קולות נפץ ואחריהם סדרה של פצפוצים רמים העירו אותי משנתי. נבהלתי. לבי הלם בחוזקה. הבטתי סביבי ואימצתי את עיני, שניסו להסתגל לאפלולית הבוקר באוהל הקר. מבט על אגם אלסק מכיוון צפון. נהר טאט גורף אל תוך אגם אלסק עצי סחף רבים. בנקודת המפגש נמהלים מימיו הירקרקים והחמימים יחסית של הטאט במים הכחולים והקרים של האגם |
רק אחרי דקה או שתיים התחלתי להירגע. זה הקרח.
גררתי את עצמי אל מחוץ לאוהל והתעטפתי בשכבות לבוש נוספות. גשם קל ומקפיא טפטף על ראשי, וקרני שמש ראשונות הפציעו מבעד לעננים. לא הרחק מהאוהל ראיתי את מדריך הקבוצה, סקוט רמזי. הוא ישב על סלע ללא תנועה, עיניו מקובעות על הקרחונים הצפים באגם אלסק (Alsek) שנפרש לפניו. הצטרפתי אליו בדממה.
פיצוץ נוסף הרעיד את אוזנינו. רמזי קפץ על רגליו, הצביע אל המים וצעק, "תראה, הקרחון מתהפך". צדו האחד של ענק הקרח התכול נעלם במים בשאון של סופת רעמים, וצידו האחר, כחול עוד יותר, החל להגיח מתוך האגם, מלווה בהמולה שהזכירה לי פגזי מרגמה. "כמו קוביות קרח בכוס משקה חם", קרא רמזי בהתלהבות, הבל פיו מתפזר באוויר הקפוא סביב זקנו העבות כמו ענני קיטור הנפלטים מרכבת מיושנת.
הקרחון הענקי פצפץ בחוזקה פעם נוספת והצטרף אל אלפי אחיו ואחיותיו שצפו דומם במי האגם, שפסגות רמות צרות עליו מכל עבר. האור גבר, והערפל הסמיך שנקשר כצעיף לבן מסביב להרים החל להתפזר. מדרום למחנה שלנו זרם לאטו אל תוך אגם אלסק נהר טאטשנשיני (Tatshenshini), מימיו הירקרקים נמהלו בכחול העמוק של האגם. "מדהים לחשוב", אמר רמזי לאחר שהתיישבנו על הסלע שוב, "שזה בעצם נהר של קרח". מקלחת קרה ופלומת ארגמן
שמונה ימים קודם לכן, כאשר התבוננתי בנהר שפילס את דרכו במישור הרחב, הוא נראה לי קטן, לא גדול בהרבה מן הירדן. זהו נהר טאטשנשיני, ה"טאט", כפי שלמדתי לכנותו בעשרת הימים ששטתי לאורכו. הטאט זורם מקנדה אל שפך מפרץ הקרחונים (Glacier Bay) בחופה הדרום מזרחי של אלסקה. בדרכו, שנמשכת 224 קילומטרים, עובר  |  | ערבת ברקליי (Salix barclayi). בהשפעת חרקים ששורצים בצמח נוצר גידול (עפץ) הדומה לתפרחת של ורד | עקבות זאב בגדה הבוצית של הנהר. בכל בוקר גילינו עקבות זאבים בבוץ מחוץ לאוהלים שלנו, אבל מעולם לא ראינו את הזאבים |  |  | סימני שריטה של דוב גריזלי בעץ צפצפה. לפי אורכם של הטפרים אפשר להסיק שמדובר בגריזלי בוגר, שגובהו הממוצע יותר משני מטרים ומשקלו כ-450 קילוגרם | גרגרי פטל (Rubus chamaemorus). מינים רבים של פירות יער צומחים באלסקה ובקנדה וגודשים את השיחים בקיץ ובסתיו. רובם טובים למאכל, לשמחת הדובים והמטיילים |
הנהר בארבע שמורות שאונסקו הכיר בהן כאתרי מורשת עולמית, והוא ציר עיקרי בשמורת טבע של מאה אלף קילומטרים רבועים הנפרשת על פני קנדה וארצות הברית. זוהי שמורת הטבע הגדולה ביותר בכל צפון אמריקה, והיא מצויה בלבו של רכס סנט אליאס (St. Elias Range), אשר בין שיאיו נמצאות גם פסגות ההרים הגבוהות ביותר בקנדה וגם שדות הקרח הגדולים בעולם, למעט הקטבים.
בעת העמסת סירות הגומי המתנפחות ביום שיצאנו למסע השרו עלינו השמש החמימה, החרקים שזמזמו סביבנו והרחש של המים הזורמים אווירה רגועה של יום קיץ עצל. הייתי שאנן, מנומנם משהו, והתמקמתי בחרטום הסירה. פחות מעשר דקות לאחר מכן השאננות חלפה. בן רגע הצר הנהר את מידותיו והתעקל בעקומה חדה אל תוך קניון תלול. גלים לבנים רגשו ובעבעו מסביב לסלעים חלקים במרכז הנהר, וסדרה של אשדים סוערים קידמה את פנינו.
רמזי ניווט את סירת הגומי מימין לסלע הראשון, אבל אל הסלע השני התקרבנו בזווית חדה מדי, ונלכדנו במערבולת שנוצרה לרגליו. נחשול אדיר שטף את קדמת הסירה, ורמזי שאג: "לפנות את המים מהחרטום". התחלנו לפנות את המים מקרקעית הסירה באמצעות הדלי המיועד לכך, בעוד המערבולת שוצפת סביבנו ומתיזה מים כמו שילוב של מכונת כביסה ומקלחת קרה. קרה מאוד. רמזי הרחיק את הסירה מהסלע באמצעות המשוט הארוך שבידיו והצליח לחלץ אותנו מהמערבולת בלי שאיש נפל למים. אבל רוב האשדים הגועשים עדיין היו לפנינו, והיה עלינו להמשיך ולתמרן עוד כשעה בין סדרה מתמשכת של נחשולים, מפלים ומערבולות.
רק לקראת הצהריים, כשגררנו את הסירה אל החוף, נפגש מבטי במבטו של רמזי. הוא הביט בשפתי הכחולות מקור ובחליפת הסערה המוצפת שלי ושאל בחיוך רחב, "קר, אה?" התאמצתי לחייך בגבורה ועניתי, "כן, קצת". "זה כלום", הוא השיב, "חכה שנגיע אל הקרח".
הימים הבאים של המסע היו רגועים יחסית. חלפנו בדרכנו על פני הפריחה המרהיבה שאופיינית לקיץ הצפוני הקצר ועל פני מרבדים של ערברבה צרת עלים (Epilobium angustifolium), שכיסו את הגבעות בפלומת ארגמן אינסופית. בכל יום שעבר הוסיפו הקרחונים העוטפים את ההרים נפח ועוצמה למימיו הקרים של הטאט, ולאחר שבוע כבר היה נדמה שאנחנו צפים באגם רחב ידיים.
ביום השמיני, כאשר הטאט נשא אותנו לבסוף אל אגם אלסק, שום דבר כבר לא נראה לי קטן. המרחבים הפתוחים של קנדה התחלפו בפסגות הצפופות של דרום מזרח אלסקה והתנשאו מאות מטרים מעלינו, לשונות קרח התפתלו במורד ההרים אל שפת הנהר ומילאו אותו בקרחונים, כמו אלו שצפיתי בהם מתנפצים באותו הבוקר. הנערה קאסטין ורוחות הקרחון
"האגדות של שבט הטלינגיט (Tlingit) המקומי מספרות שלפני זמן רב הזמינה נערה בודדה ושמה קאסטין את רוחו של הקרחון לבקר בעמק. הנהר התפרץ לכאן וכיסה את הכל בשכבה עבה של קרח", סיפר רמזי בעת הפסקה לארוחת בוקר. "כל אזור מפרץ הקרחונים ואגם אלסק קפא למשך כל עידן הקרח האחרון, ורק ב־250 השנים האחרונות נסוג מעטה הקרח, ועימו החלו לשוב החיים לנהר ולאגם".
אחרי שיעור ההיסטוריה הקצר יצאנו לשיט באגם, ששטחו הכולל הוא כשלושים קילומטרים "האגדות של שבט הטלינגיט המקומי מספרות שלפני זמן רב הזמינה נערה בודדה ושמה קאסטין את רוחו של הקרחון לבקר בעמק. הנהר התפרץ לכאן וכיסה את הכל בשכבה עבה של קרח" |
רבועים. אף על פי שהקיץ היה בשיאו, ההרים סביבנו היו לכודים בחורף מתמיד, קר ולבן. תוך כדי חתירה המשיך רמזי בהסבריו על הקרח: "הטאטשנשיני מנקז אליו מים וקרח מ־16 קרחונים, שהם חלק משדות הקרח של רכס סנט אליאס. פעילותם של הקרחונים מווסתת את זרימת הנהר, ושיא הפעילות הקרחונית מרוכז כאן, באגם אלסק".
עצרנו את הסירה ליד אחד מאלפי ענקי הקרח המנקדים את מי האגם. קשת יפהפייה נפערה בחומותיו הקפואות. רמזי הפנה את סירת הגומי, השיט אותה אל תוך הקשת, ובלי להניד עפעף המשיך להסביר: "הבעיה הגדולה בשיט בין קרחונים צפים נובעת מהעובדה שהם יכולים להתהפך בכל רגע. הגלים שנוצרים מהתהפכות הקרחונים עלולים להטביע את הסירה, גם במרחק של מאות מטרים". הבטתי למעלה, אל קירות הקרח הכחולים שחלפנו על פניהם במרחק נגיעה, ולא אמרתי מלה.  | קרחון צף במי נהר טאטשנשני. החורים המנקדים את הקרחון נוצרים מבועות אוויר הלכודות בתוך הקרח |
מתאגרפים ענקיים במים רדודים
ביומיים האחרונים של המסע פגשנו בנופים המרהיבים ביותר, סמוך לנקודת המפגש של הנהר האיתן עם הנחשולים האדירים של האוקיינוס השקט, תחת עינם הפקוחה של פסגות הרים המתנשאים לגובה של 5,000 מטר. בהתחשב בכך שהאזור היה מכוסה כולו בקרח עד סוף המאה ה־18, הופתענו לגלות חיי טבע עשירים כל כך לאורך נתיב הטאט.
במשך עשרת הימים על הנהר חלפנו על פני עצי צוגנית מנזיס (Pseudotsuga menziesii), אשוחית סיטקה (Picea sitchensis), ברושית נוטקה (nootkatensis Chamaecyparis) וצפצפה מרטיטה (Populus tremula), ובלילות חנינו תחת מפל העלים המלטף של הערבה. כמעט בכל בוקר איתרנו באדמה הבוצית עקבות של זאבים, ואף על פי שמעולם לא ראינו אותם הרגשנו בנוכחותם בכל עת. ראינו דוב גריזלי מסתער על אייל קורא (Alces alces) וצפינו בשניהם נאבקים במים הרדודים, סמוך לגדה, כמו צמד מתאגרפים ענקיים. התחלנו למנות בעצים שמעלינו עיטים לבני ראש (Haliaetus leucocephalus), אבל הפסקנו כבר ביום הרביעי, אחרי שהגענו למאה. עוד טיולים באלסקה
בשעות האחרונות, כשחיכינו בנקודת הסיום שהמטוס יאסוף אותנו, לא יכולתי שלא לחשוב על דבריו של רמזי באותו בוקר באגם אלסק. הוא סיפר שפחות מאלף אנשים מבקרים בנהר כל שנה, אבל אין אדם שחוזר מהמסע בלי להרגיש קשר אישי לטבע הפראי של הנהר. למרות הרטיבות והקור העז שחדרו דרך כל שש שכבות הלבוש, ולמרות הקרח שהצטבר כל בוקר על האוהל ולפעמים גם על הזקן, ידעתי שגם אני קשור לנהר. למרות הקרח, ואולי בגללו. לקריאה נוספת:  | | דרום-מזרח אלסקה, איזור של ים ויער, הרים וקרחונים, טבע פראי וחופש לכל אדם לעשות כרצונו, משך אליו תמיד זן מיוחד של אנשים. בשנים האחרונות הולך ומשנה הפיתוח המואץ של אלסקה את אופי המקום ותושביו. דורון אראל חזר אל האיזור המיוחד הזה |
|
