סלוניקי: כיכר השוק הומה

"כל השוק של היהודים", אומר מיכָליס ליאופורס בין צעקה לצעקה לעבר קהל האנשים הזורם ללא הרף בסמטה הצרה שבה ניצב דוכן הדגים שלו. שוק מודיאנו במרכזה של סלוניקי (Thessaloniki) הומה אדם בשעת בוקר חמה ומאוחרת זו
של יום שבת. עקרות בית מקומיות קונות קניות אחרונות לפני סוף השבוע. "אֵלָה קרייה", נפער פיו בשאגה רמה. "בואו רבותי: שרימפס טריים מחלקידיקי, דיונונים מקבלה, סרטנים, סרדלס פרסקו־פרסקו – סרדינים טריים טריים", עולה קולו של מיכָליס, מתערבל ואובד כהד בתוך בליל הצעקות, הריחות והצבעים בסמטאות המקורות של השוק.

בשתיים בצהריים תשכך ההמולה, הקונים ישובו לבתיהם עם סלים עמוסי טובין, הדוכנים ייסגרו, והמוכרים יפנו איש־איש לביתו וייפרדו זה מזה בקריאות "קלו קיריאקי" – יום ראשון טוב. שלוות סוף השבוע תרד על העיר והשוק עד יום שני. אז, לפני שהשחר עולה, ניתן לחזות ברחובות סביב השוק במשאיות בשר, בטנדרים של כפריים, בספקי ירקות ופירות ובדייגים טרוטי עיניים העולים מן הנמל ובידיהם שלל הלילה הנמוג.

תושבת סלוניקי מוציאה את הכלב לטיול | צילום: Eugene Zagidullin, flickr

השריפה הגדולה
בשבת, 5 באוגוסט 1917, פרצה בשעות הצהריים שריפה בסלוניקי. היא החלה, ככל הנראה, באזור רחוב וניזלו של היום, אחד הגבולות של שוק מודיאנו. בחלוף השעות, עם בואה של הרוח הצפונית וַרְדָריס, התפשטה האש במהירות לכיוון החוף, ובתוך שעות השתלטה על מרכז העיר. גגות, קירות ומרפסות קרסו, וחוטי החשמל של הרכבות החשמליות נקרעו ויצרו מוקדי אש נוספים.

השריפה נמשכה שלושה ימים והשמידה אלפי מבנים, ובהם בתי מגורים, מבני ציבור, ספריות, בתי מלון ובתי עסק. 73 אלף איש איבדו את בתיהם (מתוכם כחמישים אלף יהודים). 32 בתי כנסת, כל בתי המדרש וכמעט כל בתי הספר היהודיים עלו באש.

צילום היסטורי של השריפה שפרצה בעיר באוגוסט 1917 | צילום רפרודוקציה: דובי טל, באדיבות המוזיאון היהודי של סלוניקי

השריפה חייבה תוכנית שיקום ותכנון מחדש של מרכז העיר. אלה נמשכו כחמש שנים. רחובות המרכז תוכננו כשתי וערב – שלושה צירי אורך עיקריים וסמטאות שאתרים היסטוריים זורחים בתוכן כפנינים, בצד חנויות, דוכני רוכלים ושווקים צבעוניים חבויים. בלב העיר שוכנו שני שווקים (אחד הוקם מן היסוד ואחד שוקם), מרוחקים זה מזה רק מרחק חציית כביש סואן, שיוצרים רקמת חיים מלבבת, צבעונית וקולנית להפליא מצפון לשדרת אריסטוטלוס – החוצה את המרכז – מכיכר בתי המשפט במזרח ועד הכיכר הגדולה סמוך לחוף הים.

שלא נדע מחסור
את שוק מודיאנו תכנן אלי מודיאנו, מהנדס ובן למשפחת בנקאים יהודית אמידה. השוק ממוקם בתוך מבנה מלבני גדול בעל חזית אבן גמלונית וחיפוי של תקרת זכוכית, ויש בו סמטאות שחלקן מסתיימות בפתחים אל הרחובות שמסביב.
מוכרי הדגים בשוק הם הצעקנים מכולם. הסיבה לכך, מסביר סוטיריוס ספאקאס, היא ש"מה שלא יימכר היום יאבד". המבחר עצום: דגים זעירים ועצומים, שטוחים כסוליה ועגולים כפני ירח, בעלי זנב כמו התריסנית שוכנת הקרקעית, צלופחים שחורים ארוכים כאטריות, סרטנים, דיונונים, צדפות, שרימפס במגוון גדלים, חומים־אפרפרים וגם בוהקים באודמם, ועוד ועוד – כל מה שהביאו הדייגים לפני עלות השחר אל החוף, כיאה לעיר נמל.

מוכרי דגים בשוק. מה שלא יימכר היום יאבד | צילום: Eugene Zagidullin, flickr

סוטיריוס, בן 85, נמצא בשוק מאז 1929. יש לו ספק חנות פינתית קטנה ספק דוכן מורחב שבו מוצגים לראווה נקניקים, דגים למיניהם, גבינות, זיתים ועוד. כיום מסייע בידו בנו חריסטוס, בן 40, נגן בוזוקי לעת מצוא. "היי סוטירימו" (סוטיריוס שלי), מתפרצת אבדוסיה, שכנתו לסמטה מבית הקפה הקטנטן ממול. אבדוסיה, קטנת קומה וחייכנית, טרודה בהכנת בקבוקוני ליקר קטנים מפירות יער, רימונים, חמוציות ועוד דברים שהיא מערבבת בקוניאק מקומי. "יש לך אולי מים קרים להגיש ליד הקפה לאורחים, פז'י מו (ילד שלי)? נגמרו לי". היא אומרת שהיא "חדשה" בשוק, רק ארבעים שנה. "היה לנו אטליז. הרבה שנים. עד שבעלי מת", היא מספרת תוך כדי הכנת קפה יווני מריר. "עכשיו זה", היא מראה בידה. "זה" הוא בר מעוגל קטנטן לשלושה אנשים ועוד כמה שולחנות זעירים. על הקיר מקרר עוגות פתוח עם מבחר עוגיות, מזרחיות ואחרות, ומעליו עומדים בשורה כמה בקבוקי זכוכית גדולים עם ברז קטן להוצאת ליקר ספיטיקו – תוצרת בית.

מרפסת מול מרפסת. בניין מגורים ישן בסלוניקי | צילום: Eugene Zagidullin, flickr

בסמטה של סוטיריוס ואבדוסיה יש שלוש טברנות משפחתיות קטנות, ומטבחן פתוח לעין כל. אחת מהן היא של סמירני, שחזיתה מעוטרת בפעמוני מתכת בצד תמנונים מיובשים. סמירני עומס צלחות בדיונונים ברוטב אדום, שרימפס בעגבניות וגבינת פטה, קישואים, תפוחי אדמה, פלפלים ירוקים ארוכים ממולאים, סרדינים טריים בשמן זית, חורטה (עשב מקומי מאודה במים שמוגש עם כמות נדיבה של שמן זית ולימון), דיונונים ממולאים גבינה, מולים פתוחים באורז, דגים טריים שנצלו זה עתה על גריל פחמים קטן בידי אשתו ועוד ועוד. כל הכבודה הזאת נוחתת על שולחנות הסועדים בצירוף קנקן מתכת ובו יין הבית, אוזו לדורשים ופרוסות עבות של לחם לבן לניגוב הרטבים, שלא נדע מחסור. קליאורקסי –  שיהיה בתיאבון.

מראה מבית קפה על הטיילת של סלוניקי | צילום: דובי טל

האדונים מארץ היהודים
"תכתוב שרק העשירים הולכים למודיאנו", אומרת אירינה ספאקיאנקו, בעלת דוכן בשוק ולאלי, "שוק העניים". "פה יש אנשים טובים. זה השוק של כולם". שוק ולאלי נושק לשוק מודיאנו הקטן ממנו. קו ההפרדה בין השניים עובר ברחוב הרמו, על שלל חנויותיו וחלונות הראווה שלו.

גם בוולאלי מחולקות הסמטאות לפי בעלי המלאכה: הקצבים, מוכרי הדגים, הירקנים, מוכרי החמוצים, חנויות הבגדים ומוכרי חיות המחמד הקטנות. נתחי בשר מוצגים לראווה בדוכני הקצבים, פסיפס גוונים עשיר ומנקר העיניים (גם במונחים ישראליים) עולה מדוכני הפירות והירקות, ניחוחות אוזו ויין עולים מהטברנות המשפחתיות הקטנות ונמהלים באדי סירי התבשילים המקומיים על כיריים גלויים לעין. ויש גם דוכני גבינות, נקניקים תוצרת בית ושאר מיני מרכולת שחובבי שווקים יודעים להעריך.

דגים ופירות ים בשוק מודיאנו. כל מה שהדייגים תפסו באותו בוקר | צילום: דובי טל

גיורגיה, מוכרת בשר, הגיעה לשוק מאלבניה שסועת המלחמות והעוני. בצעקות על מרכולתה היא משלבת קריאות לאומניות בזכות "מקדוניה של יוון", זכר למאבק העכשווי על השם מקדוניה בין יוון, שהמחוז שסלוניקי היא בירתו נושא אותו, ובין המדינה שנולדה לא מזמן בדרום מזרח יוגוסלביה לשעבר. ממולה אטליז גדול, ומבי, אחד המוכרים בו, מנסה לגבור עליה בקולו. "מישראל, הא? יאסו, יאסו! הייתי בישראל לפני שבע שנים. חכמים. ראיתי שם מכונה שנוסעת איזה 500 מטר ומשקה את השדות בלי אף אחד", הוא צועק לבעל הבית שיושב ליד שולחן קטן בפינה, עם בקבוק וויסקי, כוס קפה קטנה ומאפרה מלאה בדלים. "אלה (בוא הנה), מפרודאקיס. האדונים מארץ היהודים".

שוק ולאלי הוא השוק העתיק ביותר בסלוניקי. במקור היה מרכז הקמעונאות של העיר. את שמו המקורי Ut Kapan, "בזאר הקמח", נתנו לו התורכים. אלו היו תולים בכיכר קטנה במרכזו את המנהיגים המקומיים של הקהילה היוונית. לאחר השריפה של 1917 תוכנן השוק מחדש ושמו שונה רשמית לשוק ולאלי, על שם יורגו ולאלי, אזרח פעיל ומכובד של סלוניקי שהשתתף במהפכה של 1821 ונטבח באירועי הדמים של מאי באותה שנה. למרות השם הרשמי רבים עדיין קוראים לשוק בשמו הישן.

הכנסייה של פטרונית חרשי הנחושת, אחת העתיקות בעיר | צילום: דובי טל

דבר אינו מתבזבז כאן. בסמטה צרה ונעלמה יושבים הנחותים שבין בעלי המלאכה והרוכלים, אלה העוסקים בעיבוד ומכירה של החלקים הפנימיים של בעלי החיים, שאותם משליכים בדרך כלל הקצבים ה"מכובדים". פה רואים שוב שהשוק, כל שוק כמעט, הוא יצירה אנושית העובדת כמו הטבע: לכל פרט יש תפקיד במערכת.
בתחילת סמטת ולאלי עומד דוכן סופלקי ושווארמה קטן ומשובח. שם אפשר לאכול בעמידה ולשתות בירה מהחבית או בקבוקון אוזו, לבזוק על האוכל שבבי פלפל אדום חריף או מלח מעורבב באורגנו, להביט בהמולה האנושית, בשורות המשקולות התלויות מעל הדוכנים, ולזמזם את "בנמל של סלוניקי".

ככל שהערב מתקרב גווע השוק לאיטו, ורוח מערבית מצננת את להט יום הקיץ ומובילה לאורך טיילת החוף, אל הטברנות של מתחם לדדיקה, סמוך לנמל, שם דולקים האורות והבוזוקי מתנגן, מתוך הלב, עד שעות הקטנות. אבל זה כבר סיפור אחד לגמרי.