנחנו צריכים להיות מסוגלים להבחין בין בהירות התודעה לבין אותם היבטים שעולים כשמופיעים גורמים חיצוניים, כמו היקשרות, למשל."
את הלך הרוח שבו צריך להימצא היוצר בעת תהליך היצירה, מתאר אויגן הריגל, פרופסור גרמני לפילוסופיה שלימד באוניברסיטת טוקיו בין שתי מלחמות העולם והתעמק בתורת הזן-בודהיזם. בספרו, "Zen in the Art of Archery", הוא מצטט את אחד ממורי הזן-בודהיזם המלמד אותו את אמנות הקשת. "המשיכה בקשת ושחרור החץ אינם תלויים בקשת. על הידיים להיפתח כפרי בשל. על הקשת להיות משוחרר עד כדי כך, שכל מה שנותר בו הוא מתח ללא תכלית… בהלך רוח כזה, המשוחרר מכל הכבלים, יש לעסוק באמנות". (ההדגשה שלי, נ"פ)
תהליך קבלת ההחלטות מתבצע בשטח באופן הדרגתי. ראשית, נקבעים המרכיבים האחראים למקום שבו נוצר הקשר הרחב שבין הבית לסביבה כלומר, מיקום שער הכניסה למגרש (תמונה 13), לאחר מכן מיקום הבניין והשטחים החיצוניים הצמודים לו המהווים מערכת חיים אקולוגית אחת. ובהמשך, פרטים כגון מיקום דלת הכניסה הראשית לבית והזהות הייחודית שמתקבלת באמצעות הפרטים שמהם היא עשויה (תמונות 10,11). בהמשך למיקומה של דלת הכניסה נקבע מסדרון הכניסה לבית המהווה את האתנחתא שבין הרעש שבחוץ לבין הפנים השקט. ועד לקביעתם של הפרטים, כגון מיקומו המדויק של החלון המשמש כמסגרת הממקדת את נקודת המבט אל הנוף שבחוץ (תמונה 12) או בחירת צבע הבניין על פי עלי שלכת הסתיו בספריית "אהל שם" ברמת גן.
תקוותי כי בעזרת תהליך התכנון שהוצג כאן, ובאימוץ תפיסת עולם שבטבעה חוצה תרבויות וקושרת אותם יחד בהרמוניה, ניצור בניינים, רחובות, שכונות, ערים וכפרים שאנחנו באמת רוצים לחיות בהם.

נילי פורטוגלי היא אדריכלית ומרצה לאדריכלות בפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון