תפריט עמוד

משי, הבד הנחשק בעולם

ידע סיני, תאווה רומאית, סודות הודיים וחסות מונגולית - סיפורו של המשי משתרע על פני תרבויות ויבשות. בדרך המשי, רשת קשרי המסחר שחיברה בין סין, הודו, מרכז אסיה, פרס והמערב, עברו שיירות נושאות אוצרות של ידע, עושר, טכנולוגיה ובדי משי זוהרים

הבד הכי נפלא, זוהר, נחשק בעולם, סנוור את עיני העולם המערבי לראשונה בצהרים של יום קרבות עקוב מדם בעיר נידחת עם היסטוריה טרום יהודית ארוכה, חרן שבמזרח תורכיה, שם הביסו הפרתים את הרומאים בשנת 53 לפני הספירה. אולי לא רק בזכות הקשתות הטובות יותר של פרשיהם, הלוגיסטיקה המוצלחת – גמלים שנשאו אספקה לא מוגבלת של חצים – והרעש הנורא של תופיהם, אלא גם בגלל הדר דגלי המשי הצבעוניים שלהם, הרקומים זהב, שוכנעו חייליו העייפים והצמאים של מרקוס ליקיניוס קראסוס, המושל הרומי של סוריה, שלהם ולחזון המגלומני של מצביאם אין סיכוי מול ההוד והתפארת האלה.

אבל ההיסטוריה של המשי התחילה הרבה קודם, בקצה האחר של אסיה. על פי ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו באגן הנהר יאנג צה – פיסות משי, ספל שנהב עם עיטור של זחל טוואי המשי, גלגל טווייה – לפני יותר מ־6,000 שנה; או כפי שהאגדות אומרות: בימים קדומים מאוד.

על אם הדרך המקשרת בין מערב סין לפקיסטן, בדרום דרך המשי ההיסטורית | צילום: יותם יעקבסון

סוד סיני גדול
היה היתה נערה שאביה נסע רחוק, והיא התגעגעה אליו ואמרה שתתחתן עם כל מי שיחזיר אותו הביתה. שמע את זה הסוס, קרע את החבל, דהר למרחקים והביא את האב הביתה. ואז השתבש הכל: הסוס התחיל להתנהג מוזר, הבת סיפרה לאב על הבטחתה, והאב הרג את הסוס, פשט את עורו ושם אותו בחצר לייבוש. הנערה יצאה לשחק בחצר ובעטה בעור הסוס, שהתרומם, עטף אותה ונעלם. אחרי ימים אחדים
מצאו את היצור המשולב תלוי כגולם ענקי של טוואי המשי בין הענפים של עץ תות.

לפני כ־4,600 שנה, כשהקיסר הצהוב (האגדי לא פחות) חגג ניצחון צבאי גדול שהבטיח לו את השלטון בסין, ירדה מן השמים הנערה עם ראש הסוס, כפי שכינו אותה, ובידה שתי חבילות משי, אחת מוזהבת ואחת מוכספת. היא נתנה אותן לאשתו של הקיסר, לֵיי־דְזוּ, שחקרה ודרשה ולמדה את סוד גידול זחלי טוואי המשי, התרת הגלמים וטוויית החוטים וגם לימדה את הסיניות את המלאכה. לפיכך רבים רואים בה את ממציאת המשי.

טבילת פקעות של גלמי טוואי המשי במים חמים כי להפריד את החוטים.
שמונה פקעות אגודות ביחד יוצרות חוט משי אחד | צילום: דביר בר-גל

ואומנם זה היה סוד, והסינים שמרו עליו בקנאות הרבה מאות שנים. קודם כל צריך להתחיל עם הטוואי הנכון, ואם כי יש הרבה מיני טוואים בעולם, שניזונים ממינים רבים של צמחים, הרי מי שיצר את החוט הכי חלק ויפה ועגול היה Bombix mandarina, שניזון מעלים של תות לבן; שניהם – הטוואי והתות – סיניים עד לשד עצמותיהם המטפוריות. אבל לא די בגולם הנכון; והסיניות למדו מהקיסרית והעבירו לבנותיהן את שני כללי הזהב בייצור המשי הביתי: לפקח על התזונה והסביבה של ה־Bombix mori – הצאצא המבוית של הטוואי המקורי הנכחד – ולהרוג אותו לפני שהוא בוקע מהפקעת וקורע את הסיב האחד שעוטף אותו.


הצצה לתהליך המדהים של הפקת חוטי המשי

במרוצת המאות קרה לו מה שקרה לתרנגולות בשירות האדם: השבחה, מנקודת מבט של האדם, כמובן. הפרפר הלבן שלו איבד את הכושר לעוף, וכל כולו מכוון להטלת ביצים.דומה שבהתחלה לא נחשב המשי בסין כבד היקר ביותר. "כללי הטקס מחייבים מצנפת קנבוס", אומר המורה הגדול קונפוציוס, "אבל משי חסכוני יותר". בחזון החברתי של אחד מממשיכיו, מנג־דזה מהמאה הרביעית לפני הספירה, בכל בית שותלים איכרים כמה עצי תות, כדי שלזקנים יהיה משהו חם ללבוש. המשי הארוג בצפיפות לא רק חימם, אפשר היה להכין ממנו נייר ואפשר היה לשאת בו מים.

יורטות, אוהלי נוודים קירגיזים, בגבול סין וטג'יקיסטן | צילום: יותם יעקבסון

אופייה הביתי והנשי של תעשיית המשי נשמר עוד מאות בשנים, במידה רבה עד ימינו, אבל מתישהו במאות הראשונות לפני הספירה זינקו פלאים ערכו הכספי וחשיבותו הסמלית של המשי. בשושלת האן (שמקבילה בערך לגדולתה של רומא במערב) הוא שימש – כמו הדוחן, החיטה והאורז – לתשלום משכורות של פקידי הקיסרות, לתשלום מסים ועד מהרה למסחר. מה שמחזיר אותנו לקשר המוזר בין משי לסוסים, שמשתקף אולי באגדה על הנערה עם ראש הסוס.

דרך המשי והסוסים
"דרך המשי" הוא השם הקצת מטעה שהכניס לתודעה העולמית במאה ה־19 הגיאוגרף הגרמני הברון פון ריכטהופן. מעולם לא היתה רק דרך אחת כזאת, ומשי בוודאי לא היה הדבר היחיד או החשוב ביותר שעבר בה. אבל זה שם נאה לרשת קשרי המסחר היבשתיים והימיים שפרחה בתקופות שונות בין סין להודו, מרכז אסיה, פרס, ביזנטיון והמערב. אלה הדרכים שבהן העושר והידע הטכנולוגי של המזרח – הנייר והדפוס, אבק השרפה והמצפן, וכמובן המשי – הגיעו לאירופה, והרעיונות הדתיים של המערב – הנצרות ממערב אסיה והבודהיזם מדרומה – הגיעו לסין. לא פלא שסין המסחרנית החדשה אימצה את השם בחום (סֵה־צ'וֹ ג'ֵה־לוּ) ורואה בו סמל לשלום ועסקים בין מזרח למערב.

צפון מחוז שינגיאן בסין. על פי ממצאים ארכיאולוגיים ההיסטוריה של
המשי היא בת יותר מ-6,000 שנה | צילום: יותם יעקבסון

את הפריצה למערב יזם ווּ, קיסר ההאן, שליט הקיסרות המתרחבת מ־140 עד 87 לפני הספירה, שרצה לעקוף את עמי הנוודים שהציקו לו מצפון ולכרות  נגדם ברית עם ממלכות באסיה המרכזית. המשלחת ששלח למערב זמן קצר אחרי שעלה לשלטון נכשלה, אבל שמע הסוסים החזקים המהירים שבעמק פרגאנה (בקירגיזסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן של היום) הגיע לקיסר, ואחרי עוד כשלושים שנה של קרבות ובריתות הצליחה סין להבטיח את השטח ולפתוח שווקים לסחורותיה, וכך הגיע המשי אל הפרתים, ומשם לרומאים.

לרומאים לא היה מושג על הסינים, והם לא ידעו מה זה משי: "הם מפורסמים בפשתן של יערותיהם; הם מסירים מהעלים את המוך הלבן בעזרת מים; ולאחר מכן הנשים טוות ואורגות. באמצעות טיפול מסובך במחוזות מרוחקים ביותר משיגים את מה שמאפשר לגבירות להיראות בפומבי בבד שקוף". כתב המחבר הרומי פליניוס הזקן באנציקלופדיה המהוללת שלו "תולדות הטבע" יותר ממאה שנה אחרי הקרב בחרן. הוא גם יודע לספר, מפי שגריר ציילון ברומא, שהסינים גבוהים מהרגיל, אדומי שיער, כחולי עיניים, ואינם מסוגלים לבטא את מחשבותיהם במלים. לפיכך, אף שהם תרבותיים, הם דומים לפראים בפחדם מזרים ומחכים שאחרים יבואו לעשות איתם עסקים, בסחר חליפין דומם על גדת הנהר.

אזור מערות בודהיסטיות במערב סין. בדרך המשי עברו העושר והידע הטכנולוגי של המזרח לאירופה, והרעיונות הדתיים של המערב לסין | צילום: יותם יעקבסון

אבל הרומאים אהבו את הבד המוזר; בוודאי בגלל יופיו, אבל בעיקר אולי משום שהוא בא מרחוק והיה יקר, סמל של מעמד ועושר, כמו אגוז המוסקט במאה ה־17 באירופה או קני הסנוניות היקרים שייבאו מאינדונזיה לסין. התאווה הזאת עלתה לרומא הרבה זהב, עד שכבר בשנת 14 לספירה אסר הסנאט הרומי על גברים ללבוש משי. זה לא עזר הרבה, השימוש במשי התפשט לכל שכבות העם, וגם אלאריק מלך הגותים, שצר על העיר בראשית המאה החמישית, קיבל 4,000 טוניקות עשויות משי (וגם הרבה זהב, כסף ופלפל), כדי להסיר את המצור.

 

בערך באותו זמן כבר התפשט גידול המשי אל מחוץ לסין. כשהמלך של חוטאן (בדרך המשי הדרומית למדבר הנורא טקלמקאן), שהיו לו סוסים משובחים, ביקש את ידה של נסיכה סינית, היא חששה שלא יהיה לה משי ולכן החביאה ביצים של טוואי המשי וזרעים של תות לבן בתסרוקתה המלכותית, שם לא העז שומר הגבול לחטט. באותו מקור (מאוחר יחסית) מצוין גם שבארצות שמסביב לחוטאן כבר ידעו לייצר משי, אבל לא רצו למכור אותו. בקוריאה, הודו ופרס, לעומת זאת, הסוד כבר היה ידוע אז, ובאמצע המאה השישית הגיעו בדרך המשי לחצר הקיסר הביזנטיני יוסטיניאנוס שני נזירים נסטוריאנים, כנראה מהודו, ובמקלות ההליכה שלהם ביצים של טוואי המשי.

במאה ה־13, בחסות האימפריה המונגולית, שוב היתה דרך המשי היבשתית בין סין למערב בטוחה לסוחרים, מיסיונרים ומחפשי הרפתקאות, וגם מרקו פולו הידוע עבר בה (או לא, כפי שסבורים אחדים). אבל אז כבר היה אפשר למצוא משי משובח גם הרחק ממערב לה, בסביליה שבספרד.

מפעל משי בסין. בקדמת התמונה נראים הגלמים של טוואי המשי, שמהם מפיקים את הקורים שנאגדים יחדיו לחוטי המשי | צילום: דביר בר-גל

אלף זחלים לקילו משי
נקבת הפרפר מטילה כ־500 ביצים זעירות בארבעה ימים ומתה, והזחלים פותחים בתהליך גדילה נמרץ של חמש השלות – ממילימטר עד כשמונים מילימטר בשלושים ימים של האבסה יומם ולילה בעלי תות טריים, במגשים שמונחים זה על זה ובסביבה מתחממת (18 עד 25 מעלות לפי הגיל) ומוגנת מריחות חריפים, מרעש ומנמלים ושאר טורפים. כל התאית הזאת משמשת את הזחלים לייצור חומר שבצאתו מפתח הבלוטה נקרש והופך לחוט ארוך, שבמשך ארבעה ימי אריגה יוצר את פקעת ההתגלמות. הגלמים נשארים בפקעותיהם הלבנבנות־כתומות כשמונה ימים במקום חמים ויבש, ואז זורקים את הפקעות למים רותחים, כדי להרוג את הגלמים, למוסס את חומר הדבק ולהתיר את הסיב הארוך: 600 עד 900 מטר. מחמישה עד שמונה סיבים כאלה טווים את חוט המשי שמשמש לאריגה. כל המספרים האלה הם לא מדויקים, כי יש הבדלים די גדולים בין מקורות שונים, אבל הנה עוד מספר: בערך 1,500 זחלים אוכלים רבע טונה עלים של תות לבן כדי לייצר קילוגרם אחד של משי.

בדי משי נמכרים בשוק של גשגאר בסין | צילום: אייל ברטוב

כיום ייצור המשי הוא עדיין עסק גדול: שישים אלף טונה משי גולמי בשנה. חצי מהכמות מיוצרת בסין, ואחריה ניצבות קוריאה יפן והודו. העוסקים בו חיים בתנאים לא הרבה יותר טובים ממה שהכירו הנתינות של אשת הקיסר הצהוב וצאצאיותיהן זה כמה אלפי שנים. "עתידו של המשי זוהר מאוד", כך כתוב באחד מאתרי האינטרנט המרובים. "ארצות מתפתחות יפיקו תועלת מהעסקה של פועלים לא מיומנים, אבל בארצות מפותחות יצטרכו להכניס מיכון כדי להוזיל את הייצור". או לחזור למנהג הקדום וללבוש מצנפת קנבוס.

למפת דרך המשי >>

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.