אמנות איטלקית: מסע האלים

פרקים רומיים
הרומאים לא רק הכירו את המיתולוגיה היוונית, אלא כתבו לה פרקים חדשים. וירגיליוס כתב בסוף המאה הראשונה לפני הספירה את "האניאדה", בה תיאר את מסעו של הגיבור הטרויאני אניאס, שהסתיים בייסוד רומא. המשורר פובליוס אובידיוס נזו עיבד חלק מהסיפורים המיתולוגיים היווניים בספרו "מטמורפוזות".
העובדה שהמיתולוגיה היוונית הפכה ללהיט ברומא אינה מפתיעה. התרבות היוונית היתה בסיס לספרות והאמנות הרומית בעיקר עד סוף המאה הראשונה לפני הספירה, אך גם לאחר מכן. ההערצה לתרבות היוונית ניכרת, למשל, בעובדה שקיקרו, הנואם והמדינאי הרומי מהמאה הראשונה לפני הספירה, הזמין פסלים יווניים מאתונה לקישוט הווילות שלו.
הפרשיות הפיקנטיות, סיפורי האהבה והבגידה בין האלים לאלות וביניהם לבין בני התמותה, נמצאו מתאימים כנושאים ספרותיים וכנושאים לציורי הקיר בווילות המפוארות של פומפיי, הרקולנאום (HERCULANEUM) ומקומות אחרים. כך בקיר אחד החדרים בווילה של משפחת וטיי (VETTII) בפומפיי, מופיע ציור קיר המתאר את תשוקתה של מלכת כרתים פסיפאה לשור הלבן.
לפי הסיפור היווני פוסידון, אל הים, החליט להעניש את מלך כרתים, מינוס, לאחר שהאחרון לא הקריב את השור הלבן. הוא העניש אותו בכך שגרם לאשתו פסיפאה להתאהב בשור. כדי למשוך את ליבו של השור הזמינה המלכה את דאידלוס, רב הפסלים, לעצב פרה מעץ. השור נענה, המלכה שכבה עימו, הרתה וילדה מפלצת איומה, המינותאור (MINOTAUR), חיית כלאיים שמחציתה אדם ומחציתה שור.
סיפורים אחרים, מרתקים לא פחות, מתוארים בציורי קיר בווילות נוספות. העינויים של פנתאוס (PENTHEUS), שנקרע לגזרים על ידי מלוות בקכוס (BACCHANTES), אל היין, או אהבתם האסורה של ונוס ומרס, הם רק חלק.

השראה מיתולוגית
לאחר נפילת רומא ועליית הנצרות, התמקדה האמנות בנושאים דתיים נוצריים ונמנעה משימוש במקורות פאגניים. החזרה לתרבות הקלאסית בכלל ולסיפורים המיתולגיים בפרט, היתה הדרגתית. בשנות השלושים של המאה ה-14 הילל פטרארקה, המשורר האיטלקי, את הספרות היוונית והרומית. בסוף אותה המאה הגיעו לאיטליה סופרים יוונים מביזנטיון, עיר הבירה של האימפריה הרומית המזרחית, שברחו מהתורכים, והביאו איתם את המורשת הקלאסית שהשתמרה שם.
מ-1396 הפכה פירנצה מרכז ללימודי השפה והספרות היוונית, וב-1438 נוסדה האקדמיה ללימודי אפלטון בעיר. באווירה זו של מודעות מחודשת לערכי התרבות הקלאסית החלו ציירים איטלקים רבים וחשובים להשתמש בסיפורים המיתולוגיים כמקור השראה.
אחד הציירים הפלורנטינים החשובים שהשתמשו בנושאים מיתולוגיים היה בוטיצ'לי (כינוי חיבה מ- BOTTICELLO, "חבית קטנה", בו זכה בגלל צורתו העגלגלה), שעבד בחסותו של לורנצו דה מדיצ'י. בין יצירותיו, שהעמידו במרכזם סיפורים אלה, ניתן למנות את ה"פרימוורה" (האלגוריה לאביב), "מרס וונוס", "לידת ונוס" ו"מינרווה והקנטאור פאלס".
מדוע בחר בוטיצ'לי בנושאים אלה? חוקרים סוברים כי מאחורי בחירות אלה עמדו הערכים ההומניסטיים והניאו-פלטוניסטיים של התקופה. בני משפחת מדיצ'י, הפטרונים שהזמינו את היצירות, התכוונו באמצעות הסיפורים הללו לבדוק מחדש את מובנם של מושגים פילוסופיים כאהבה, יופי, היגיון ותרבות.
בלידת ונוס, שצויירה בסביבות 1486, עומדת האלה מעל צדף כשלידה הרוחות זפיר וכלוריס וההוראי, עונות השנה. מקור התמונה הוא המיתוס היווני שכתב הסיודוס במאה השמינית לפני הספירה. לפי הסיפור, ונוס (אפרודיטה היוונית) נולדה מקצף הים (APHROS), שנוצר כשכרונוס (הזמן) בנו של אורנוס (השמיים) סירס את אביו וזרק את איבר מינו לים. קצף הים כבר תואר ביצירות יווניות כצדף. תפקיד הרוחות הוא לשאת את האלה לחוף מבטחים בעוד ההורי (יחיד להוראי), המסמלת את הזמן, ממתינה עם הגלימה הפרחונית כדי ליבש את האלה הרטובה.
בהשפעת האסכולות הפילוסופיות של התקופה, קלט הקהל המלומד בן הזמן סמלים רבים נוספים. כך למשל נתפסה ונוס כסמל של אהבה שמיימית, ולידתה מצדף, המסמל את הנצרות, הובנה כתחייה מחודשת. האפיזודה נתפסה גם כסמל לרנסנס, היינו בריאה מחודשת של ערכי התרבות הקלאסית.

התלהבות ונציאנית
ההתלהבות מנושאים מיתולוגיים דבקה גם באמנים כמו מנטניה, בליני, טיציאן ואחרים שפעלו בצפון איטליה, בעיקר בוונציה. ונציה היתה עיר נמל חשובה, צומת של סחר בין אירופה לבין המזרח, בעיקר קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. כבר בתחילת המאה ה-13 ראו שליטי ונציה את עצמם כיורשי ה- IMPERIUM ROMANUM. באמצע המאה הציבו בשער הכניסה של כנסיית סן מרקו את ארבעת פסלי הסוסים הרומיים מברונזה, שהובאו כשלל מקונסטנטינופול. לאחר נפילת ביזנטיון בידי התורכים ב-1453, פעלו שליטי ונציה בדרכים שונות לקדם את מעמדה כיורשת האימפריה הרומית.
בסוף המאה ה-15 נוספו לסיבות הפוליטיות סיבות אחרות. ונציה הפכה לאחת הערים המובילות בתעשיית הדפוס והוציאה לאור, בין היתר, ספרות קלאסית בשפות המקוריות יוונית ולטינית ובתרגום לאיטלקית. משפחות ונציאניות עשירות, כמו משפחת ד'אסטה, הוקסמו מיצירות אלה והחלו לאסוף חפצי אמנות קלאסיים, או כאלה שנוצרו ברוח הקלאסית.
ב-1517 התבקש טיציאן לצייר עבור אלפונסו ד'אסטה, הדוכס מפרארה, חמש יצירות על נושאים מיתולוגיים לחדר בארמונו. אחת מהן היתה "הערצת ונוס". נושא היצירה לקוח מתיאור המופיע אצל פילוסטרטוס, סופיסט יווני מהמאה ה-3 לספירה. ביצירה מופיע פסל ונוס מוקף בעשרות קופידונים שמנמנים האוכלים תפוחי עץ, ושתי נימפות המביאות מנחות לאלה. הנימפות לובשות בגדים מהמאה ה-16, ואחת מהן לא מגלה שום עניין בוונוס, אלא מביטה אל מחוץ לתמונה. צריח כנסייה, המזדקר מעל הנוף הוונציאני שברקע, מחזק את הרושם שהצייר התכוון לשלב את הסיפור המיתולוגי עם חיי היומיום.
את "דנאה" צייר טיציאן בין 1544 ל-1545 עבור החשמן אלכסנדרו פרנסה. בתמונה כלואה דנאה היפהפייה במרתף בהתאם להנחיות אביה, שרצה למנוע ממנה ללדת ילד העתיד לרצוח אותו. זאוס, בצורת גשם זהב, מצליח לשכב עם הנערה ולהפרות אותה. אלא שבעוד שבגרסאות היווניות אוספת דנאה הלבושה את גשם הזהב בגלימתה, דנאה של טיציאן היא עירומה למחצה, חושנית ומלווה בקופידון קטן, סמל לאהבה. בכך היא מעוררת אסוציאציות ארוטיות. זאת ללא ספק היתה כוונת הצייר והמזמין. במכתב ששלח הנציג האפיפיורי ג'ובני דלה קזה אל החשמן נכתב כי בהשוואה לדנאה, "ונוס מאורבינו", יצירה אחרת של טיציאן, נראית כנזירה.

ארוטיות גוברת
בגרסה מאוחרת יותר של הנושא הבליט טיציאן את הארוטיות של דנאה. הוא הסיר מעליה את שארית בגדיה ותיאר אותה בתנוחה המסורתית של ונוס פודיקה, בה היא מצביעה על מה שהיא אמורה להסתיר. בתמונה שוכבת דנאה על סדינים מקומטים ולידה כלב קטן. גשם הזהב הומר במטבעות והקופידון, מהגרסה הקודמת, הוחלף באומנת מבוגרת ומכוערת האוספת את הכסף. האומנת, שאינה קיימת בסיפור המקורי, מוסיפה פן נוסף לסיפור: שתי הנשים שונות ודומות, האחת ממתינה לכסף והשנייה לאהבה.
גם הצייר מיכלאנג'לו מריזי דה-קארווג'יו, בן תקופתו של טיציאן, פיתח גרסאות עכשוויות לסיפורים המיתולוגיים. הוא צייר סדרה של ארבע תמונות המתארת את פיתוי זאוס. באחת מהן תיאר קארווג'יו את "לדה והברבור". לפי המיתוס התאהב זאוס בלדה, אשתו של מינדראוס, מלך ספרטה. הוא שינה את צורתו לברבור כדי להתקרב אליה ולהזדווג עימה. בעלה גם הוא חשק בה באותו לילה, וכתוצאה משני המפגשים הרתה המלכה ארבעה ילדים לשניהם, שניים לכל גבר, כשכולם בקעו מביצים.
ציור של ליאונרדו דה וינצ'י מתאר את לדה העירומה מנסה להרחיק את הברבור, כשעיניה מושפלות כלפי מטה בצניעות. בגרסתו של קארווג'יו, לעומת זאת, ממוקם הברבור בין רגליה הפסוקות של לדה, המתענגת גלויות. הארוטיות הבוטה של היצירה גרמה לכך שבשנות העשרים של המאה ה-18 השחית לואי הדוכס מאורליאן, בעל התמונה, את פניה של לדה.
בתקופת הבארוק באיטליה, במהלך המאה ה-17, לא הארוטיות, אלא הדרמטיות של הסיפורים עמדה במוקד. בשנות ה-20 לחייו יצר הפסל הדגול ג'אן לורנסו ברניני את הפסל "חטיפת פרוספינה על-ידי פלוטו", אל השאול. לפי ה"מטמורפוזות" של אובידיוס נחטפה פרוסרפינה (פרספונה היוונית) על-ידי פלוטו (הדס היווני) כשלקטה פרחים בשדה. התנועה החדה של שתי הדמויות המתוארות בפסל מבטאת את עוצמת אהבתו ואת יאושה. באחיזתו הוא מרים אותה מהקרקע, בעוד היא נאבקת בזרועותיו כשדמעות זולגות מעיניה. תחושות אלה מועברות למתבונן, וכדי להגביר את האפקט הקפיד האמן להעמיד את הדמויות בגובה העיניים.
ציורי הקיר והתקרה של קרצ'י, גווידו רני ואיל ג'ובני פרנצ'סקו ברבירי גוארצ'ינו מהמאה ה-17 מבטאים הלך רוח דרמטי דומה. בציור התקרה בווילה לודוביזי ברומא, תיאר גוארצ'ינו את "אורורה", השחר, מפליגה במרכבתה, הרתומה לשני סוסים, אל השמיים כשבעקבותיה פמלייתו של הליוס, אל השמש. התיאור של המיתוס מדויק, אלא שהפרספקטיבה הנועזת של המבנים המצויירים, דרכם אנו רואים את השמיים, והתאורה המשכנעת, גורמים לצופה להאמין לרגע שגם הוא משתתף בבריאת היום החדש.

סגנון תיאטרלי
ב-1738 החלו החפירות בהרקולנאום וב-1748 בפומפיי, הערים ההלניסטיות רומאיות, שכוסו באפר וולקני עם התפרצות הווזוב ב-79 לספירה. הממצאים בערים אלה הפכו את הסיפורים המיתולוגיים למוחשיים יותר. הדבר ניכר גם באמנות של הרוקוקו האיטלקי. היצירות משלבות בין השניים: הצגה מוחשית של המיתוס תוך שימוש בסגנון תיאטרלי. השילוב ניכר בעיקר במזרקות המים.
המזרקות נקשרו מאז ומתמיד לדמויות מיתולוגיות ימיות: פוסידון, אל הים ומלוויו, הטריטונים והנימפות (גברים ונשים בעלי גוף של דג). מקורה של המלה נימפאום, מזרקה בלטינית, נעוץ בנמפות. אין זה מפתיע, איפוא, שברוב המזרקות המפורסמות, הממוקמות בכיכרות ובגנים בפירנצה או ברומא, מתרוצצות הדמויות המיתולוגיות במים.
הפונטנה דה-טרווי היא בין החשובות שעוצבו ברומא בסגנון הברוק. המזרקה, שתכנן ניקולה סלבי, נבנתה מ-1732 עד 1762, והיא מאויישת בדמויות המיתולוגיות הרגילות: טריטונים, סוסי ים ואוקיינוס, אל קדום מפוסידון, המסמל את כוח הלחות והפוריות, ולפי הסיודוס היה בנם של אורנוס (השמיים) וגאיה (האדמה). שחקני ההצגה המתנהלת במ-
זרקה הם הפסלים והמים, הנעים בתנועות תיאטרליות.
מקורית יותר היא המזרקה שבנו לואיג'י ונוויטלי ובנו קרלו בין 1758 ל-1787 בקזראטה (CASERATA) ליד נאפולי, בגני ארמונו של שארל השלישי מבורבון, מלך נאפולי. בצד אחד של מפלי המים ניצבים פסלי דיאנה והנימפות. בצד השני נראה פסלו של אקטאיון נס מפני הכלבים הרצים בעקבותיו. המזרקה מתארת את המפגש בין אקטאיון הצייד וכלביו לאלה הבתולה דיאנה (ארטמיס היוונית), שנאסר על גברים לקרב אליה, בעת שהתרחצה במעיין עם הנמפות. משנודע לאלה על התקרבות הצייד, הענישה אותו בכך ששינתה את צורתו לצבי וכלביו, שלא זיהו אותו, רדפו אחריו וקרעו אותו לגזרים. המזרקה אינה מתארת את הקריעה לגזרים, אלא רק את הרדיפה האינסופית של הכלבים אחרי אקטאיון.
הגעתו של סיר וויליאם המילטון, עימו החל מסענו, לנאפולי כשגריר בריטניה ב-1764 החלה עידן חדש בעיסוק במיתולוגיה היוונית. המילטון, חובב העתיקות והאספן, שיזם חפירות ארכיאולוגיות ומימן פרסומים רבים, הפקיע את המונופול של אמנים על המיתוסים. מהמאה ה-18 חדלו הסיפורים הללו להיות נחלת האמן בלבד, והפכו גם לתחום עיסוק של החוקר המדעי. מחקרים אלה הם שאפשרו לנו לתאר את "מסע" האלים היווניים בתרבות האיטלקית.