תפריט עמוד

אדם בעקבות גורלו: כל סוד צורך אנרגיה. פרק מהספר

שתפו:

אדם בעקבות גורלו הוא סיפור חיים מרתק וייחודי, הכולל תיאורים מהלכי קסם של התרבות יפנית ושל חייהם של זוג ישראלים וילד ב"קיבוץ" היפני בקרבת קיוטו. הספר לוקח אותנו לטיול במסתרי יפן, ובמקביל לטיול במסתרי נפשו של אב לארבעה, הטרוד באתגרי גידולו של ילד מיוחד. אביים רון כרמל הוא צלם מסעות עם זיקה עזה למזרח, וליפן בפרט. כשחזר ליפן, והפעם עם אשתו ובנו הפעוט, הוא העמיק להכיר את אורחות חייהם של היפנים בקיבוץ יפני ייחודי, ולמד איך להכין טופו יפני מסורתי. החזרה לארץ במהלכה הקים את מפעל הטופו היפני הראשון בארץ הפגישה אותו עם אתגר משפחתי לא צפוי שישפיע מכאן ואילך על כל חייו. אנחנו מביאים לכם פרק מתוך הספר

עודכן 28.8.23

אדם בעקבות גורלו הוא סיפור חיים מרתק וייחודי, הכולל תיאורים מהלכי קסם של התרבות יפנית ושל חייהם של זוג ישראלים וילד ב"קיבוץ" היפני בקרבת קיוטו. הספר לוקח אותנו לטיול במסתרי יפן, ובמקביל לטיול במסתרי נפשו של אב לארבעה, הטרוד באתגרי גידולו של ילד מיוחד.

אביים רון כרמל הוא צלם מסעות עם זיקה עזה למזרח, וליפן בפרט. כשחזר ליפן, והפעם עם אשתו ובנו הפעוט, הוא העמיק להכיר את אורחות חייהם של היפנים בקיבוץ יפני ייחודי, ולמד איך להכין טופו יפני מסורתי. החזרה לארץ שבמהלכה הקים את מפעל הטופו היפני הראשון בארץ הפגישה אותו עם אתגר משפחתי לא צפוי שישפיע מכאן ואילך על כל חייו.

אנחנו מביאים לכם פרק מתוך הספר.

ישראל 1994

גרנו במושב בשרון. שכנים וחברים מהאזור ניתקו קשר לאחר שנודע להם מה קרה. השתחררנו מהפגייה אחרי חמישה שבועות עם תינוק שלא ממש הבנו כי יגדל להיות ילד עם צרכים מיוחדים. הוא השמיע קולות, הוא ינק, עשה פיפי וקקי בחיתול. כמו כל תינוק. לא הייתה שום שמחה במשפחה המורחבת. לא שלחו פרחים, לא איחלו "מזל טוב." בבית נעלמה השמחה שהייתה לפני הלידה. לא אמרנו לאופק כלום. טליה גרה חמישה שבועות ברמת גן אצל הוריה ונסעה יום יום לבית החולים להיות עם אדם ולהניק אותו. אני נשארתי עם אופק ועם הטופו שייצרתי במושב. לאופק אימא נעלמה פתאום.
עשינו כמיטב הבנתנו ויכולתנו באותה עת לתת לאופק בן השלוש את תשומת הלב שהיה זקוק לה. הילד שהיה הנסיך של המשפחה וקיבל את כל תשומת הלב, חווה לפתע מצב בו שני הוריו מרגישים אחרת. היינו כל כך שקועים ברצף האירועים שפקדו אותנו מיום שהגענו לבדיקה בבית החולים, שלא היינו מסוגלים להכיל יותר מדי, קל וחומר לתת את הדעת על הדרך בה יש להציג לילד בן פחות מארבע את המציאות שנוצרה באופן לא צפוי. לכן לא ידענו מה הוא מרגיש לגבי האח החדש. כלל לא זכרנו כי דיברנו איתו על התאומים שגדלים, איך היה מניח ראש על הבטן התפוחה של טליה, מקשיב לרחשים מבפנים. הוא ידע להבחין בין שני העוברים והיה חש כל אחד מהם בנפרד. ועכשיו יש רק אחד. מה יכול ילד בגילו לחשוב? היינו כה עסוקים ברגשות שלנו, בעיכול ההלם שנבע מהשיבוש הזה של הלידה, שלא התעמקנו במשמעות של כל האירועים עבור אופק. באמצע שנות ה-90 היו פחות מידע ומודעות לנושא, והייתה פחות תמיכה ביחס למה שעומד היום לרשות הורים המגדלים ילד עם צרכים מיוחדים. רק בבגרותו, כשכבר היה אחרי הצבא, הרגשנו שאנו יכולים לפתוח את הנושא מול אדם בוגר, ולראשונה התבררו לנו פרטים על התחושות שעימן התמודד בתקופה מוקדמת זו של חייו.

***
חמש בבוקר. השעון המעורר עוד לא צלצל ואני כבר הייתי ער. אדם השמיע קולות רכים. ניגשתי אליו ונגעתי בו. הוא הפסיק את המשחק אך לא הביט בי. נראה היה שהוא פשוט נשאר קשוב למה שהפריע לו במשחק שבו היה שקוע. אדם היה חידה בעיניי. לא הבנתי אותו. הוא הגיב למגע, הגיב לקולות, הגיב לגירויים נוספים אבל לא הישיר מבט, לא חתר למגע עם צעצוע ביוזמתו. הוא למד לשבת אך לא הצליח לזחול. בעת שכל הנתונים הללו מילאו את מחשבותיי, זחל לו הפחד ממעמקי בטני. הפחד מפני העתיד של אדם, העתיד שלנו כהורים, העתיד שלנו כמשפחה.

שתיתי כוס מים והחלפתי לאדם חיתול. הלבשתי אותו, הכנסתי אותו למנשא ושמתי אותו על הגב. כשהמנשא על גבי, התחלתי במלאכת ייצור הטופו. אדם היה שקט, ומדי פעם השמיע קול. סופג אל תוכו את המגע של גבי, את תנועות גופי, את ניחוח הסויה. זה נסך בשנינו שלווה. אני פשוט עבדתי ובליבי תפילה: "שלא יגיע התקף. אלוהים, עשה שלא יגיע התקף."

פולי הסויה היו מושרים כבר מהיום הקודם. היו אלה פולי סויה משובחים לעומת אלה המיועדים לתעשיית השמן. בדקתי שהם אכן ספגו מספיק מים. הכנסתי מנה ראשונה לתוך הבלנדר התעשייתי שקניתי זה מכבר, הוספתי את כמות המים הדרושה והפעלתי. את הדייסה שנוצרה העברתי אל סיר הבישול ואת עשר הדקות הקרובות העברתי בערבוב מתמיד של הדייסה לבל תישרף.

טופו: חלק מהארוחה המסורתית

טופו: חלק מהארוחה המסורתית

הסויה היא קִטנייה מדהימה. לא רק שהיא עמידה בפני כל סוגי החרקים – היא פשוט קשה מדי לכרסום וכנראה גם לא טעימה מספיק כדי להתאמץ – אלא אם משרים אותה במים ומעבדים אותה לצורך הכנת חלב סויה וטופו, אז מקבלים מכל קילו של פולי סויה יבשים קרוב לשני קילו של טופו מוכן! חלב הסויה גם הוא משקה נהדר לטעמי, ועשיתי לי מנהג לשתות כוס או שתיים של חלב כזה מדי יום. אני פשוט נכנס לאולם הייצור עם כוס, מכניס אותה לתוך מיכל הרותח, ממלא ושם בצד לצינון. אני שותה אותו בעודו חם ונהנה מאוד. אט-אט החלו גם עובדי המפעל שלי לטעום מהמשקה, וכיום רובם שותים כוס חלב סויה חם מדי בוקר.

בשלבים מוקדמים אלה של העסק שהקמתי, ייצרתי את הטופו כאמור בעבודה ידנית מלאה, כמו שנשות יפן היו מייצרות בבתיהן לפני חמישים שנה. בשיטה זו נוצר טופו מיוחד במינו ושונה מזה התעשייתי. בשלב זה לא היה לי האומץ לרכוש מכונות ולייצר בנפח גדול יותר. בינתיים, אדם נרדם. התנודות של תנועות גופי והמגע החם והאוהב עשו את שלהם. אין כמו להיות צמוד להורה בזמן העבודה, חשבתי לעצמי. זה כל כך טבעי, כל כך נכון. ממש כמו כפפה לכף יד.

עכשיו היה עליי ללבוש כפפות גומי עבות ולסנן את חלב הסויה הרותח מתוך הדייסה. לשפוך את תכולת הסיר אל כלי ובו בד כותנה היה החלק הקשה והמסוכן. זה היה השלב בו הייתי עלול לקבל כוויה. מזל שאדם ישן ולא התנועע במנשא שכן יכול היה לערער את שיווי המשקל שלי, חשבתי לעצמי. חלב הסויה סונן מתוך הדייסה הלוהטת ואני סחטתי ממנה כל טיפה אפשרית עד כמה שחום הדייסה אפשר לי. חומר ההקרשה כבר היה מוכן. מזגתי את המנה המתאימה פנימה תוך שאני מערבב באופן שיקריש את החלב בדרך שרציתי. לאחר עשר דקות הגֶּבֶן היה מוכן להפוך לטופו.
יצקתי את הגֶּבֶן החם עדיין לתבנית המתאימה, הנחתי עליו את הלוח המתאים ועל הלוח אבן כבדה למשך חצי שעה. מי הגבן טפטפו לאיטם מתוך חורי הקופסה, ולי היה זמן להכין את מנת הייצור הבאה. המחזוריות שבייצור, הפעולות השגרתיות הללו, השרו עליי שקט. השקט שלי חלחל גם לאדם, שישן בשלווה עד שעה שמונה ויותר, עובדה שנתנה לטליה מרווח נשימה מבורך הדרוש לאם מניקה. אופק נהג לקום לבד, לבוא אליי ולהגיד בוקר טוב ולהעסיק את עצמו במשחק או בעלעול בספר אהוב.
כאמור, בחודשים הראשונים לאחר שאדם הגיע לביתנו, עיקר המרץ שלי הופנה לבנייה נכונה וביסוס המפעל המשפחתי שהקמנו. טליה עברה את מה שעברה, אני הדחקתי הכול ופשוט התעלמתי מכל הנושא הקרוי אדם. התייחסתי אליו כאל תינוק רגיל. בשלב זה של חייו זה לא היה קשה, שכן התנהגותו לא הייתה שונה מזו של תינוק רגיל. הוא ינק, הוא עשה פיפי וקקי בחיתול, השמיע קולות, חייך והגיב אלינו, או כך חשבנו בכל מקרה. פעמים רבות הרהרתי ביני לבין עצמי מה היה קורה אילו טליה הייתה מסכימה ללדת את התאומים ביפן ולא מתעקשת על לידה בארץ. מה היה קורה אילו היינו מגיעים לבדיקה בבית החולים ברגע שטליה הרגישה משהו אחר, מה היה קורה אילו היינו בשמירת היריון כפי שהציעה לנו חברה טובה שילדה תאומים חודשיים לפנינו.

מה היה קורה אילו… מה היה קורה אילו. בכל פעם שהייתי מרשה למחשבות חסרות התועלת הללו להתרוצץ בראשי, היה הסוד שלי מפרפר לו בבטן ומזכיר לי כי הוא חי וקיים.

סודות. כל סוד צורך אנרגיה. עד שלא היה לי סוד, לא הבנתי כמה צריך להשקיע על מנת לשמור אותו במקום מחבואו. לא ידעתי עד כמה זה מציק לשמור סוד. השהות ביפן לימדה אותי כי אין כמו החוויה הבלתי אמצעית כדי להבין דברים במלוא מובן המילה. תמיד רציתי להבין בעזרת השכל, הראש. ברגע שחווים את הדבר עצמו, אין צורך יותר במילים מבחינתי. מאותו יום נמהר בבית החולים מעייני הישועה הפכתי לשומר סוד, סוד פרטי שלי, סוד שלא יכולתי לחלוק עם איש מלבדי. פשוט לא הייתי מסוגל לספר עליו לאיש.

בבית היו שתי סבתות שטיפלו באופק ובאדם, שתי הנשים שמבחינתי היו ממש ברכה במצב שבו היינו. הן נעו בתוך חיינו בצורה מושלמת, כל אחת בנתיב שלה. הן היו מאוד שונות אחת מהשנייה. חמותי הייתה נמרצת, מעשית, יעילה ומציאותית מאוד. אימי הייתה מעוז של פשטות, רכות וקבלה מוחלטת של דברים ללא כל שיפוט. אישה ללא פוזה. השילוב ביניהן היה מדהים, כל אחת לקחה על עצמה את התפקיד המדויק שהתאים למארג החיים הנוכחי שלנו.

ישבתי מול קרוב משפחה מצד אבי, רופא כירורג ותיק. אדם היה בן ארבעה חודשים.

"מה אמרו לכם בבית החולים לאחר שעזבתם את הפגייה?"

"שלא ברור להם אם ניתן להפסיק את הפרכוסים."

"עשיתם כבר סריקת מוח?"

"כן."

"יש לך כאן במקרה את התוצאות?"

נתתי לו. חשתי מובס. לא ברור לי מדוע זו התחושה שחשתי באותו רגע, אבל אי אפשר היה לטעות בהרגשה. מעולם לא הרגשתי כך. נשמתי כמה נשימות עמוקות, מנסה להכניס אנרגיה אחרת אל הגוף. חשתי כאילו הקרביים שלי נפערו בפני אדם שלא היה קרוב אליי במיוחד, ואדם זה הביט עכשיו בעיון במשהו מאוד אישי שלי, תחושה שהייתה מאוד לא נוחה לי.

"מישהו ניתח לכם את הממצא הזה?"

"כן."

"ומה הוא אמר?"

"שבמקרה הטוב יגדל לנו צמח משופר," ציטטתי בערך את הנוירולוגית ההיא.

"זה מה שאמרו?!" אפילו הוא היה המום.

"כן. חוסר רגישות בוטה, נכון?"

"בהחלט! אני די מופתע. יחד עם זה, הפגיעה שאני רואה כאן היא משמעותית. לא משהו מינורי. יהיה צורך בהרבה תשומת לב ועבודת צוות כדי להביא אותו לתפקוד סביר, ולא ברור באיזו רמה."

"את הרעיון הכללי הזה הבנתי."

"שקלתם למסור אותו?"

???

"למסור אותו. אתה יודע, לא לגדל אותו לבדכם. יש מקומות שזה מה שהם יודעים לעשות – לגדל ילדים מיוחדים ולשחרר את המשפחות מהעול הזה. זה ישנה את החיים שלכם לחלוטין. אתה מודע לזה?"

שתקתי. מה יכולתי לומר? זו אפשרות שכלל לא עלתה על דעתנו ואפילו לא היינו מודעים לקיומה. אדם היה תינוק חדש שהגיע הביתה. הביתה במלוא מובן המילה. זה ביתו. אנחנו המשפחה שלו, ואין שום סיבה שבעולם שהוא יגדל בסביבה אחרת מהבית הזה!! כך הרגשתי ומבלי לשמוע את דעתה של טליה, הייתי משוכנע כי גם היא מרגישה כך. להעביר את אדם למישהו אחר שיגדל אותו?

הוא ישב בשקט והביט בי. שוב חזרה אליי אותה תחושת תבוסה. המבט שלו, למרות שהייתה בו רכות, היה נוקב. הוא חיכה לתשובה. הוא הציע הצעה שחשב אותה לטובה. הוא בטוח רוצה את טובתי. הוא בוודאי שוחח עליה עם הוריי לפני שהגיע. אם זה מה שהוא מציע,

וודאי קיבל את ברכת הדרך, מאבי לפחות.

עדיין שתקתי והוא עדיין הביט בי.

"אינך חייב להחליט עכשיו," אמר. "רק רציתי להביא לידיעתך שיש אפשרות כזו, במקרה שלא ידעת."

"תודה על העצה. לא נראה לי שזה ישים מבחינתנו, אבל תודה."
כמה שנאתי את עצמי באותו רגע. כמה שנאתי את הסיטואציה ההזויה הזו. שנאתי את מצבי, ותחושת מסכנות השתלטה עליי. חשתי מסכן ומובס. מסכן מילא, אפשר להבין, אבל מאין הגיעה תחושת התבוסה הזו, את זה לא הצלחתי להבין. עצם ההתמודדות עם רגשות שליליים חזקים כאלה הייתה זרה לי. חוויתי ילדות והתבגרות נפלאות ללא טראומות ושליליות מיותרות. והנה כאן, כהורה בוגר, החיים זימנו לי זעזועים כאלה. למה לעזאזל אני צריך את זה?! הרי גם ההתמודדות עם גידול שני בנים תאומים הייתה יכולה להיות מאתגרת דיה. נזכרתי במשפט האלמותי, "אלוהים לא נותן לאנשים מבחנים שאינם יכולים לעמוד בהם." יופי. אז נוכל לעמוד באתגר הזה שקוראים לו אדם. בסדר. אבל לשם מה? מה לעזאזל השיעור שלי כאן?

זו הפעם השנייה שאדם לא קרוב כל כך נותן לי עצות מה לעשות, מתוך כוונה טובה, כמובן. אז אם זה בא מתוך כוונה טובה, למה התחושות השליליות העוצמתיות הללו? ההתעסקות במחשבות מסוג זה התישה אותי. עשר בלילה. טליה שכבה במיטה שלנו, אדם עליה, ישן חזק. הבטתי בשניים בשקט. אם ובנה. קשר ברור וחזק. למביט מהצד לא היה נראה שיש כאן משהו חריג. תינוק בן חמישה חודשים כמעט, ישן על אמו לאחר שינק. המחזה הזה הרגיע אותי בבת אחת. השלווה בהתגלמותה.

בו ברגע החלטתי שלא אספר בכלל לטליה את מה שהציע הידיד של הוריי. אחסוך ממנה את עוגמת הנפש. לקחתי בעדינות את אדם בזרועותיי והשכבתי אותו במיטתו. טליה התהפכה על צידה והמשיכה לישון. שכבתי לישון גם אני.

למחרת, הגעתי מוקדם יותר למפעל כדי לוודא שמיכל פולי הסויה התמלא במים באופן אוטומטי כפי שהיה אמור להיות. כשווידאתי כי פולי הסויה אכן הושרו בזמן שנקבע, ביצעתי כמה פעולות הכנה אותן מבצע בדרך כלל מנהל העבודה שלי. שעה לאחר בואי, העבודה בייצור הייתה כבר בעיצומה. ריח הסויה המבושלת הכה באפי בעוצמה מייד כשנכנסתי לאולם הייצור. אני אוהב את הריח הזה, שאינו אהוב על רבים שאני מכיר. ככה זה עם מי שחי ביפן תקופת מה ולמד לאהוב את הטעמים והריחות. כוס השתייה הריקה הייתה בידי. ניגשתי כהרגלי למכונה, מביט בזרם החלב הלוהט הנשפך לתוך המכל. הייתי מטושטש מהלילה. אין לי שום דרך אחרת להסביר את מה שעשיתי באותו רגע. הושטתי את הכוס אל מתחת לזרם הרותח כדי למלאה. הספקתי עוד לראות מזווית העין את פרצופו הנדהם של עומר, מנהל הייצור, את ידו שהושטה לעצור בעדי, את צעקת האזהרה שלא הספיקה להימלט מבין שפתיו…

מאוחר מדי! הזרם מילא את הכוס תוך שנייה וחצי בערך, ולפני שהספקתי למשוך את היד האוחזת בה, גלש וכיסה את כף ידי. הכאב היה מיידי. שמטתי את הכוס בהפתעה והיא החליקה לתוך המכל ונחבטה בקרקעיתו. אפילו לא צעקתי מכאב. פשוט הבטתי ביד המאדימה והולכת, הבטתי בעומר ההמום, ואז הכה בי הכאב במלוא עוזו! דמעות נקוו בעיניי. עומר היה זריז ממני ומייד אחז בי והדף אותי אל אמבט המים הקרים שבפינת האולם, תפס את ידי וטבל אותה במים הקרים. ההקלה בכאב הייתה מבורכת. נשארתי כך כמה דקות מביט ללא מילים בעומר שהחזיק לי את הזרוע בכוח כדי שלא אוציא אותה מהאמבט. למרות המים הקרים, החל הכאב לחזור בקצב של דפיקות הלב שלי שהיו די מהירות בשלב הזה.

את החום החיצוני ציננתי קצת באמצעות מים קרים. לחום הפנימי אין לי גישה אבל לשמן אתרי לבנדר יש יכולת לצנן את החום הפנימי שנוצר בעת כווייה. יש לו יכולת לחדור את העור, והיותו אנטיספטי מאפשר לו לפעול את פעולתו מבלי לגרום לזיהום מיותר. לאחר מנוחה של כמה דקות עם הרגליים למעלה, גררתי את עצמי לכיוון התיק ושלפתי משם את הבקבוקון. טפטפתי כמה טיפות על היד ומרחתי בעדינות עם האצבע. הפכתי את היד לצד השני וטפטפתי שוב ומרחתי. הריח החזק פשט בחדר, והפיג את העייפות. חלפו כמה דקות לפני שהגיע האמבולנס. איש הצוות תחקר אותי קצרות כדי להבין מה קרה, הביט ממושכות בכף היד, ורצה לדעת מה הריח המוזר הזה.

הסברתי לו ומהבעת פניו הבנתי שהוא לא ממש הבין את הקטע.

הכאב היה עכשיו עמום ונסבל הרבה יותר. אל מול פני הפרמדיק טפטפתי עוד מנה על היד האדומה כעגבנייה בשלה. מניסיונם של אחרים ידעתי כי ללבנדר השפעה מצוינת לתיקון נזקי כוויות. המהדרין מוסיפים גם פרופוליס – אותו חומר מופלא שמייצרות הדבורים כדי לאטום את הכוורת שלהן. השילוב של השניים גורם לגוף לאחות ולתקן את נזקי הכווייה בחצי מזמן הריפוי ללא שימוש בחומרי העזר הללו. בשלב זה הייתי כבר רגוע הרבה יותר. אולם כשקמתי ללכת בעקבות הפרמדיק, כשלתי, ואלמלא הפרמדיק הערני שמיהר לאחוז בזרועי ולייצב אותי, הייתי משתטח על הרצפה. הושכבתי אחר כבוד על האלונקה הניידת וכך הוכנסתי אל האמבולנס כשמבטו הדואג של עומר מלווה אותי מחלון אולם הייצור. כנראה שנרדמתי, או שאיבדתי את ההכרה, כי כשפקחתי עיניים הייתי כבר במיון.

"טופו מכינים מחלב סויה? מה עושים איתו בכלל. הרי אין לו טעם, אז איך אפשר לאכול דבר כזה?" שאל הרופא הצעיר שניגש לטפל בי. "לאיזה טמפרטורה אתה מחמם את חלב הסויה?" היה זה רופא צעיר ונחמד שעיגולים כהים מתחת לעיניו הסגירו לילות ללא שינה. משאלותיו ניכרה סקרנות לשמה, מעבר לזו של תשאול הרפואי.

"קצת מעל 90 מעלות," עניתי.

"וכן, יש לטופו טעם. אתה אוכל לפעמים גבינת אורדה?" שאלתי.

"אני לא, אבל הוריי אוהבים אותה מאוד," ענה.

"אז יצא לך לטעום אותה פעם?"

"הרבה פעמים. אני אפילו אוהב אותה."

"אז איזה טעם יש לה?"

"לא יכול להגדיר. טעם עדין וטעים."

"אותו דבר הטופו."

ראיתי שהשיחה מרתקת אותו. הוא הפסיק להתעסק בכווייה ותשומת ליבו הייתה נתונה לשיחתנו.

"מה כבר אפשר לעשות עם טופו? אימא שלי מכינה ממנו תבשילים כל הזמן. אף פעם לא ממש הבנתי את הקטע."

"אותם דברים שאפשר לעשות עם גבינת אורדה או גבינת קש – לאכול אותו וליהנות מטעמו המעודן שלא ניתן להגדרה."

"לא הצלחתי אף פעם להכניס את הדבר הזה לפה."

"נסה לחתוך טופו לקוביות, להשרות שתי דקות במים רותחים,

לטפטף רוטב סויה איכותי ולאכול."

"ככה?"

"כן. אבל רצוי שזה יהיה טופו במרקם רך, הנמכר בקופסה עם מים

ולא באריזת ואקום."

"מה ההבדל?"

"טופו במים רך יותר, מרקמו עדין יותר והוא נימוח בפה ממש. הבדלי האיכות בינו לבין טופו בוואקום גדולים. אם אתה יכול לשים את היד על טופו 'משי' בעל מרקם חלק של פודינג, זה הכי טוב."

הרופא הביט בכווייה ודיבר. לפתע שאל, "מה הריח הזה שנודף מהיד שלך? זה הריח של הסויה?"

"לא, לא!" צחקתי. "טפטפתי שמן אתרי לבנדר על הכוויה כדי לצנן את המקום."

"מה עשית?!"

"שמתי שמן אתרי לבנדר. מכיר את הצמח?"

"בטח מכיר, אבל מה זה קשור לכוויה?"

"שמן אתרי חודר את רקמת העור. ללבנדר תכונה של קירור החום הפנימי שנוצר מכווייה עמוקה יחסית."

"אז זה לא גורם פוטנציאלי לזיהום?"

"לא, כי הוא גם אנטיספטי."

"שמע, אתה בחור מוזר אבל מעניין. הייתי שמח לפגוש שניים-שלושה כמוך בכל משמרת. זה היה מעביר לי את הזמן הרבה יותר בקלות. אין לך מושג איזה טיפוסים נודניקים ומשעממים מגיעים לכאן. וזה עוד בלי לספר לך על האלימים והמרגיזים שביניהם."

————–
אביים רון כרמל הוא מטפל הוליסטי, צילם וכתב למגזין "מסע אחר", מרצה על יפן ומדריך טיולים ליפן.
קישור לרכישת הספר: אתר עברית או באתר אינדיבוק.

יום בבית ספר ביפן

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: