לקריאת החלק הראשון של הכתבה לחצו כאן >> ב-18 ביוני 1788 עגנו במפרץ בוטאני שבמזרח אוסטרליה 11 אוניות ובהן 500 חיילים ו-800 אסירים, שנשלחו לארץ גזירה. שירים חדשים נשמעו בחוף וקפטן ארתור פיליפ הכריז על שלטון בריטניה ביבשת החדשה. היישוב האירופי בניו סאות' ווילס (New South Wales, דרום ווילס החדשה) גדל במהירות. מושבות עונשין ויישובים חדשים נבנו גם לאורך חופי אוסטרליה האחרים. בעקבות החיילים והאסירים באו גם מתיישבים חופשיים, שחיפשו ביבשת הזדמנות לחיים חדשים. הם הביאו איתם בקר וכבשים ומינים רבים של גידולים חקלאיים וחיפשו אדמה. חוקרים וסיירים נועזים חדרו לפנים היבשת, ובעקבותיהם המתיישבים. ב-1851 התגלה זהב במחוזות שונים של אוסטרליה, בעשרים שנים של "בהלת זהב" גדלה אוכלוסיית הלבנים ביבשת מ-405,000 ל-1,650,000 נפש. במהלך התפתחות מואצת זו לא היה זמן או רצון להתחשב בילידי אוסטרליה. ממילא, בעיני רוב המתיישבים הם נראו כמין נוסף של חיות משונות, בדומה לקנגורו או לקואלה. רוב אדמותיהם נלקחו מהם והפכו לערים, חוות או מכרות זהב. בכמה מקומות ניסו המתיישבים לקנות מהם את האדמה, אבל האבוריג'ינים, שלא ראו באדמה רכוש פרטי שניתן למכרו, לקנותו או לחלקו בגדרות, סרבו לשתף פעולה. בין כה וכה, ברוב המקרים נלקחו האדמות ללא כל גינוני טקס.
כשניסו האבוריג'ינים להתנגד, או כשצדו את הבקר והצאן של המתיישבים במקום חיות הבר שהלכו והתמעטו, התפתח עימות עקוב מדם שהביא עליהם אובדן. האבוריג'ינים לא היו לוחמניים כמו האינדיאנים בצפון אמריקה, ונשקם היה דל. הם התעמתו באופן אלים רק עם מי מביניהם שנתפסו על ידם כפוגעים בערך החלום. בעימות עם הלבנים לא היה להם שום סיכוי. על פי הערכות, ב-1788 חיו באוסטרליה כ-300 אלף אבוריג'ינים. בתום 100 שנים של התיישבות לבנה נותרו ביבשת כולה רק כ-60 אלף. באזורים אחדים, בטסמניה למשל, עשתה אלימות המתיישבים מה שלא הצליחו לעשות אקלים קשה וניתוק מהיבשת במשך עשרות אלפי שנים, והילידים הומתו עד האחרון שבהם. במקומות אחרים היה די במחלות שהביאו המתיישבים מאירופה – צרעת, עגבת ואבעבועות – ובשתיית אלכוהול, כדי לעשות בהם שמות. רק מיעוט מהם המשיך לחיות באורח החיים הישן, בעיקר באזורים הנידחים והמדבריים ביותר של הארץ. במקומות אחרים ברחבי היבשת הם התגוררו במחנות עלובים, בשולי ערים ועיירות, או בתחומי חוות שהוקמו על מה שפעם היתה אדמתם השבטית. רובם נוצלו ככוח עבודה זול ונשותיהם הפכו לאובייקטים מיניים לנחותים שבלבנים. הבלתי נראים
ב-1901 הוקמה פדרציית המדינות האוסטרלית והטיפול בחלקים מאוכלוסיית האבוריג'ינים הועבר לידיה. אך מדיניות הפטרונות והאפליה לא השתנתה. ילדים בני תערובת נלקחו מהוריהם, על בסיס תקנה קולוניאלית גזענית מ-1819, ונמסרו לבתי יתומים ולמשפחות אומנות לבנות. שוב ושוב נעקרו האבוריג'ינים מאדמותיהם המסורתיות ורוכזו בשמורות. שם, כמו בחוות ובמחנות בשולי הערים, המשיכו לסבול ממחלות, מאלימות ומתת תזונה. בעקבות התעוררות ציבורית מסוימת ומודעות ממסדית רבה יותר לחומרת הבעיה האבוריג'ינית בשנות ה-30 וה-40, החלה הממשלה הפדראלית, בראשית שנות ה-50, בפעולה לפתרון הבעיה על ידי הטמעתם של הילידים ובני התערובת בחברה הלבנה, במטרה "להפכם לבני תרבות". משאל עם שנערך ב-1967 זיכה את הממשלה הפדראלית בסמכות לטפל בכל אוכלוסיית הילידים. האבוריג'ינים הוכרו כאזרחים אוסטרלים שווי זכויות והפכו לראשונה ל"קיימים" על פי חוק. לרבים מהם, בשמורות ובשולי הערים, באו השינויים מאוחר מדי. ב-1971 יצאה הקבוצה האחרונה של האבוריג'ינים, שחיה באורח מסורתי, מתוך המדבר שבמערב אוסטרליה. רק חמישה אנשים היו בקבוצה, והם באו להתיישב בשמורה. מנהיגם, טיג'ינה הזקן, מת שם כעבור שלושה שבועות.
הווה כתנאי לעתיד בערוץ הנחל היבש טוד, החוצה את העיר, היה מחנה אבוריג'יני, שנחשב למקום המסוכן ביותר בעיר. שם גרו בסוכות, באהלים ובצל עצי האיקליפטוס, אנשים שהגיעו מהשמורות. מעטים מהם עבדו. רובם בילו את היום בבטלה ובשתיית היין, שקנו בכספי המענק הממשלתי השבועי (ממשלת אוסטרליה החלה לשלם קצבה זו לילידים טהורי הגזע מראשית שנות השבעים). בלילות התקיימו שם הילולות פרועות, בהן השתתפו גם לבנים, פועלי חוות ונוודים. שומר נפשו רחק משם, אם רצה להימנע מאגרוף בפנים או מסכין בבטן. בבקרים חזר המראה על עצמו: נשים וגברים אבוריג'ינים שתויים כלוט, מזוהמים ולבושי סחבות, שרועים ברחובות, ישנים בין שברי בקבוקים ופחיות ריקות. תושבים לבנים היו עושים דרכם לעבודה, כשהם פוסחים על גופות הישנים באדישות גמורה. לבית החולים לילדים אבוריג'ינים הובאו ילדים בדרך כלל במצב ירוד ביותר, כתוצאה ממחלות, הזנחה, תת-תזונה או מכות. מראה מזעזע במיוחד היה לילדים חולי עגבת מולדת, שסבלו מעיוותים מחרידים בפנים ובגוף. הילדים שהו שם בחברת אמהותיהם לפעמים חודש ויותר, וזכו לטיפול ולמזון. כשיצאו מבית החולים בריאים וחזקים יותר, תודות למאמצי הצוות המסור, ידעו הרופאים שתוך זמן קצר יראו אותם שוב, לעיתים במצב גרוע יותר. במסגרת עבודתי ביקרתי ברבות מהשמורות בטריטוריה. בכולן ראיתי עזובה: בתים נוטים ליפול, ציוד מחליד, שלדי מכוניות, אנשים בטלים מעבודה. כל השמורות והמיסיונים היו "יבשים" על פי חוק, ואסור היה למכור או לשתות שם אלכוהול. אבל תושבי אליס ספרינגס נהגו להבריח יין לתוך השמורות ולספסר בו. כשלא נמצא להם משקה, היו מבוגרים וילדים בשמורות מריחים מיכלי דלק, דבק או צבע כדי להשתכר וגורמים לעצמם נזק מוחי בלתי הפיך או מוות.
אבל דבר נוסף התרחש באליס ספרינגס באותם ימים: בגן מול בית העיריה עמד אוהל גדול ועליו שלט: "שגרירות אבוריג'ינית". זה היה סניפה הראשי של "שגרירות", שנציגות אחרת שלה ישבה מזה שלוש שנים על מדשאת הפרלמנט בקנברה, בירת אוסטרליה. זו היתה דרכם של הפעילים לזכויות הילידים, שהיו זועמים ומיליטנטים יותר מאי פעם, להזכיר לאוסטרלים, ללא הרף, את בעייתם והצורך הדוחק בפתרונה. המסר שיצא משם ומריכוזי ילידים אחרים ברחבי אוסטרליה היה מסר של כאב, תסכול וכעס. אבל נוספה לו נימה חדשה: גאווה והכרה בשייכותם לעם ולמורשת תרבותית עתיקה. הם תבעו את זכותם להיות שותפים בקביעת עתידם, וידעו היטב שאינם רוצים להיות אדם לבן. הם גם הבהירו מהו הבסיס לפיתרון נאות: החזרת אדמות שבטיות לידי הילידים, והכרה בערך תרבותם, הנגזרת מאותן אדמות. מאבקם העקשני וכעסם של הילידים העצימו את תחושת המבוכה ורגשי האשם של הממשלה וחוגים שונים בחברה האוסטרלית. בשנים שחלפו מאז התחוללו שינויים רבים: הממשלה הכירה בארגונים ובמוסדות אבוריג'ינים כדוברים הרשמיים של בני עמם. ב-1976 אושר חוק "זכויות לאדמות הילידים", שהחזיר מאז לידי הילידים למעלה מ-20 אחוזים מאדמות הטריטוריה הצפונית (כ-250,000 קילומטרים רבועים), כולל זכויות המרעה, העיבוד והכרייה. "חלומות" רבים הושבו לבעליהם. אדמות הושבו לילידים גם במדינות אוסטרליות אחרות, אם כי בהיקף קטן יותר. תרבות הילידים הוכרה רשמית כחלק רב חשיבות במורשת האוסטרלית והיתה לנושא נלמד בבתי הספר. ביטוייה האמנותיים, מסורתיים כמודרניים, של תרבות זו, זוכים להערכה נלהבת ולמחירים גבוהים בחוגי האמנות ואספניה.
גם ערכה התיירותי של מסורת ייחודית זו זכה לגילוי. כך נוצרה "תיירות חלום" – מסעות קצרים לאתרים אבוריג'יניים, במהלכם מוסברת לתיירים מורשתם על היבטיה השונים, והם אף זוכים בהדגמות: צופים בציירים, בחיפוש מים ומזון ואף אוכלים מטעמים אבוריג'ינים. פעילות זו, שהפכה לפופולרית, מעסיקה מספר גדל והולך של אבוריג'ינים. הכנסות ממפעלי תיירות ואומנות, מזכויות עיבוד וכרייה באדמות הילידים ומקרנות ממשלתיות מיוחדות, מופנות לקידום כלכלי וחברתי של קבוצות אבוריג'ינים, בהתאם לצרכיהן המיוחדים. אבל הבעיה רחוקה עדיין מפיתרון. האבוריג'ינים עדיין נמנים ברובם עם השכבה הנמוכה ביותר בחברה האוסטרלית. תוחלת החיים הממוצעת שלהם נמוכה בכ-15 עד 20 שנהמהממוצע הכללי, תמותת התינוקות בקרבם גבוהה פי שלושה מכלל האוכלוסייה וגבוהה יותר גם שכיחותן של סכרת ומחלות לב ושל מחלות מדבקות, כצהבת, שחפת וטרכומה. שיעור האבטלה בקרבם עדיין קרוב לפי שישה מהממוצע הלאומי. שכרם הממוצע הוא כמחצית השכר הממוצע של שאר חלקי האוכלוסייה. רבים מהם עדיין חיים בשולי הערים, בצפיפות רבה ובתנאים לא תנאים. שיעור המאסרים של אבוריג'ינים גדול פי 16 משיעור המאסרים של שאר התושבים, ומספר אלה מהם המתים בכלא גבוה מאוד. האם צודקים הפעילים האבוריג'ינים, שטוענים כי קיום על בסיס של מסורת עתיקה, תוך התרחקות מהרעות החולות של העולם המודרני הוא שיציל את האבוריג'ינים? האם קיום כזה אפשרי בכלל במאה ה-21?
הד לשיר עולמי יותר מכך. בזוכרנו את הרעיונות המקובלים על מוצא המין האנושי, התפתחותו, התהוות תרבותו ותפוצתו בעולם, אי אפשר להימנע מהמחשבה שיסודות תרבותם של האבוריג'ינים קדומים אף יותר ומהווים חלק מהמורשת האנושית-תרבותית של כולנו. האם מקרה הוא שהבוראים ברבים מסיפורי הבריאה יוצרים את האדם מעפר הארץ? האם מקרה הוא ששלדים מלפני 30 אלף שנים, שהתגלו באתר אגם מונגו שבאוסטרליה מונחים בקבריהם באותה צורה ומרוחים באותה אבקת צבע אדמה אדומה מקודשת, כמו שלד של אשה צעירה מלפני 100 אלף שנים, שהתגלה ליד אגם בלטון בהונגריה? כלום ייתכן שלפחות חלק ממזמורי האבוריג'ינים האוסטרלים הם המזמורים הקמאיים, ששרו אבות המין האנושי בטקסים דומים בחלקי עולם אחרים? ומי היו מספרי הסיפורים הראשונים?
איני מתיימר לדיון אנתרופולוגי, זהו יותר עניין וכבוד למורשת העתיקה ולמאמץ האדיר שעשו האבוריג'ינים לשמרה, גם למעננו, בלי יודעין. בספרו הנפלא "נתיבי השיר" (The Songlines), העוסק בקדחתנות במסרים תרבותיים שונים, מהתרבות האבוריג'ינית לתרבותנו אנו, מיטיב סופר המסעות ברוס צ'טווין לבטא תחושה זו: "…בעיני רוחי אני רואה את נתיבי השיר נמתחים על פני יבשות ושנות דור; ובכל מקום בו פסעו בני האדם השאירו הם נתיב של שיר (שאת הדו נוכל לקלוט מפעם לפעם); ושמקורם של נתיבים אלה הוא אי שם הרחק בזמן ובמרחב, בכיס המבודד שבסבנה האפריקנית, שם פצה האדם הראשון את פיו, מתריס נגד האימים אשר סבבו אותו, וקרא את השורה הראשונה של השיר העולמי: אני הוא!". לקריאה נוספת:
|
במשך עשרות אלפי שנים חיו האבוריג'ינים באוסטרליה, ארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק בלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה. ואז הגיע האדם הלבן, ושם קץ לחלום. כתבה שנייה בסדרה פורסם 31.10.11 |
חתונה בטהיטי
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 700
[name] => אוסטרליה
[slug] => %d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%94
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 700
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 699
[count] => 153
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 699
[name] => אוקייניה - אוסטרליה והפסיפיק
[slug] => australia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 699
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 333
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )