לאחר שעבדתי, במסגרת מחקר צמחי המרפא שערכתי, במשך כחצי שנה בג'ונגל של אקוודור החלטתי להגיע אל בני שבט הוואוראני. על הוואוראני, "אנשים" בשפתם של בני השבט, שמעתי כל מיני שמועות. סיפרו לי שהם אוכלים הכול, גם בני אדם ורצוי לבנים. סיפרו שהם נקראים "אנשים" רק בינם לבין עצמם. ברוב האזורים שבהם חיים הוואוראני הם נקראים עדיין האווקאס (AVKAS), "הפראים". קראתי שבקרב האנתרופולוגים הם נחשבים לאחד השבטים המעניינים והחשובים ביותר, כיוון ששמרו על צורת החיים המסורתית שלהם. ידעתי גם שצורת החיים זו עוברת כיום שינוי מואץ, כיוון שהנפט שהתגלה באזור מחייתם חושף אותם במהירות לתרבויות אחרות. שבט ה"אנשים" מונה כיום כ- 1,000 בני אדם, כ-80 אחוז מהם ילדים. עד לפני 30 שנה מנו בני השבט כ-17,000 איש, אך רובם נהרגו בהיתקלויות עם שבטים עוינים ועם לבנים. רבים אחרים מתו ממחלות שהביא האדם הלבן. זמן מה התלבטתי איך להגיע אליהם. שמעתי על שתי קבוצות של בני השבט, שהגישה אליהן קלה יחסית. אל קבוצה אחת, השוכנת על גדת הנהר יאסוני (YASUNI) , אפשר להגיע בעזרת סירת קאנו, ואל השנייה, במטוס קל. רציתי להגיע לקהילה השנייה, אבל העדפתי לבחור בדרך שמקובלת אצל תושבי היער – הליכה. למרות מאמציי לא הצלחתי למצוא מדריך שמכיר את המסלול (ארבעה ימי הליכה לא קלים) מהכפר שממנו יצאתי. לבסוף מצאתי מדריך קצ'ואני, שהכיר את חציה הראשון של הדרך. בכפר השוכן באמצע הדרך קיוויתי למצוא מדריך נוסף, שיכיר את חציה השני. לאחר שצעדנו במשך יומיים הגענו לכפר המרוחק וגילינו שהוא נטוש. בתום חמישה ימי הליכה קשים חזרנו למקום שממנו יצאנו בלי שפגשנו אפילו והראני אחד. לאחר כחודש יצאתי בחברת כמה אנשים נוספים לסיבוב שני. הפעם יצאנו עם זוג קצ'ואנים מכפר שכן. שלחנו את בנם שבוע קודם לכן לכפר הנטוש, כדי לוודא שבחצי הדרך יחכה לנו מדריך. לאחר שצעדנו במשך יום שלם ביער בראשיתי, בנינו לעצמנו מחסה ללילה מכפות דקלים והסתתרנו מפני הגשם. ההליכה ביער היתה קשה מאוד, וכשהגענו לכפר החליטו שניים מחברי הקבוצה הקטנה שהם פורשים. השארנו אותם בכפר ולמחרת בבוקר המשכנו לכיוון כפר הוואוראנים. בדרך נאלצנו לחצות את נהר CURARY , המתפתל 14 פעמים, לפלס את דרכנו בעזרת סכינים ומדי פעם לכרות עצים, כדי לאלתר גשר מעל ערוצים עמוקים. את אריאל, שותפי למסע, תקף נחיל צרעות.פגישה למחרת, לקראת הצהריים, הגענו לכפר הוואוראנים פונטיאני. אישה זקנה עמדה בכניסה אל הכפר. כשהבחינה בנו תקעה בנו מבט מבועת ונעלמה. כשהגענו אל מרכז הכפר הקיפו אותנו כ-15 וואוראנים, והפעם הגיע תורנו להיבהל: לכולם היו כרסים נפוחות, תנוכי אוזניים ענקיים וכולם נשאו חניתות או קני נשיפה שאורכם כארבעה מטרים. לפי המידע שהיה בידי ידעתי שבני הכפר נחשבים לשוחרי שלום, ובכל זאת, באותו רגע לא יכולתי להשתחרר ממראה תמונה שראיתי בעיתון: 15 חניתות שהוצאו מגופתו של אלכנדרו לבקה, המסיונר האחרון שרצחו האווקאס שנתיים וחצי קודם לכן. בני הכפר דיברו ביניהם בנהימות, שלא נשמעו כלל כקולות אנושיים. באותו מפגש ראשון לא ידעתי עדיין שהם חדי-אוזן, וכי בשפתם יש 16 תנועות, שאת חלקן אני מתקשה לבטא עד היום. "וופוני", אמרתי את המילה היחידה שידעתי בשפתם, שפירושה "טוב", "יפה", "שלום", "נחמד", וכל מה שכדאי לומר בסיטואציות כאלה. "וופוני", ענו לי מכל כיוון. חלק מהאנשים שנאספו סביבינו התקרבו, נגעו בנו, משמשו את הזקן שלי ובמיוחד התעניינו בעיניים הכחולות שלי ושל אריאל. הם שוחחו עם המדריך שלנו, ולפי התנועות והטונים יכולנו להבין שהוא מספר להם את סיפור המסע שלנו. מדי פעם פרצו בצחוק, ליטפו אותנו וטפחו לנו על השכם. לא נראה שהם מתכננים לפלח את גופינו בחניתות הארוכות שלהם. ביקשנו שיובילו אותנו אל דיומה. דיומה היא ראש השבט ואיתה רציתי לדבר על פרויקט המחקר שלשמו הגעתי לכפר. כשהגענו אל דיומה הסברתי לה שבכוונתי להקים עבורם משתלה ולגדל בה צמחי תועלת. במשתלה יוכלו בני השבט לגדל כל צמח שירצו. היא התלהבה מהרעיון וסיכמנו שאחזור שבוע לאחר מכן ונתחיל בעבודה. דיומה הראתה לנו את הבקתה שבה נוכל לישון והציעה לנו לנוח מהדרך. הסברנו לה שהשארנו חברים בכפר הקודם ואנחנו חייבים לחזור ולחלץ אותם. "לפחות תאכלו משהו לפני שאתם יוצאים לדרך", אמרה ראש השבט. סירבנו בנימוס, אבל היא התעלמה מאיתנו, פרסה לפנינו עלה בננה והניחה עליו שני קופים מעושנים. באופן אישי, אין לי בדרך כלל שום דבר נגד קופים מעושנים, אבל אלה הסתכלו עלי והוציאו לשון. סובבתי את הקוף כך שיסתכל לכיוון של אריאל, ובצעתי מעט בשר מהארמדיל המעושן שנח לצדו. שבועיים לאחר מכן חזרתי לשם, הפעם בגפי. הוואוראנים קיבלו אותי כבן בית. גרתי בבקתה הצמודה לבקתה של דיומה ולא שכחתי להביא לה מתנות: סבון גוף וסבון כביסה. אט אט התיידדתי עם בני הכפר, והתחלתי להתרגל למראה החיצוני שלהם, שנראה לי כל כך מאיים בתחילה. לאחר ששהיתי בכפר כחודש יצאתי עם אווה, אחד מבני המקום שעימו התיידדתי במיוחד, לצוד וללקט צמחי מרפא. ברגע של גילוי לב סיפרתי לו כמה נבהלתי מצורתם החיצונית בפעם הראשונה שראיתי אותם. "דנדן", הוא ענה לי, "לא היה לי נעים לספר לך, אבל דע לך שברגע הראשון שראינו אותך כל כך נבהלנו. זה היה נורא. אתה נראה כל כך מפחיד". הווהראנים כולם נמוכי קומה, בעלי שיער שחור חלק, אף פחוס ועיניים מלוכסנות כהות וגוף חלק משיער. אדם שגובהו כמעט שני מטרים, בעל אף ארוך, עיניים בהירות, תלתלים ארוכים וזקן הוא בהחלט תופעה מפחידה עבורם. כולי אוזן הקשר הממשי הראשון בין האדם הלבן והוואוראנים נוצר לפני כ-35 שנה. מיסיונר-טייס בשם ג'ים, שידע כי איש מהמיסיונרים שחדר לאזור האווקאס לא חזר בחיים, פיתח שיטה להתקרב אל בני השבט. הוא שלשל דלי ממטוסו הקל וטס במעגלים, כך שהדלי כמעט לא זז ממקומו. בדלי היו מתנות לילידים העירומים, שהסתובבו למטה. הם מילאו אותו בתמורה בבשר ציד. תקשורת זו נמשכה כמה ימים, עד שהחליט ג'ים כי הגיע הזמן לנחות. הוא נחת, פגש כמה אווקאסים, החליף מתנות וחיוכים ולמחרת חזר עם ארבעה מיסיונרים נוספים. האווקאס הרגו את כולם בחניתות. מיותר לציין כי גרסאות המיסיונרים והווקאס לגבי סיבות הקטל שונות לחלוטין. המשך הסיפור הוא החלק האהוב על המיסיונרים. רחל, אחותו של ג'ים, יצרה קשר עם בחורה צעירה בשם דיומה, והראנית שנמלטה מאזור השבט בעקבות מלחמות הדמים עם שבט הקצ'ואה. המיסיון אימץ את דיומה, ובתמורה היא לימדה את רחל את שפת הוואוראנים. לאחר כשלוש שנים חזרה דיומה ליער, כדי להכשיר את המקום והלבבות לקראת בואה של רחל. זמן קצר לאחר מכן הגיעה רחל המיסיונרית. באותו מקום שבו התיישבה לראשונה, הוקמו גם בקתות הכפר הוואוראני הראשון פונטיאני, שאליו הגעתי 30 שנים לאחר מכן. כיום חיות בכפר כ-40 משפחות, רובן והראניות ומיעוטן קצ'ואניות. רחל, בשנות ה-80 לחייה, עדיין מתגוררת בכפר תקופות שונות בשנה. כשהגעתי לכפר לראשונה, שימשה עדיין דיומה כראש הכפר. כיום עברה המנהיגות בשבט לצעירים (כאלה שגילם מתחת ל-35), והיא נחשבת למעין אימא גדולה. במהלך סיורי בין 16 הקהילות הוואוראניות (שאינן מסומנות בשום מפה, מלבד זו שהכנו במהלך הפרויקט), השתמשתי בסירות קאנו, ברפסודות, במטוסים קלים, אבל בעיקר צעדתי. קבוצות הוואוראנים חיות על פני שטח נרחב (בערך כשטחו של הנגב), ללא קשר עם העולם החיצון. אנשי השבט נישאים בינם לבין עצמם. לא נערך שום טקס והסימן היחיד להתקשרות בין גבר ואישה הוא בניית בקתה משותפת וחיים יחד. גבר יכול לחיות עם יותר מאישה אחת. בגלל מיעוט בני השבט התקשרויות זוגיות רבות נעשות בתוך המשפחה המורחבת. התוצאה: מקרים רבים של פגמים גנטיים כפיגור שכלי ועיוותים בכפות הרגליים והידיים. שיעור הילידים בעלי אצבע שישית בכפות הידיים והרגליים גבוה יחסית, ובכפרים מסוימים הוא מגיע לעשרה אחוזים. ילד והראני סיפר לי פעם שאכל שישה פירות והראה לי שמספר הפירות הוא כמספר אצבעות ידו. עד לפני זמן לא רב נהגו בני הוואוראני לרצוע חורי ענק בתנוכי האוזניים שלהם, מה שהפך את אוזניהם לענקיות. יום אחד ביקשה אחת מנשות הכפר רשות לראות את האוזניים שלי. היא הסיטה את שערותי, הסתכלה באוזני והיא וחמש חברותיה פרצו בצחוק. הן לא תיארו לעצמן שלאיש כל כך גדול יכולות להיות אוזניים כל כך קטנות. המיסיון, שפעיל באזור זה של אקוודור כ- 30 שנה, הצליח להפוך רק חלק קטן מהוואוראנים לנוצרים. אלה שלא התנצרו עדיין מאמינים באל אחד, בלתי נראה, שברא את כל הג'ונגל, הכולל, מבחינתם, את העולם כולו. כששאלתי את אווה איך הם עובדים את האל, ענה לי: "אלוהים הוא גיבור גדול וכל יכול. הוא לא צריך שאנשים כמונו יתפללו או יעבדו אותו. אם היה רוצה לדבר איתנו הוא לא היה צריך להשתמש במיסיונרים. הוא יכול היה לדבר איתנו ישירות". מבין שוכני יער הגשם נחשבים הוואוראנים לאנשי השטח הטובים ביותר. ההיכרות שלהם עם סביבתם הבוטאנית מדהימה. עד לפני כמה שנים חיו בני השבט כחברה של ציידים-לקטים. חלקם חיים כך עד היום. את חומרי הגלם לבנייה ומזון הם מוצאים, עדיין, ביער. הם ישנים בערסלים עשויים סיבים של עלים צעירים מדקל הצ'מבירה. מסיבים אלה הם מכינים גם סל נשיאה, שבו הם אוספים פקעות, שורשים ופירות, ומתנות אחרות שמספק הג'ונגל. שאר מזונם כולל בשר ציד ודגים. למעשה הם מגדלים רק שני מיני צמחים למאכל: פלטנו, זן של בננה לבישול ויוקה, פקעת עמילנית המזכירה תפוח אדמה, ומשמשת למאכל ולהכנת צ'יצ'ה (השיכר המקומי). הווהארני מכינים את הצ'יצה באופן שונה משבטים אחרים. האישה הווהראנית מבשלת את היוקה וכותשת אותה למחית בקערת עץ גדולה. תוך כדי מעיכת היוקה היא מכניסה לפיה כמויות גדולות מן הצמח, לועסת היטב ויורקת חזרה לכלי. האינזימים שברוק מתחילים את פירוק העמילן ומזרזים את התסיסה ואת ייצור האלכוהול בצ'יצ'ה. אישה שלעיסתה ויריקתה טובות, נחשבת לאישה מוצלחת. לוואוראנים יש רק חג אחד בשנה: חג הבשלת פירות הצ'ונטה, הפרי האהוב עליהם ביותר. הצ'יצ'ה הטובה ביותר נעשית אף היא מפירות הצ'ונטה, אותם יש לבשל וללעוס זמן ממושך יחסית. "עד שייראו כמו שלשול של תינוק", הסביר לי אחד מהם. בחגיגות הצ'ונטה רוקדים הגברים כשרק שרוך למותניהם, ואליו קשורה עורלתם. תוך כדי ריקוד הם נושפים בקנה חלול. הנשים והנערות משליכות תפרחות של וונטו, צמח צורב ממשפחת הסרפדיים, אל אזור המפשעה של הגברים. הצריבה אולי כואבת מאוד, אבל כולם נראים מאושרים ושמחים. רעל המומחים הוואוראנים הם ציידים ודייגים מעולים. כפתיון לדיג דגים קטנים הם משתמשים בעיקר בצמחים רעילים. דגים גדולים יותר הם לוכדים בעזרת חניתות, קרסים, רשתות ומלכודות. את עיקר החלבון שצורכים הוואוראנים הם מקבלים מבשר בעלי חיים. חיות גדולות, כמו טפיר או פקרי, ניצודות בעזרת חניתות, עשויות מדקל הצ'ונטה. בעלי חיים קטנים יותר כמו קופים, ציפורים, תוכים, עצלנים ניצודים בעזרת קנה נשיפה. זהו קנה באורך כארבעה מטרים, שקדח עגול ומדויק כמו בקנה רובים, עובר בו מקצה לקצה. בקנה הזה משחילים חץ, מעין קיסם באורך 40 סנטימטרים, שקצהו משוח ברעל הקוררה. את הרעל מכינים ממטפס המצוי באחד היערות בסביבה. מבשלים אותו במשך כמה שעות, עד שנותרת מעין זפת סמיכה, שאותה מורחים על ראש החץ. כשהם מבחינים בבעל חיים הם נושפים בקנה והחץ הרעיל, הפוגע בחיה, משתק אותה ומאפשר להם לתפוס אותה ולהכניסה לסיר. הכנת כלי הציד הזה מורכבת מאוד. כדי לקדוח חור ארוך ומדויק בקנה מכין הצייד שני מוטות ישרים, ובעזרת אבן חדה הוא משייף בשניהם תעלה שצורתה חצי גליל. את שני החצאים הוא מצמיד זה לזה ומדביק בדבק דבורים (פרופוליס). במשך יום יומיים הוא מעביר בנקב שבין החצאים חוטר, עד שהוא מקבל צורה עגולה מושלמת. רעל הקוררה, כפי שהוא מוכר לקוראי אגתה כריסטי, הוא רעל קטלני במיוחד. בספריה של כריסטי הוא מסוגל להרוג מיד גם אם שמים אותו על שריטה קלה. המציאות היא קצת פחות קטלנית: הרעל מתחיל להשפיע אחרי שלוש דקות בערך וגורם לשיתוק בנקודת החיבור שבין העצב לשריר. אם נפגעו שרירי הנשימה, החיה מתה מחנק. למרות שלחלק מבני השבט יש כבר רובי ציד, הוואוראנים טוענים ששום כלי נשק אינו משתווה לקנה הנשיפה. הקנה אינו מרעיש ולכן אינו מבריח את החיות. הוא אינו עולה כסף ואינו גורם לחיה התכווצות שרירים לא רצונית, הנגרמת לעתים כשהיא נפגעת מכדור רובה. קוף עכביש, למשל, שנורה בעזרת רובה ציד ושריריו המתכווצים הותירו אותו על ענף בגובה 40 מטרים, הוא בדרך כלל ציד אבוד. רעל הקוררה, לעומת זאת, מרפה את שרירי החיה, כך שהיא צונחת מצמרות העצים אל אדמת היער. הטאגאריס חלק מבני השבט עדיין אינם מתגוררים בכפרים או בבקתות קבע אלא נודדים ביערות. קבוצת נוודים זו נקראת טאגאריס, ושם מנהיגה טאגה. המיסיונרים, אנשי חברות הנפט, חוקרים, אנשי שבטים אחרים, כולם מנסים ל"צוד" אותם, כל אחד משיקוליו שלו. מערכת היחסים בין הוואוארנים המבויתים ואחיהם הפראים מורכבת מאוד. הטאגאריס חוטפים מדי פעם בחורות מקרב אחיהם המבויתים. הן מצטרפות לקבוצתם, וכך נוצרת קרבת משפחה בין בני השבט הפראים למבויתים. בלי קשר לזיווגים אלה מתבייתים חלק מבני השבט הפראים, מדי פעם, ומצטרפים לכפרים. למרות שהם מתקבלים בכפרים אלה, בני הוואוארני נוהגים בטאגאריס, בדרך כלל, בחשדנות. נראה שהדבר משקף את קשיי בני הכפרים להתבונן בבבואתם העצמית, כפי שהיא משתקפת בבני שבטם הפראים. בבה, ראש אחד מכפרי הוואוראני, נחשב לרודף טאגאריס ידוע. באחד מסיוריו ביער נתקל בקבוצה של שמונה טאגאריס. בגלל מפגשי העבר הבלתי נעימים עימו, נפוצה החבורה לכל עבר. הם הותירו אחריהם את רוב חפציהם ונערה צעירה כבת 13. בבה לקח אותה לכפרו, הממוקם ליד אחד מקידוחי הנפט, והבחורה הכלואה הפכה לאטראקציה באזור. רק לאחר לחץ ממושך של הסובבים אותו (ביניהם אני), החליט בבה לשחרר את הניצודה. הוא הלביש אותה בבגדים ויחד עם כמה מאנשיו יצא לשחרר אותה באזור שבו נודדים בני הטאגאריס. לאחר השחרור, בעודם עושים את דרכם חזרה, נתקל אחד מהם במארב של טאגאריס. חנית ענקית הושלכה לעברו, חדרה דרך בטנו ויצאה ממותנו השמאלית. במשך שלושה ימים התקדם לאטו ביער עד שהגיע חזרה אל הכפר, כשהוא חובק בשתי ידיו את החנית: ארבעה מטרים וחצי אורכה, ועשרה קילוגרמים משקלה. הפצוע מת מפצעיו ובבה הבטיח לנקום את דמו. השפעת האדם הלבן השפעת האדם הלבן, שהגיע לאזור בגלל קידוחי הנפט, נותנת יותר ויותר את אותותיה. חלק מצעירי השבט מחפשים עבודה אצל חברות הנפט, המחויבות בחוזיהן לעזור לוואוראנים. האדם הלבן הביא לשבט רובי ציד, מנועים לסירות, בגדים ותופעות ראשונות של שכרות. הטאגאריס חיים עדיין בדרך המסורתית. מנהיגם טאגה החליט, לאחר המגע הראשון עם המיסיון, שאינו רוצה לקשור קשר עם האדם הלבן. הוא מעדיף את הנדודים הקשים ביער ואת חירותו, על פני בקתה נוחה ומנוע לסירת הקאנו הכרוכים, לפי תפיסתו, בשיעבוד לאדם הלבן. קל להניח שהשילוב בין פעולת המיסיון, פעולת החברות הקודחות נפט ומדיניות ממשלת אקוודור יביאו לכך שבעוד כמה שנים ילמדו כל ילדי הוואוראנים בבתי ספר, ידברו ספרדית וישכחו חלק מידע אבותיהם על הג'ונגל. אנחנו, בעבודתנו, לא התיימרנו לעצור את הבלתי ניתן לעצירה. ניסינו רק להציל מזקני השבט את הידע, שעדיין קיים, רגע לפני שיאבד לחלוטין. מתוך הסרט "יערות הגשם" – דנדן בולוטין – פרק 2 |