למידע נוסף:
בין הזמנים
ויה בוטרו נמשך בקו מקביל לים, ברובע הארמונות העתיק של פאלרמו, "לה קאלסה"; מקור השם במלה הערבית "חאליסה" – טהורה – והוא נשאר כאן כזיכרון רחוק, כמעט בלעדי, מתקופת הכיבוש הסאראצני בסיציליה, לפני כאלף שנה. משני צידיו עומדים שרידי משכנות הפאר של האצולה הסיציליאנית מהמאות ה-16, ה-17 וה-18. חלקם הפכו לחורבות והעשב צומח על מרצפות השיש שלהם, חורים שחורים פעורים בכתלים שהיו פעם מכויירים בג'סו ורדרד, מעוטרים בפרסקאות ובכרובים בארוקיים. במבנים שעדיין עומדים על תילם, מציצים מבעד לדלתות הפתוחות לרחוב חדרי עניים צפופים, אפלים. פה ושם, על קיר מתפורר, אפשר לקרוא בלוחות זיכרון כתובות כמו: "מבית זה, ב-31 ביולי 1862, יצא ג'וזפה גריבלדי בקריאה 'רומא או מוות' למבצע שאונם נגדע באספרומונטה, אך החיה את האמונה וזירז את האירועים".
בוויה בוטרו מתערבבים הזמנים כמו בסיציליה כולה: זכרונות של כובשים מפוארים, יוונים, רומאים, ערבים, נורמנים, מלכים בורבונים ומשנים למלכי ספרד, אדמירלים אנגלים ומצביאים מפיימונטה; בתי אצולה ששקעו והיו לאבק תחת הפצצות האמריקאים במלחמת העולם ה-2, ואיכרים חסרי קרקע שנרמסו תחת דורות של שליטים נצלניים. לצד העוני, תעשיית הפשע והאבטלה, משמר האי הים-תיכוני בעל ההיסטוריה העגומה שרידים של יופי עוצר נשימה, נדיר, שהותירו בו כל התרבויות הרבות שעברו בו. "אלימות זו של הנוף, אכזריות זו של האקלים, מתיחות מתמדת זו בכל, ואפילו מצבות-זיכרון אלה של העבר, שהן נפלאות אבל לא מובנות, כי לא אנחנו הקמנו אותן, והן עומדות להן מסביב לנו כרוחות-רפאים יפים ואילמים" – כותב ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, בן אצולה סיציליאני שביצירה הגדולה היחידה שכתב, "הברדלס", היטיב כל-כך למצות את רוחה של ארצו.
מסע בסיציליה הוא, אם כן, מסע בין בועות זמן: ישנן כל מיני סיציליות, ונקודת המוצא של הנוסע היא שתקבע בסופו של דבר את הרשמים שעימם יחזור לביתו. הוא עובר דרך מקדשים יווניים, מצודות אבירים נורמנדיות, צריחי מסגדים סאראצניים, כנסיות מעוגלות ומקושטות בשפע בארוקי, שבכל שעה של היום מישהו כורע בהן על ברכיו ומתפלל למדונה; ושיכונים אפורים, רעועים, שנבנו בידי קבלנים משורות ה"קוזה נוסטרה". הוא חולף על-פני נופים הרריים ופראיים או עמקים שלווים, מוקף למלוא העין צמחייה ים-תיכונית מסבירת פנים: שקדיות פורחות בוורוד אוורירי, שיחי צבר בשרניים, שורות שורות של גפנים וזיתים ועצי תפוז, שדות מוריקים ובתי חווה נמוכים מאבן, סגורים ומסוגרים מאחורי שער מעלה חלודה. בכל מקום יישוב מקדמים את פניו דקלים גבוהים, סימן שאי-אפשר לטעות בו של הדרום, ובתי קברות מפוארים, פנטסטיים כמו מצבות של אלים: המוות, כתב תומאזי די-למפדוזה, הוא התחביב האהוב על הסיציליאנים. בדרכים הוא ימצא לרוב שקט ובדידות: סיציליה אינה מיושבת בצפיפות, וגם כך תושביה בורחים ממנה, כבר יותר ממאה שנה הם מהגרים לצפון איטליה, לאירופה, לאמריקה, כדי למצוא עבודה. גם האוטוסטראדות שחוצות את האי ריקות, בדיוק כמו שהיו כשבנו אותן לפני עשרות שנים והסופר ליאונרדו שאשא העיר: "הנה האוטוסטראדה מסינה-קטניה. מצויינת. ונטושה. יקרה וחסרת תועלת". רק עיירות החוף המערבי פורחות: אלו אתרי הנופש המסורתיים של איטליה. אבל בעונת החורף, כאשר אתרי הנופש לחופי הים עומדים שוממים ותיירים אינם בנמצא, יכול הנוסע לאבד את תחושת ההווה ולשקוע בתוך הזיה סיציליאנית.
בחרתי לראות את האי בעיקר כהשתקפות של ספרותו, וצימצמתי את הבחירה לשני סופרים בני המאה הזו. שני הפכים שנקודת החיבור שלהם היא אולי ההגדרה שאחד מהם נתן לארצו: "סיציליה כולה היא מימד דמיוני. איך אפשר לחיות ללא דמיון?" זה האחרון, ליאונרדו שאשא, נולד וחי רוב חייו בראקאלמוטו, עיירה קטנה בדרום סיציליה. הוא היה אדם בעל מחויבות פוליטית חזקה, ובספריו – שלרובם עלילה כמו-בלשית – התעקש לשפוך אור על הצדדים האפלים של סיציליה, ולא רק שלה. הספרים שלו קצרים, לאקוניים, כתובים בתמציתיות יבשה וחדה – ניגוד מושלם ללשונו הבארוקית של הנסיך ג'וזפה תומאזי די למפדוזה ולאווירת השקיעה והגעגועים השורה על "הברדלס", אחרון האדונים הפיאודלים לבית סאלינה. אבל שניהם מתארים הוויה אחת, שכולה אכן מורכבת מניגודים והיא חותרת ללא הרף תחת עצמה.
אשמת ספרד
מוויה בוטרה, בקו אנכי כמעט ישר, עולה ויה אלורו, פעם הרחוב ההדור ביותר בפאלרמו, רצוף כנסיות סגורות על בריח וארמונות חרבים. אחד מהם, מבנה רחב ידיים בסגנון גותי-ספרדי, שופץ אחרי המלחמה: זהו ארמון אבאטליס, שנבנה בסוף המאה ה- 15 על-ידי אציל חסר יורשים, עבר לידי מנזר דומיניקני ולאחר שנהרס בהפצצות הולאם והוסב למשכן הגלריה המחוזית של סיציליה. כשהגענו אליו עמדה החצר הפנימית היפה, מוקפת קשתות ועמודי אבן, חגיגית וריקה כאילו הוטל בה כישוף. השומרים התעוררו לחיים כשנכנסנו: בכל קומה הם ליוו אותי ממוצג למוצג, שופעים סיפורים והסברים, להוטים לפרוש בפני אורחת נדירה את שבחי המקום. בקומה התחתונה נמצאת גולת הכותרת של אבאטליס, פרסקו גדול מן המאה ה- 15, פרי מכחולו של אמן אלמוני. בצבעי פסטל רכים, שהוורוד שולט בהם, מצויירות בו גבירות עדינות, אצילים הדורים, כמרים, כלבי ציד, נגן קתרוס; כולם נמצאים בשלבים שונים של גסיסה. במרכז התמונה, מטיל אימה וזורע חורבן, מתנשא המוות הלבן על סוס שלדי, עצום מימדים. התמונה נקראת "ניצחון המוות". היא נחשבת למקור ההשראה של פיקאסו כאשר צייר את "לה-גרניקה", ואי-אפשר שלא להבחין בדמיון בין המבנה של שתי היצירות. בעבר קישט "ניצחון המוות" את קיר בית החולים הישן של פאלרמו, אזהרה פסימית, סיציליאנית כל-כך, לבאים בשעריו. בינתיים שינה בית החולים את ייעודו והפך ל"קרימינלפול" – מרכז החקירות של פשעי המאפיה בסיציליה. אפשר לקרוא את הפרסקו הזה כמו מפה של סיציליה: הפאר המתפורר שלה, הדקאדנס, הסגידה והכניעה למוות.
השומרים הובילו אותנו מן הקומה התחתונה, מפסלי עץ של מדונות רכות מבט ופסלי שיש בארוקיים מפותלים של ילדים שמנמנים, אל אוסף נהדר של איקונות בקומה השנייה. ההשפעה הספרדית השאירה את סיציליה שקועה בחומרה גותית, בזמן שבאיטליה הסמוכה כבר פרח הרנסנס במלוא עוזו; ומשם היא עברה כמעט ללא שלבי ביניים אל הבארוק, לאמנות החושנית, המפונקת והמתוקה, שמקשטת עד היום גם את הכנסיות הנידחות ביותר בכפרים הרריים. באבאטליס, מול דיוקנה של דוכסית ספרדיה, לחש באוזני השומר: "בכל אשמים הספרדים; עד שהגיע המנוול ההוא, דוכס אראגון, חיינו כאן ביחד, נוצרים, מוסלמים ויהודים. היה פה טוב. אבל פייטרו מאראגון הרס הכל, לכן אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים". המאורע שהוא דיבר עליו בעוצמת רגש כזו התרחש במאה ה-13, אבל השומר הסתכל טוב טוב מסביב, ובדק שאף אחד לא שומע אותנו. הוא אמר שהוא מאמין בליברליות ובשוויון, ציטט את שופנהאואר, שאמר שהבורגנות מוצצת את כוחם של כל האחרים, ומיד לחש שפה יותר טוב לא לדבר על זה, כי הכוח הוא בידיהם של "המעטים".
נינו והדוכסית
יצאנו מארמון אבאטליס ועלינו בוויה אלורו לעבר פיאצה "CROCE DEI VESPRI". ב-30 למרץ 1282, בערב הפסחא, פרצה תגרה בין חיילים צרפתיים – אנשי הצבא של השליט הזר, המלך מאנז'ו – לבין ההמון שבא להתפלל תפילת ערבית – ה- VESPRI – בכנסיית סנטו ספיריטו בפאלרמו. המהומות התפשטו משם לכל רחבי העיר ולסיציליה כולה, הצרפתים נטבחו ברחובות בהמוניהם. כתוצאה מהמרד נאלץ בית אנז'ו לוותר על שלטונו באי ופייטרו מאראגון, שהמתין בחופי טוניס, ניצל את ההזדמנות והפליג בראש צבאו לסיציליה. הוא הגיע לפאלרמו ושם הכריז על עצמו כמלך סיציליה. כך החל השלטון הספרדי הממושך, שאותו מבכים הסיציליאנים עד עצם היום הזה. הספרדים הביאו לקולוניה שלהם את האינקוויזיציה, גירשו את היהודים ואת המוסלמים, חיסלו את הסובלנות הדתית והתרבותית שאפיינה את שלטון הערבים והנורמנים. תחת שלטונם התגבש אופייה הפיאודלי של סיציליה, שנוהלה בידי "משנה למלך" והפכה טרף לעריצותם וחמדנותם של הברונים המקומיים.
על הכיכר הזו משקיפים חלונותיו של פאלאצו גאנצ'י: כאן צילם לוקינו ויסקונטי את סצינת הנשף הבלתי נשכחת בסרט "הברדלס". המפתחות נמצאים אצל השומר, הבטיחו לנו כמה גברים שנשענו אל מזרקה קטנה בפיאצה הסמוכה, "כיכר המהפכה". מישהו יצא רכוב על טוסטוס להביא את המפתחות, וחזר בידיים ריקות ועם הבטחה שבשעה אחת וחצי בדיוק ניפגש ליד המזרקה עם השומר, רק שנגיע בזמן, כי "זה איש רע, הוא לא יחכה רגע". בינתיים הפכנו לבני חסותם של נינו, מובטל ש"עובד בשחור, כי להסתדר איכשהו מוכרחים", ושל החבורה מכיכר הרבולוציונה. הזמינו אותנו לקפה אצל אלפרדו, שיש לו קרון-בר קטן באמצע הרחוב, והתעקשו לשלם עלינו, כי "ככה זה – אתם אצלנו בבית, כשנבוא אליכם תזמינו אתם, ושלא תעיזי בכלל להוציא את הארנק, כי כולם כאן גנבים". סיפרו לנו סיפורי זוועה על שודדים: זה עוד אחד מהתחביבים הסיציליאנים, להפחיד את הזרים, והם לא יכולים להתאפק ולוותר על התענוג הזה, אפילו כשהם רוצים למשוך תיירים. לנינו המובטל יש טלפון נייד בכיס והרבה זהב על הצוואר ועל פרק היד, והוא מכיר את כל השכונה; כולם מסתובבים ברחוב, כי אין עבודה. השביעו אותנו לא ללכת בסמטאות לבד, כי שם מסוכן, אבל כל זמן שהם איתנו, הבטיחו, אנחנו מוגנים. אז הלכנו עם נינו והחברים לבקר בבית של הדוכסית רוקו-פאלומבה, שנשקף על הפיאצה.
על הקיר, כמו על כל בניין שני פה, יש לוח זיכרון: "העיר פאלרמו חוגגת את ה-12 בינואר 1848 וזוכרת את השמות המהוללים שהקימו בבית זה את הוועד המהפכני, היוו מקור השראה ומחווה נהדרת שמאפילה על דוגמאות קדומות". בקומה התחתונה תלוי שלט חלוד, "בר עדן", אבל הדלתות מוגפות בקורות עץ. למעלה הקיר הרוס למחצה, ומבעד לסדקים רואים את השמיים; הבניין עלה באש לפני כמה שנים, וכך נשאר. אבל נינו הוביל אותנו בביטחון פנימה לתוך החצר, ושם ראינו כמה מכוניות חבוטות בחנייה והמון כביסה תלוייה, סימן ברור שכל האגף מאוכלס בצפיפות. באגף ממול, הפתעה: דלתות זכוכית אדירות, עשויות פיתוחים דקים במיטב סגנון "ליברטי", העץ מבהיק ומטופח והזגוגיות מצוחצחות, ועליהן חקוק סמל האצולה של בית הדוכסית. מדרגות השיש מאחורי הדלתות התפתלו יפות ולבנות למעלה, אל דירתה של הגבירה שעדיין מתגוררת שם, נחבאת מאחורי החזית ההרוסה. נינו הצטער שהחבר שלו, שהוא שוער הבניין, לא בסביבה. אחרת, אמר, היה כבר לוקח אותנו ממש פנימה, אולי היינו שותים קפה עם הדוכסית.
לפנות ערב, במלון "וילה איג'אה", שתינו במקום זה קמפארי עם צללים של רוזנים ומלכים שעשו פה את חופשות החורף: התחריטים וצילומי שחור-לבן שלהם קישטו את המסדרונות הארוכים של המלון, שנבנה גם הוא בתחילת המאה בסגנון "ליברטי", על צוק סלע יורד לים, במקום שהיה פעם מחוץ לעיר והיום הוא נושק לנמל המכולות של פאלרמו. כאן, מאחורי הקירות הצהבהבים של הווילה, נשמר הפאר הישן כמעט כפי שהיה בזמן ביקורם של מלכת אנגליה ושל מלך סיאם: הרהיטים דקי הרגליים, השנדליירות המפותלות, החלונות המקושתים שגובהם שלושה מטרים ומאחורי הווילאות שלהם נשקף גן צרפתי סגרירי, גרם מדרגות רחב, מקדש יווני חרב ומי המפרץ הרוגעים. הכל כפי שהיה, רק קצת מהוה, מזדקן, כפי שיאה למקום כזה, הרחק מהברק הפלסטי של תעשיית המלונאות. "וילה איג'אה", כמו חלקים מאוחרים של "לה קאלסה", שייך למה שמכונה ה"בֶל אֶפוֹק" של פאלרמו, תור הזהב, כשהאריסטוקרטים ייבאו לכאן מפריס את העידון של סגנון הליברטי. אבל על כך כותב שאשא: "לי עצמי אין כלל רושם שסיציליה הכירה אי-פעם 'תור זהב' כלשהו, שבעקבותיו בא הדקאדנס. כאן אצלנו, הדקאדנס איננו נתון נסיבתי, משתנה, כי אם קבוע. הוא היה קיים תמיד".
העיירה הנמה
"לאדונים לא אכפת. הם לא יעשו בשבילנו כלום. כאן היה רע תמיד, ויהיה עוד יותר גרוע". קאלוג'רו רסטיבו, קצר קומה, לבוש כמו דורות של איכרים במתניה שחורה קצרה מעל חולצתו הלבנה הישנה, פניו צרובות שמש וחרושות קמטים, שכח לשתות את הקפה בגלל הדברים הקשים שרובצים על ליבו ולא נותנים לו מנוח. אחר-כך ניסה בכל זאת לחייך, בפה שחסרות בו הרבה שיניים, כי אף אחד לא רוצה להעליב את הזרים. השעה היתה שעת בוקר מאוחרת. בקפה מתחת לכנסייה-האם בפאלמה די-מונטקיארו רבצה חבורת גברים: צעירים, מבוגרים, כולם במלוא כוחם, אבל במקום לעבוד הם מתבטלים כאן, בפיאצה בכניסה לעיירה. אין עבודה. מי שלא היגר לגרמניה, תקוע פה ומחכה לנס; אבל הרוב, כמו קאלוג'רו, כבר לא מאמינים שמשהו ישתנה אי-פעם.
"הסיצילים אינם רוצים בשום אופן לשפר את מצבם, מן הטעם הפשוט שהם מושלמים בעיניהם. רהבם חזק מדלותם…" – במשפט הזה – הלקוח מתוך המונולוג המפורסם של "הברדלס" קידם דון פאבריציו, נסיך סאלינה, אדונה של העיירה דונהפוגאטה – את פני מפקח המשטרה סאלוואטורה ד'אורסי. הוא יצא אלינו למבוא של תחנת המשטרה של פאלמה די מונטקיארו: מצוייד בארשת אדיבה, לבוש חליפה אזרחית גזורה היטב, והסביר לנו שאי-אפשר בשום אופן להשיג את המפתחות לארמון של משפחת תומאזי די-למפדוזה. כן, פעם הם היו פה, אצלו, אבל עכשיו לקחו אותם למשרד שימור האתרים בעיר הסמוכה, באמת מצטערים מאוד, אבל ככה זה אצלנו. הנה: לפני שנה בא לכאן איזה קבלן לשפץ סוף סוף את הארמון, אף אחד לא יודע מה עשו שם, ואם בכלל עשו משהו; דבר אחד בטוח, כשהלכו המשפצים, נעלם איתם גם הסמל המפואר של בית האצולה, הברדלס, שקישט את חזית הבניין. "לישון ביקשה סיציליה" – המשיך דון פבריציו, בשטף, באירוניה עצמית דקה – "על אף כל הקריאות להתעורר…".
דונהפוגאטה הוא השם הבדוי שנתן ג'וזפה תומאזי די לאמפדוזה לפאלמה די מונטקיארו, עיירה מנומנמת שהקימו אבותיו, הדוכסים לבית תומאזי, בשנת 1637. היא בנויה על צלע ההר, וכשהגענו אליה בערב יום ראשון ראינו מתחתית הכביש את שני צריחי הכנסייה שלה, צפים בהילה של אור כמו חודי מינארט מוסלמי – תזכורת נוספת למורשת הערבית של סיציליה, שבאה לידי ביטוי אפילו בארכיטקטורה הבארוקית למהדרין של פאלמה די-מונטקיארו. בכיכר המרכזית עמדה שוטרת וכיוונה את התנועה הדלילה, שעלתה וירדה לסירוגין בסימטה צרה. היא חייכה כששאלנו על מלון: בפאלמה אין מלונות, וגם תיירים כמעט שאין. באותה נשימה הוסיפה שיש דווקא הרבה מה לראות, לא רק את הארמון של תומאזי, ושמחר בבוקר, אם נבטיח שאכן נחזור, תשאיר לי ספרון קטן בקפה למטה.
בבוקר, בקפה, חיכתה לי חוברת קטנה בשם "התומאזי ופאלמה", ובה מצאתי את קורות ראשוני בית תומאזי, אנשים אדוקים שהעדיפו את תענוגות הרוח על פני הבשר. שניים מהם הוכרזו כקדושים, אחת – שנודעה בשם מריה הצלובה – ניהלה דיאלוג יומיומי עם השטן, והותירה במנזר שבכיכר שני דפים מכוסים כתב שדים מסתורי. אחד מהם הוא מכתב ששלחה לשטן כדי להחזיר אותו למוטב, והשני – תשובתו השלילית, אך האדיבה, כך לפחות טענה הקדושה, ועד היום לא נמצא מי שיפענח את הכתוב כדי להפריך את טענותיה.
את הארמון שהקים הדוכס תומאזי בפאלמה הפכה אשתו למנזר, אחרי שהיא וארבעת בנותיה קיבלו על עצמן נדר פרישות. גם למבנה היפהפה הזה לא יכולנו להיכנס. כשצילצלנו בפעמון, הופיעו באשנב אפל פנים חיוורות, מוקפות במסגרת שחורה, שתחתיה מציץ שביס צחור; אסור לנו לפתוח לשום אדם, אמרה הנזירה בחומרה. אחרינו הופיע הדוור: גלגל עץ כבד סבב על צירו, הוא הניח בתוך המגרעת כמה מעטפות והגלגל הסתובב חזרה והציג שוב פנים אטומות לעולם החיצון. הדוור הוא זה ששלח אותנו לתחנת המשטרה, כדי לקבל את המפתחות לארמונם השני של התומאזי, ליד הכנסייה-האם. אבל שם נתקלנו במשיכת הכתפיים האדיבה של סאלווטורה ד'אורסי. שיחה עם המפקח המלומד העבירה אותי באחת מ"הברדלס" לעולמו של ליאונרדו שאשה. "אה כן, המקצוע שלנו" – אמר המפקח, ונאנח מעומק הלב – "את מתפעלת מהבקיאות שלי בספרים? כאן צריך לאכוף את החוק, יש פה חריגות בנייה, כל אחד בונה איפה שמתחשק לו, וכששולחים להם קנסות, מתעוררים למחרת בבוקר ומוצאים פרחים בפתח הבית – ואני לא צריך להגיד לך מה זה אומר, זה לא מבשר טובות…למה, את שואלת, נו – מה מזכירים לך פרחים? אחר-כך מגיעים מכתבים אנונימיים, מאות מכתבים כאלה אני מקבל, ולפעמים יש דלתות שעולות באש, אנשים נעלמים פתאום – אנשים שלא ידעו מתי לסגור את הפה. אז כמו שאת רואה, הספרות – זה נווה המדבר היחיד שלי".
בקפה למטה שאלתי את קאלוג'רו למי מצביעים בפאלמה, והוא שתק רגע. בסוף הסתכל סביבו ואמר בקול כבוש: "מה זאת אומרת? לידידות, כמובן. פה מצביעים עבור הידידות". אחד שנכנס באותו רגע פרץ בצחוק ושלח זרוע פשוטה לפנים, להצדעה במועל יד: "בשבילו צריך להצביע. בשביל מוסוליני!" ומיד פרצה מהומה גדולה, כולם צעקו עליו, ומישהו סינן בזעם: "ומה? הצבעתם בשביל הידידות או לא? ואת הכסף הרווחתם? אז עכשיו תשתקו". טיציאנה, ארכיטקטית מפאלרמו, שבאה לפקח על עבודות שיפוץ בבית היתומות הסמוך לארמון הברדלס, מילמלה בייאוש: "אומרים שפאלרמו זה אפריקה, אבל אפריקה זה כאן. זה מקום קשה. כאן אף אחד לא ייתן לך שום דבר בלי תמורה. כשגמרתי ללמוד, חשבתי שאשנה את העולם, שאעשה דברים, אבל עכשיו אני עייפה כל-כך. למדתי על בשרי: בסיציליה לא ישתנה שום דבר לעולם".
האביר והמוות
שאשא כתב על שורשי הפסימיות של הסיציליאנים: "איך אתם רוצים שלא נהיה פסימיים, בארץ שבה הטיית הפועל בזמן עתיד לא קיימת?" הבדידות והפטאליזם, אומר שאשא, נטועות עמוק באופיים של בני האי הזה; חוסר הביטחון והפחד מהמחר הם כאלה, שלעולם לא יגיד מישהו "מחר אצא לכפר", אלא "מחר אני יוצא לכפר"; מדברים על העתיד רק בזמן הווה. אבל דווקא בראקאלמוטו, העיירה של ליאונרדו שאשא, פגשנו איש אופטימי: פרנצ'סקו קררה, פקיד עירוני, מאמן כדורגל ונגן טרומבון, ולעת מצוא גם קול טנור במקהלה המקומית. איש גדל גוף ושופע מרץ, שנגרר איתנו בגשם שוטף להראות לנו את שמונה הכנסיות היפהפיות של ראקאלמוטו, את התיאטרון, שהוא פנינה של ארכיטקטורה בארוקית – מהדורה מוקטנת של תיאטרו-מאסימו המפורסם בפאלרמו – ואת בניין העירייה המשופץ. בראקאלמוטו, כמו בראי מהופך של האי הישנוני, ראינו פעילות ושיפוצים בכל מקום: דחפורים נעו בתוך חלל הקתדרלה שנעטפה יריעות ניילון, באור הזרקורים הם נראו כמו חיות קדומות עצומות, וגם על הפיגומים במבנה המעוגל של התיאטרון עוד עבדו פועלים עם רדת החשיכה. "עובדים, בטח שעובדים!" – נהם פרנצ'סקו בסיפוק, "למה שלא יעבדו? מי סיפר לך שאין כסף? המחוז שלנו עשיר, הם שולחים לנו כסף לשיפוצים, הם יממנו הכל. איטליה הארץ הכי עשירה בעולם, ואת יודעת למה? כי אצלנו לא משלמים מסים, אף אחד! זאת האמת על איטליה. ואל תתני שיספרו לך סיפורים – גם בסיציליה הכל בסדר, כולם מתלוננים, אבל כולם בסדר גמור!"
השלט שמקדם את פני הבאים לראקאלמוטו לא מזכיר את הסופר בן המקום, אלא עיר קטנה בקנדה: "המילטון וראקאלמוטו, ערים תאומות", כתוב באותיות מאירות עיניים. גם בבית העירייה פזורות תמונות ומזכרות מהמילטון, ואין פלא: 18,000 מבני ראקאלמוטו יושבים בעיר הקנדית הזו; ובעיירה בסיציליה – ראקאלמוטו רבתי, כולל חלק הכפרים הסמוכים – רק כ-10,000 תושבים. בכניסה לחדר הישיבות העתיק, המקושט בתקרת בארוק מוזהבת, תלוי צילום מהביקור של ראש עיריית המילטון, ולצידו ציור בצבעי כתום זוהר, רעיל, שבו מופיע ראשו של הסופר ליאונרדו שאשא מציץ בין שני ראשים אחרים, כמו מפלצת מיתולוגית, אחד ראש כומר, השני שופט. לידם – כמו בכל קיר ראוי לשמו בסיציליה – פסל ישו הצלוב. פרנצ'סקו היה מוטרד מאוד מזה שדיברו בפנינו סרה בסיציליה. הוא לקח אותנו בריצה קלה מבית המועצה לבית הקפה, כדי שנשמע שם עוד אנשים מאושרים. בדרך, ליד פתח "מועדון הפנסיונרים של מכרות הגופרית", יצאו להציץ בנו זקנים שנראו עתיקים יותר מהבית עצמו, פנים שהתכווצו בעבודת פרך, פיות חסרי שיניים. אבל הם לא יכלו להביע את דעתם: הם לא מדברים איטלקית, רק עגה סיציליאנית מקומית. מכרות המלח והגופרית, בעבר מקור הפרנסה העיקרי של ראקאלמוטו, עומדים סגורים כשפעלו מנתה העיירה יותר מ-25,000 תושבים.
ופרנצ'סקו הרעים בקולו: "מי סיפר לכם דברים רעים על סיציליה? אנשים שלא אוהבים את האדמה שלהם, איזה מין אנשים אלה?! המאפיה? המאפיה לא קיימת, זו עוד המצאה. כלומר, היא קיימת, אבל היא לא נוגעת לנו, האנשים הפשוטים. אנחנו חיים לנו את החיים שלנו, והם, הם הורגים רק אחד את השני, אז למי אכפת?"
כשעזבנו את ראקאלמוטו היתה העיירה צנופה תחת ערפל כבד, ספוג מים, והאור המועט של בין הערביים גווע ונעלם. אמרו לנו שאלה הימים הראשונים של גשם השנה, שהאיכרים ייחלו חודשים למים. אבל אנחנו כמעט שלא ראינו את סיציליה הצחיחה, מוכת השמש, של חודשי הקיץ הארוכים, רק את חילופי מזג האוויר הפראיים שלה, ההפכפכים, פרצי שמש לוהטת תוכפים אחרי סערה עזה. הערפל, למרות שאולי אינו טבעה האמיתי של סיציליה, טישטש את רושם דבריו של פרנצ'סקו המאושר והעלה בזכרוני את גיבורם הסמוי של ספרי ליאונרדו שאשא, אותו בן לוויה נצחי של הרוח הסיצילית: המוות.
נסיך סאלינה של תומאזי די למפדוזה, אדיר ממדים ורב-כח, ש"מחזר אחרי מותו שלו"; הסגן ב"האביר והמוות" של שאשא, שעל קיר משרדו בתחנת המשטרה, מול המכתבה שלו, תולה תחריט של דירר שרכש פעם במחיר משכורת של חודשיים, "האביר, המוות והשטן" – והוא נושא אותו מול עיניו תמיד, בתהליך הגסיסה האיטי והמכאיב שלו. "הוא תמיד עורר בו קצת אי-שקט, המראה העייף של המוות, כמעט כאילו רצה לומר שהגיע בעייפות, באיטיות, כאשר התעייפו כבר מהחיים. עייף המוות, עייף הסוס שלו: לא כמו הסוס ב'ניצחון המוות' וב'גרניקה'. והמוות פה, למרות ההבהקים המאיימים של הנחשים ושל שעון החול, הביע קבצנות יותר מניצחון… באשר לשטן, עייף גם הוא, הוא היה שטני באופן יותר מדי איום מכדי שיהיה אמין… אבל השטן היה עייף כל-כך שהשאיר הכל לבני האדם, שידעו לעשות את המלאכה יותר טוב ממנו. והאביר: לאן זה הלך מחומש כל-כך, נחוש כל-כך, גורר אחריו את השטן העייף ומונע נדבה מהמוות? האם יגיע אי-פעם למצודה המסוגרת במעלה ההר, המצודה של האמת השגיבה, של השקר הנשגב?"
