יפן: קימונו אינו תחפושת

את הקימונו הראשון שלי ירשתי לפני כעשור. עמדתי לעזוב את יפן, והתלמידה שלי לאנגלית, נריקו, הזמינה אותי לביתה וביקשה שאמדוד קימונו ורדרד־לבנבן של אביב. "הקימונו ממש הולם אותך", אמרה נריקו בשמחה. "את ממשיכה איתו לישראל". סירבתי בנימוס לקבל מתנה ששווה כמה אלפי דולרים, אבל נריקו, בת 55 וללא ילדים, התעקשה. "קימונו בצבע הזה הולם נשים צעירות. בגילי אינני יכולה ללבוש יותר קימונו ורדרד. נהוג להוריש את הקימונו האלה, אך מכיוון שאין לי בנות, אין לי למי לתת אותו. אם לא תיקחי אותו, יום לאחר מותי הוא יושלך לזבל". ארון הבגדים שלי נראה לפתע כאפשרות הולמת הרבה יותר.

למידע נוסף:

• יפן – מדריך מסע אחר, כתבות מסלולים אתרים ומידע
• טוקיו – מדריך מסע אחר
• קיוטו – מדריך מסע אחר
• יפן מחוץ למסלול

ביקרתי ביפן עוד פעמים רבות, ירשתי ורכשתי בחנויות יד שנייה קימונו נוספים, אבל האוסף הנכבד המתין בארון, מקופל ודומם. כי זאת יש לדעת: לבישת קימונו כהלכתה היא מיומנות מורכבת, המחייבת למידה, הדרכה ותרגול. מעין אמנות זן לא רשמית, שדורשת ריכוז, דיוק, מקצועיות ושאיפה לשלמות.

כלה בקימונו חתונה, מלווה באמא שלה הלבושה בקימונו אמהות

לא תמיד זה היה ככה. בעבר היה הקימונו חלוק רחב ונוח, שנקשר סביב מותניהם של גברים ונשים כאחד; בעת הצורך – בעת עבודה בבית או בשדה, במהלך ריצה או קרב – היו מרימים את שוליו ותוחבים אותם לתוך האבנט. אבל אז יצאו הגברים מהסיפור, והקימונו הפך מבגד קליל לסד מהודק ומרובה קשירות.

איך זה קרה? לקראת סוף המאה ה־19, לאחר 250 שנים של סגר מרצון, פתחה יפן את שעריה למערב. בתוך זמן קצר צמצמה יפן החקלאית את הפער בינה ובין מדינות שעברו את המהפכה התעשייתית. בדרך למפעלי התעשייה החדשים החליפו הגברים היפנים את הקימונו בלבוש מערבי מודרני. הנשים נשארו בבית, והקימונו הפך מבגד יומיומי פשוט לבגד טקסי ומפואר, סממן של זהות וכלי לחידוד ההבחנה בין היפניות למערביות. יש המרחיקים וטוענים כי דרך הקימונו הועבר לאשה היפנית מסר על תפקידה כמעין מוזיאון חי, קפוא בזמן, המשמר את העבר והמסורת, בניגוד לגבר, בלבוש מערבי, שאץ רץ קדימה.

ארוג בנול, רקום בזהב
בדומה לתרבויות אחרות שבהן בגדים משמרים מסורת, גם ביפן של שנות האלפיים כמעט לא פוגשים בסופרמרקט נשים בקימונו. את הקימונו לובשות הנשים בעיקר באירועים חגיגיים – חתונות, לוויות, פסטיבלים וחגים. כדי ללבוש את הקימונו הנכון לזמן ולאירוע המסוימים, על האשה היפנית להחזיק במלתחתה אוסף מכובד של החלוקים המהודרים.

דוגמא של אובי, האבנט הנקשר מעל הקימונו. זוהי דוגמא לאובי רווקות

ראשית, קימונו תואם לכל אחת מעונות השנה: קימונו עם דוגמת עלי שלכת אדמדמים לסתיו, קימונו בצבעים קודרים לחודשי החורף, קימונו ורדרד־לבנבן לפריחת האביב, ויוּקָטָה – חלוק קל מכותנה בגזרת קימונו – לחודשי הקיץ החמים והלחים.

ללוויות דרוש קימונו שחור, ולחתונות לובשים קימונו שחור עם עיטור בצבע זהב. רווקות צעירות ילבשו קימונו בצבעים עזים ובדוגמאות שמושכות תשומת לב. יהיו לו שרוולים ארוכים המגיעים עד הרצפה, שאמנם מוסיפים לפאר הבגד אך אינם נוחים לביצוע עבודות הבית. הקימונו של הנשים הנשואות יהיה בצבעי פסטל מהוגנים ועם שרוולים קצרים יותר, כך שהוא לבוש נוח יותר. קשה להאמין שגברות יפניות רבות מטגנות טמפורה או מטאטאות את הטאטמי (רצפת הקש בבתים יפניים מסורתיים) לבושות בקימונו, אך מראית העין היא הדבר החשוב, ותפקיד הנשים הוא, כזכור, לשמר את סמלי המסורת.

צריכת הראווה שליוותה את הצמיחה הכלכלית שיפן נהנתה ממנה עד המיתון של העשור שעבר קיבלה ביטוי גם בעולם הקימונו ואביזריו. לקימונו יש גזרה קבועה – חלוק מלבני ארוך – וגם הגודל קבוע (רק נשים קטנות מאוד או גדולות מאוד יזדקקו לקימונו בגודל חריג), לכן אפשר לבטא את היצירתיות והיוקרה שלו רק באמצעות הבד. בד הקימונו יכול להיות תוצר של הדפס תעשייתי, אך גם יכול להיות מצויר ביד, בהדפס או בשיטת הבטיק, ארוג בנול, רקום כולו בחוטי משי וזהב או צבוע בצבעים המופקים מצמחים. מחירו של קימונו מבד סינתטי הוא כאלפיים דולר, קימונו מבד משי עולה כ־6,000 דולר, ואם צויר בד המשי בידי צייר ידוע יהיה מחירו כשל יצירת אמנות מוזיאונית: עד מאה אלף דולר לבגד אחד.

רכישת האביזרים המשלימים לקימונו כרוכה בהוצאה מכובדת נוספת: בגדים תחתונים לבנים מכותנה, סרטים הקושרים את הקימונו לגוף, כפכפים ותיק התואמים את צבעי הקימונו, אבנט רחב ("אובי" ביפנית) הנקשר מעל הקימונו ומבחר של מטפחות וחבלים לקשירות ראווה מעל האובי. האופן שבו ייקשר האבנט ילמד על מצבה המשפחתי של הגברת: פרפר ראוותני לרווקה, קשירה סולידית לנשואה.

אובי זה מתאים לקימונו של אביב

הקושרת הישראלית
רוב הנשים ביפן אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש את מגוון הקימונו הנדרש לעונות השנה ולאירועים השונים. אולם מכיוון שאין זה בגד שלובשים אותו יום־יום, הוא אינו מתבלה ויכול לעבור בירושה מדור לדור. ביפן המודרנית נשים רבות אינן מחזיקות כלל קימונו בבית. צעירות רבות מעדיפות להגיע לחתונת חברתן בחליפת מעצבים ולא קשורות בשרוכים השונים המהדקים את הקימונו אל גופן. כשדרוש להן קימונו מפואר – לטקס סיום בית הספר או לכבוד פסטיבל במקדש – הן שוכרות אותו. ברחבי יפן פזורים מכונים שמשכירים קימונו, ולא פחות חשוב מכך, שם גם מלבישים את הגברת הצעירה לאירוע. חלק נכבד מהיפניות מהדור החדש אינן יודעות איך ללבוש קימונו, וגם אם יש להן בבית קימונו, שאותו הן לובשות לעתים רחוקות, הן זקוקות למלבישה.

רכישת אביזרים משלימים כרוכה בהוצאה גדולה נוספת. מחירו של סט התיק והכפכפים הזה, למשל, הוא 500 דולר

ואיך אני למדתי בסופו של דבר ללבוש קימונו? בזכות חברתי מעיין ברקן, שלומדת באוניברסיטה ביפן. היא החליטה להתעמק בנבכי התרבות היפנית דרך עולם הריקוד המסורתי. כשהחלה ללמוד ריקוד, הסבירה לה המורה שריקוד יפני מסורתי מבצעים בקימונו. כל שיעור ריקוד נפתח בלבישה מודרכת על ידי המורה, עד שמעיין למדה לבצע את המלאכה בעצמה. היא העבירה לי את התורה ואימנה אותי בקפדנות עד שלמדתי את רזי ההתלבשות.

במעונות האוניברסיטה באוסקה, שחברתי התגוררה בהם, נפוצה השמועה שיש ישראלית אחת שיודעת להלביש. מבוישות ומצחקקות, החלו להתדפק על דלתה שכנותיה, הסטודנטיות היפניות. יש להן אירוע, יש להן קימונו, אבל אין להן מושג איך הופכים את החלוק הרחב לבגד מהודק על הגוף. אם לא אכפת לה, לבחורה הישראלית, להלביש אותן כדת וכדין למען יוכלו לצאת בלבושן היפני המסורתי.