אגמון החולה – טיול בעקבות הציפורים

"בסתר קנה וביצה" (איוב פרק ח', פסוק 21) – כך מתאים לפתוח סיפור מסענו באגמון החולה. יצאנו בהרכב משפחתי מלא, על זקנינו וטפנו, והתמקמנו לסוף שבוע ארוך בצימרים בשדמות דבורה, לא הרחק מהר תבור. אווירה משפחתית נעימה קיבלה את פנינו במושב הירוק הנטוע בעצי פרי נשירים ובמטעי זיתים רבים. החצר מוקפת בשיחי הרדוף פורחים וריחניים, שאמנם נראים מזמינים, אבל הם רעילים ואפילו העזים השחורות שאוכלות מכל הבא לפה נזהרות משיח ההרדוף. בין ההרדופים עלו ופרחו עצי אזדרכת, שבילדותי כינינו "בומבלך" על שם הפרי העגול, ככדור קטן, ששימש לנו כנשק שנזרק על ראש חברינו, בעיקר בראש השנה וביום הכיפורים. בהמשך נראו פה ושם עצי ברוש רמי צמרת, שצורתם מזכירה נרות נשמה, ואולי זו הסיבה שרבים מהם נמצאים בבתי קברות.

לעת ערב הדלקנו מדורה ובה הנחנו להיצלות תפוחי אדמה, עגבניות, בצלים, קלחי תירס וחצילים. איזו שמחה לכל ילדי השבט שמעדיפים ירקות צלויים על פני בשרים. כדרכנו בקודש חלק מאיתנו הכינו "שעורי בית" על החי והצומח בחולה, כמו גם על משטח הכבול המצוי בקרקעית האגם הביצתי, ששימש בעבר חומר בעירה למתגוררים על גדות האגם. לחגיגה צורפו גם מגדירי צמחים ובעלי חיים.

בסבך הצמחייה באגמון החולה יש מי שממתין בשקט לתפוס דגיגים

החולה ממוקמת בלב השבר הסורי-אפריקאי ונמצאת ממש על מסלול הנדידה של הציפורים. בעונות המעבר ניתן לצפות בלהקות אדירות של ציפורים העושות דרכן לחרוף (מלשון חורף), באפריקה ולעת אביב עושות דרכן חזרה לאירופה המתעוררת. יש אומרים (אני מודה שלא ספרתי) כי בחולה נצפים כ-300 מיני ציפורים, בהם עגורים, שקנאים, חסידות ועוד. בסיפורי עם אירופאים נוטים לייחס לחסידות את בואם של תינוקות לעולם – יתכן שהדבר נובע מצורת הקן של החסידה, המזכיר עריסת תינוק ויתכן גם שהחסידות המבשרות את בוא האביב עם חזרתן לאירופה מביאות עמן בשורה לצמיחה, לבלוב, פריחה וסימן לחיים חדשים. סיפרנו למשתתפים הצעירים גם על עופות מים הנוספים שראינו – חופמאים, סיקסקים, שלדגים, שרקרקים ואנפות. גם הפרפרים זכו לאזכור, וכמו תמיד, עלה בשיחה "אפקט הפרפר", שמשק כנפיו בקצה הארץ מותיר את רישומו ומורגש גם בקצה עולם.

חסידות בשמי החולה. כשיחזרו לאירופה יביאו עמן את בשורת הלבלוב והפריחה

לסיום, סיפרתי אגדת ילדות שאותה שמעתי לפני כחמישים שנה מבדואי בצפון, אגדה הקשורה בימת החולה (ימת סומחי בערבית). בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה גרה על שפת האגם משפחה בדואית קשת יום, שמצאה את פרנסתה בדוחק מדיג באגם. כל בוקר היו עלי ובנו סובחי יוצאים למצוא מזלם באגם. יום אחד, לאחר שכל ניסיונותיהם לדוג דגים העלו חרס, האב השיט חזרה לגדה את סירתו (שבערבית נקראת סומחיה), כדי לנוח וביקש מסובחי בנו להשגיח על הרשת ועל החכות. לא חלף זמן רב והנה טלטולים עזים בחוט החכה – אות וסימן לדג שנלכד. סובחי גלגל בזהירות את החוט והעלה את החכה, והנה נלכד לו דג גדול השייך למשפחת השפמנונים. לפני שסובחי המם את הדג בראשו, פתח הלה את פיו והבטיח לו כי אם ישחררו, יעניק לו יהלום רב ערך. סובחי התלבט מאוד: מחד זה היה הדג היחיד שדג באותו יום והוא היה אמור לשמש כמאכל למשפחה, מאידך איך יסרב לקבל יהלום רב ערך שיעזור למשפחתו? סוף דבר, החליט סובחי לשחרר את הדג, וזה הכה בזנבו, צלל אל המים ומאז טרם שב. מסקנה: אם תפסת דג המדבר בלשון בני אנוש, תפסת יהלום, אל תשחררו!

האגם המוזהב. אגמון החולה בשעת זריחה

ועתה למסע עצמו. השכמה עם שחר ויציאה צפונה בכביש 90 עד אחרי ראש פנה ויסוד המעלה. כאן פנינו ימינה, ושלט גדול הפנה אותנו לאגמון. בכניסה חלקנו עלינו על עגלה רתומה לטרקטור, שאותו הוביל מדריך נחמד ובעל ידע, ואחרים העדיפו לעשות את הדרך ברגל. ממרכז המבקרים עלינו לכיוון המצפור. מולנו היתמרו הרי הגולן, שמעליהם החלה לזרוח השמש, בגבנו הרי הגליל העליון ובקצה הצפוני שלהם הרי נפתלי, בקצה הצפוני-מזרחי, גבוה מעל כולם – החרמון. הלכנו לאט, משתדלים לא להחמיץ אף בעל כנף או בעל חי. נוטריות הפגינו את זריזותן במים, אחדות מטפחות את פרוותן באור קרני השמש הראשונות; תן בודד מחפש טרף למרות השעה הבלתי שגרתית; צבי ביצה משתובבים בין שיחי נופר צהוב; פה להקת עגורים, שם מאות ואלפי חסידות ושקנאים ברעש משק כנפיים מחריש אוזניים.

להקת שקנאים באגמון. קולות משק הכנפיים ממלאים את האוויר

בדרכנו אנחנו חולפים על פני גשרון עץ המוליך אל לב המים. המחזה שנגלה מרהיב: מגוון צמחי ביצה, "ערמות" של עופות מים, בהם שקנאים, ברווזים אפורים וצבעוניים, אגמיות ששטות הלוך ושוב בחיפוש אחר מזון. שרקרק צבעוני ניצב בדד על קנה של סוף, שפיריות ססגוניות עפות מסביב. בחלל האוויר חברו יחדיו קולות קרקור הצפרדעים, געגוע הברווזים ומשק כנפי השקנאים לסימפוניה אחת גדולה ומרעישה, מוזיקת ביצה נהדרת.