אבודה בקמבודיה: סיפור

בשעת בוקר ישבנו ברכבת האיטית להחריד שנסעה אל גבול תאילנד-קמבודיה. מהחלון נשקף נוף טיפוסי של שדות אורז מוצפים מים, איכר חורש עם תאו, אזורי יער יבשים וצחיחים, מחכים לשרפה גואלת שתביא לצמיחה חדשה. הנוף שבתוך הרכבת היה מרתק לא פחות. בין הקרונות טיילו מוכרי משקאות ומיני מזון מקומיים: עלי בננה מקופלים ובהם אורז ודגים, נצרי במבוק ובהם מילוי דביק ומתוק, דגים מטוגנים, ביצים קשות שבושלו בסויה, טרנטולות וחיפושיות מטוגנות. איריס ישבה מרותקת למראות, אבל ידעתי שהיא במקום אחר. בידה הימנית החזיקה תמונה של תום, שבה וקיפלה אותה ואז פרשה שנית. כבר הכרתי את התמונה הזאת, שבה תום ישבה ברגליים מקופלות, מחייכת חיוך מסתורי. ידעתי שצולמה עוד בארץ. אחר כך הסבה את עיניה לכפות הידיים שלי ושאלה את מה שעמד על קצה לשונה מהבוקר, "נפצעת?"
"לא", אמרתי, "רק שלחתי מישהו להכיר מחדש את טבעו האמיתי והנקי מחטא".
היא תלתה בי את זוג העיניים היפות שלה.
"במילים אחרות, גרמתי לו להפסיק לסבול".

המאווררים הקטנים הכחולים שנקבעו מעל לחלונות הפתוחים נלחמו בעוז ברוח היבשה והחמה. הנשים הוציאו מניפות להשיב רוח על פניהן ועל פני התינוקות שישנו בפה פעור. התרנגולות בכלובי הקש היו שקטות וחזיר קטן, קשור ברגליו, שכב מעולף על רצפת הקרון.

מסילת רכבת לצד נהר בקמבודיה | צילומים: שאטרסטוק

"נראה לי שאתה מתגאה בכך", אמרה ללא ביקורת. ראיתי את הצל שכיסה על עיניה.
שנאתי להרוג, ובכל זאת חשתי סיפוק מההריגה של סרגיי קורפיצ'וב "הבלטה". חשבתי על ערמת הגופות שנשארה מאחורינו בקו סאמוי. לברנע תהיה הרבה עבודה לנקות אחרי הישראלים. המקום היה גן עדן. הים, החופים, היערות, הפרפרים, הם היו שם מאז ומתמיד, מושלמים, בלי שום רוע. הרוע בא עם האנשים. פלוגה זין הייתה התגלמות הרוע ועכשיו היא איננה, נכחדה. אולי עכשיו יחזור הכול למהות האמיתית והשלמה שלו.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה לבסוף.
"אני מקווה שבסוף היום נגיע לפנום פן".
"מה יש שם?"
"יש לי חבר שחי שם כבר כמה שנים. שווה שנפגוש אותו".
"זה אותו ענן בן-אור שנתת לי את השם שלו למקרה ש…?"
הנהנתי.

הרכבת האטה. ילדים החלו ללכת לצדה וצעקו "בון-בון" ו"עט", מחייכים, לבושים בתלבושת אחידה, שערם מבריק ומסורק בקפידה. איריס התבוננה בהם כאילו תום יכלה להיות אחת מהם. הם נופפו והיא נופפה אליהם. זה היה רגע אופטימי. לא ידעתי כמה זמן ישרוד.

הרכבת נעצרה בתחנה. תרמילאים שישבו לצדנו בקרון העמיסו על גבם את תרמיליהם, דוחים כל ניסיון של הסבלים שפשטו על הרכבת לאחוז בהם, ונעו לעבר דלת היציאה. איריס ואני הפכנו למטרה של כל הסבלים המיואשים שניסו להעביר עוד יום אחד של סבל וסחיבת משאות כבדים בעולמו של הבודהא.

אנגקור ואט, אוסף המקדשים המופלא של קמבודיה

"רוצים ריקשה לגבול?"
"אדוני, טוק טוק. רק ארבעים באט?"
ילד צעיר נדחף וחילק עלונים של אנגקור ואט, אוסף המקדשים המופלא של קמבודיה. "יש לי מיני-ואן ממוזג", הילד זימר, "יש לי גסט האוז מצוין בסיאם ריפ, רק עשרה דולר ללילה. יותר טוב תיסעו אתי. נהגי האוטובוס מגיעים בכוונה מאוחר כדי שתיקחו גסט האוז דפוק".
"אין צורך, תודה".
"אתם רוצים מדריך למקדשים של אנגקור ואט? זה דוד שלי".
"לא".
"אני יכול לארגן לכם כל מה שאתם רוצים. אולי ילדה קמבודית למֶנאז' אַ-טרוּאה?"
איריס נעצרה על מקומה, מבועתת.
הילד לא נבהל ממבטה אלא חייך ואמר, "גברת, ברוכים הבאים לקמבודיה", והלך לעבר אוטובוס תרמילאים שהגיע מבנגקוק.

ליד הדלפק להנפקת אשרות היה פקיד קמבודי שלטש עיניים רק בצלחת מרק האטריות וכדורי הדג שהניח לפניו הנער מהמזנון. באי רצון מופגן הרים את עיניו ואמר, "פנקס חיסונים צהוב יש לכם? אם לא, אתם ניגשים לדלפק ההוא". הוא אחז את מקלות האכילה שהיו לפניו, הצביע לעבר דלפק שומם, ותוך כדי לכידת אחת מקציצות הדג שצפו במרק אמר, "משלמים עשרים דולר ומקבלים פנקס חיסונים. בלי זה אי אפשר להיכנס".
"בסדר", אמרתי והתחלתי ללכת.
"אבל אין לנו פנקס חיסונים", אמרה איריס בדאגה.
"וגם לא יהיה לנו", אמרתי. "תרגיל גבול ידוע".

ילדים סמוך לאנגקור ואט

איריס הייתה המומה והסתכלה לאחור אל פקיד ההגירה, שהתעלם לחלוטין מתור התרמילאים שעמד לפניו מזיע ומותש ואכל בתאווה. ראינו אותו נשען לאחור, מצית סיגריה ולא רואה ממטר את מי שעמד לפניו.
"לא כדאי לשאול את הפקידים אם הם יודעים משהו? אולי להראות תמונה של תום?"
"לא רצוי. גבול הוא מקום של סיכונים. אי אפשר לדעת מי מהם מושחת ולוקח שוחד, מי קשור להברחת סמים או ילדות. הנחת המוצא היא שכולם. אז לא שואלים שאלות".
"יכולנו לפחות לשאול את הילד", אמרה.
"נכון", אמרתי, "ובתוך עשר דקות כל פקיד הגירה בגבול היה יודע למה אנחנו כאן, ובעיקר שבאנו להרוס לכולם את הפרנסה ולערער את השקט. בתוך עשר דקות נוספות היו שמים לנו בדרכון חותמת של מסורבי כניסה".
ברוכים הבאים לקמבודיה, הכריז השלט.

הדרך לפנום פן עברה בנמנום ובשתיקה. נסענו באותו כביש ארוך ושומם. טור משאיות ועליהן סירות קנו ארוכות וצבעוניות חלף על פנינו. משאית ועוד משאית, סירה ועוד סירה. החותרים עומדים לצִדן, צמודים אל צדי המשאית, מנפנפים בידיהם, מתופפים בתופים גדולים, מרימים בקבוקי ויסקי, צוהלים ושמחים.

"הן נוסעות לפנום פן כדי להשתתף בתחרות שנערכת מול ארמון המלך", אמרתי. "אירוע ענק, חג המים. כשמשתנה כיוון הזרימה של הימה הגדולה הם חוגגים. אחרי שתפחה בעונת המונסונים ממי הגשמים וממימיו של נהר המקונג, המים הופכים כיוון ומתחילים שוב לזרום אל הנהר, והימה הולכת ומתכווצת".

הבית של ענן בן-אור עמד בשולי העיר, סמוך לנהר באסאק, אחד מיובליו של המקונג. זה היה בית עץ קמבודי יפהפה, מצופה לכה בהירה. אדניות פורחות עיטרו את חלונות הבית, ובחזית הבית הייתה גינת ירק קטנה ובה צמחו פטרוזיליה ובזיליקום ירוק וסגול לצד סלרי, בצל ירוק וגזר. תרנגולות ופסיונים הסתובבו בחופשיות ויוני תעופה ישבו על שפת שובך והמו בקול רך. בכול ניכר מגעה של יד אוהבת. מן המקדש הבודהיסטי הסמוך בקעה שירת נזירים. בשעה שהתקרבנו פסקה התפילה, וקבוצת ילדים נזירים בגלימות כתומות ובכפכפי פלסטיק התפרצה מתוך המקדש ברעש ובצחוק.

קבוצה של נזירים

ענן בן-אור ישב מאחורי הבית, גבו החשוף מופנה אלינו והקעקוע של חלק מלוח השנה של בני המאיה נדמה כבוהק בשמש. לרגליו שיחק ילד קטן כבן ארבע או חמש, הילד הישראלי-אסיאני היפה ביותר שראיתי. היה בו היופי המדהים של המזרח, הפנים הרחבות, העיניים המלוכסנות עם גלגל עין שחור כמו חרוז, עורו היה שחום אבל שערו היה חלק, חום-זהוב וארוך, ופיזז בגלים על צווארו וגבו. כל תנועה שעשה הרקידה את השיער לכל עבר, כמו מחול של להבה יוקדת.

ענן הרים את המבט ואמר, "אהה, זה אתה", הסתכל על איריס והתרומם.
איריס עדיין בהתה בילד, והתעוררה ואמרה, "סליחה, אני איריס".
ענן הצביע על הילד ואמר, "זה תום, הבן שלי".
איריס פערה את פיה כאילו כפאה שד.

הילד חרט בקרקע הרכה בענף ארוך. הצצתי מעל לראשו. היו שם מספרים וסימניות סיניות, והוא המשיך בשלו מתוך ריכוז מלא. שאלתי אותו מה פירוש הציור. הוא הסתכל בי רגע בשתיקה, עיניו מלאות בתובנה שאין לה כל קשר עם ניסיון חיים. "אני מנסה לתת ביטוי לחסר הצורה, חסר השם".
הרמתי מבט אל ענן.
ענן צחק, "ילד של מחשבות עמוקות".
"לא מפתיע. מזכיר לי מישהו".

ענן כמעט לא השתנה בשנים שחלפו מאז נפגשנו בפעם האחרונה, רק בשיער הארוך שירד עד לכתפיים החלו להיראות סימנים של אפור. אותו עגיל זהב גדול באוזן שמאל, אותן פאות לחיים דקות שירדו והתרחבו אל מתחת לאוזן. הוא לבש מכנסי ג'ינס קצרים חגורים בחגורת עור חומה רחבה בעלת אבזם גדול. את אחת מאצבעותיו עיטרה טבעת כסף גדולה עם אבן טורקיז, ועל פרק ידו ענד צמיד עור גדול, שעשה את דרכו מאחד השבטים של יערות מרכז אמריקה. לרגליו נעל נעלי הליכה גבוהות שהיוו ניגוד משווע לרגליו היחפות של הילד, שהמשיך לשרבט על הקרקע הלחה, מרוכז כולו.

רחוב בפנום פן, בירת קמבודיה

"בואו נשתה משהו", אמר ענן. הלכנו בעקבותיו אל המרפסת הרחבה והמוצלת שבחזית. הוא הצביע לעבר הילדים הנזירים שעשו את דרכם חזרה אל כיתת הלימוד ואמר, "הם כולם יתומי מלחמה שאספנו". שירת הילדים הנזירים החלה בקולות נפרדים והפכה לשירת מקהלה מגובשת ואחידה. ענן הגיש לנו כוסות לימונדה קרה גדושה בקרח. "מרגריט תגיע מאוחר יותר", אמר, "ואז נאכל ארוחת ערב. אלא אם אתם רעבים".

איריס זרקה בי מבט גינוי על שהפחדתי אותה ומנעתי ממנה לאכול ברחוב. "הבנתי", ענן צחק ונעלם בתוככי הבית, ושב כשהוא נושא צלחת עמוסה בפירות מקומיים, מנגו ירוק וחמצמץ, גויאבות אדומות ובננות זעירות בגודל אצבע. שוב נכנס וחזר עם קנקן קפה וכוסות פורצלן עם ציורי פרחים עדינים. איריס הרימה כוס אחת והתבוננה בסקרנות לפני שהושיטה אותה לענן שימזוג.
"הכול אצלכם פה כל כך יפה ורגוע", אמרה באנחה.
"לא תמיד היה שקט ושלו כזה".
עננה קטנה של עצב חלפה על פניו ונעלמה כלעומת שבאה. הוא התיישב בכורסה עמוקה, גלגל לעצמו סיגריה מושלמת, הצית אותה, הפריח עשן ואמר, "אם בא לכם לספר עכשיו, אני כולי קשב".

איריס סיפרה על תום, הילדה שלה. ראינו את ענן שולח מבט אל ילדו ששיחק בחצר. איריס עקבה אחרי מבטו ואמרה, "די מדהים שיש להם אותו שם".
"כן", אמר ענן.

סיפרתי על מהלך החקירה, פירטתי את מה שידענו ואת ההשערה שתום הועברה לקמבודיה. ענן הקשיב בתשומת לב מרבית. מפעם לפעם ביקש שאחזור על פרטים מסוימים. ידעתי שהוא מחפש את החורים שנוצרו, את פירורי המידע שאולי לא ייחסנו להם חשיבות ראויה. מבטו הצטעף ונדד לקמבודיה שאני לא הכרתי, זאת שהוא בחר לחיות בה.
כאשר סיפרתי על גן הפרפרים הוא נראה נרעש ופלט, "המנוולים".
שאלתי אותו למה הוא מתכוון.
"כבר כמה זמן מסתובבים דיבורים על רשת של הברחת ילדות ונערות צעירות. פשע מאורגן בשיתוף עם פקידים מושחתים שמריצים את התעשייה. התופעה מחמירה מדי שנה בשנה. הרבה כסף מעורב בה. על הדרך התחילה גם חטיפה של ילדות מערביות מאתרי נופש, בעיקר בתאילנד, בשביל לספק לא רק את התיאבון של המערביים ואחרים שמגיעים לקמבודיה, אלא את התאווה המזעזעת שהתעוררה בכל מיני הרמונות בנסיכויות הנפט במפרץ הפרסי ובערב הסעודית".

איריס שאלה בקול נמוך מה הסיבה, למה עכשיו. היא שלטה בעצמה באופן מושלם כל כך עד שחששתי שהאישה הסוערת שלמדתי להכיר נעלמה. הבנתי שחסרונה של בתה הולך ומכבה את ניצוצות החיים שלה. בלי תום היא הלכה וגוועה.

"מדובר בעשירים ומושחתים שחוששים לבוא לכאן ולקיים יחסי מין עם ילדות קטנות בתאילנד ובקמבודיה, בגלל החוקים שהחמירו בלחץ אמריקני ואירופי. אז מביאים להם את הסחורה, סליחה על השימוש במילה, עד הבית".
איריס שתקה, מזועזעת מתחת לקיפאון שהלך והשתלט עליה.
"אנחנו חושבים שהן נבלעות במשפחות לאחר שהן מתאסלמות בתור אישה מספר שלוש או ארבע. קל להסתיר אותן שם. הסיכוי שהן תצאנה משם או שמישהו ידע על גורלן ויסייע להן הוא קלוש".

טונלה סאפ, מקווה המים הגדול בקמבודיה

איריס הלכה וקמלה לנגד עיני, כאילו קיבלה אישוש לפחדים האיומים ביותר שהיו לה. היא הביטה בנו בעיניים קרועות לרווחה.

ענן מזג את שארית הקפה לכוסות שלנו, קם ואמר, "אני הולך להביא את מרגריט. אחזור תוך פחות משעה. תשגיחו על תום, בבקשה". את סוף המשפט הוא הפנה לאיריס, ודווקא הבקשה המפורשת הזאת האירה גץ זעיר של חיוּת בעיניה. רעש האופנוע של ענן נשמע ונעלם במהירות. נשארנו חרישיים.
"במה ענן יכול לעזור לנו?" איריס שאלה לבסוף.
"אני עדיין לא יודע. נחכה ונראה". למעשה ענן היה האדם היחיד שיוכל לסייע לנו לחפש את הילדה בקמבודיה. קמבודיה היא מדינה שלא סמכתי בה על איש, למעט קומץ עובדי סיוע שעשו עבודת קודש של הצלת נפשות מהמצוקה, מהרעב, מהמלחמות. לכל האחרים היו רק אינטרסים. במדינות מצוקה האינטרסים הובילו לשיטה, והשיטה הייתה שחיתות.

איריס קמה ממקומה ונעמדה ליד שפת המרפסת. הנוף היה מרהיב. הנהר הבוצי זרם לאטו, פרחי יקינתון אחוזים אלו באלו צפו, משייטים במורד הנהר. פה ושם סירה שאישה חותרת בה במשוט אחד או סירת מנוע זעירה עם גגון עלי דקל קלועים. ידעתי שעיניה עיוורות ליופי הזה. לא היה לי צורך לומר שהשלווה הזאת מטעה. שוב חשבתי עד כמה קמבודיה מטעה. מתחת לשקט רחשו הייסורים. זאת ארץ מוכה, ללא חיוכים. עולם של בערות וסבל בעוצמות שאנחנו לא יכולים להבין. ידעתי שאי אפשר למדוד סבל. זאת לא רעידת אדמה או התפרצות וולקנית. אי אפשר גם להשוות סבל לסבל. קמבודיה לעומת ביאפרה? קמבודיה לעומת השואה? תום בן-לב מול עשרות אלפי נערות עניות שנמכרות מדי שנה לזנות בדרום-מזרח אסיה? נזכרתי באותה אמירה עממית שכה שגורה כאן: אם יוכלו השמים לבכות, בקמבודיה לא תהיה לעולם בצורת.

על הספר "אבודה" החוקר הפרטי דותן נאור מגיע לתאילנד בעקבות היעלמותה של תום, ילדה ישראלית שעקבותיה נעלמו בוקר אחד על החוף היפה ביותר. הספר "אבודה" לוקח את הקורא לחצרות האחוריות של תאילנד וקמבודיה, אל מה שנחבא מאחורי הפנים המחייכות ובתי המלון המפוארים. הנופים האקזוטיים חושפים זירה מדממת של תאוות בצע, רשעות וחמדנות. יגאל צור הוא סופר ומגיש תוכניות טלוויזיה. כתב מדריכי טיולים לסין ולהודו, "אבודה", שיצא לאור בהוצאת כתר, הוא רומן המתח השלישי שלו, קדמו לו "צרות בגן עדן" ו"מוות בשנגרי־לה". לרגל יציאת הספר מחיר מבצע מיוחד – 58.80 שקל (במקום 98), כולל משלוח ישירות לביתכם (למעט בישובים רחוקים, שם המשלוח באמצעות דואר ישראל). לפרטים והזמנת הספר במחיר מבצע לחצו כאן >>   עוד על טיול לקמבודיה