פיינה פירושו כחול, וכחול זה אחד הצבעים האהובים עלי ביותר. זה אולי מסביר את העובדה שהאהבה והמשיכה שלי אל שמורת הפיינה (PAINE) בצ'ילה היתה חזקה עוד לפני שהגעתי למקום, כמו מגנט שמושך אליו את הקוטביות המשלימה (לא ההפוכה) שלו. את המאמר אני כותב מתוך "מחויבות אישית", כאדם החייב טובה, גמול, לחבר, כך אני חייב לפיינה את השורות האלה. בעולמי מערכות יחסים קרובות אינן מתנהלות רק בין בני אדם, אלא גם בין אדם למקום, ובמיוחד בין אדם לטבע. במערכת יחסים קרובה יש אהבה, הערכה הדדית, קבלה, נתינה, עזרה, אך גם כעס, התנגדות, פחד, תלות ולעיתים אפילו שנאה. במערכת יחסים קרובה יש החלפת אנרגיות ברמה הפיסית, כלומר מגע, מין, ואנרגיות גבוהות של הנפש והנשמה. ביני ובין הפיינה יש מערכת יחסים קרובה כזו. המגע הפיסי עם המקום הוא חזק ביותר ויש בו גם היבט מיני המתבטא בתשוקה ובחושניות.
מעבר לזאת החיבור ביני לבין הפיינה הוא חיבור של גורל. יום אחד חלמתי שאני מסתובב בערבות פטגוניה, צועד על פני המישורים הרחבים של הפמפה, מול רוח חזקה. כשהתעוררתי היה לי ברור שזה לא סתם חלום. הוא היה יותר מדי מוחשי, כמו משהו שקרה כבר פעם, אולי זיכרון מגלגול קודם. למעשה אין זה חשוב איפה חייתי בגלגול קודם, ואם יש כאלה בכלל, כל עוד המידע לא עוזר להבין משהו. בכאן ובעכשיו של הגילגול הנוכחי הפיינה דאג לי, שמר עלי, העניק לי מראות נפלאים, ובעיקר הרבה אהבה. כן, הוא כנראה מאוד אוהב אותי, שאם לא כן, איך זה יכול להיות שבכל הפעמים שביקרתי שם, שמונה במספר, היה מזג האוויר צלול ונקי, במקום בו מזג האוויר הוא בדרך כלל, פרוע, סוער, ובלתי צפוי. הדרך לסוף העולם הפארק הלאומי מגדלי הפיינה (PARQUE NACIONAL TORRES DEL PAINE) הוא שמו של פארק בדרומה של צ'ילה, בפרובינצית מגלאן, שבקצה המערבי של רכס האנדים. הפארק ממוקם בקו רוחב 50.55 דרום וקו אורך 73.05 מערב, 400 קילומטרים צפונה לבירת הפרובינציה, פונטה ארנאס (PUNTA ARENAS) ו-150 קילומטרים מהמרכז האורבני הקרוב ביותר – העיירה פוארטו נאטאלס (PUERTO NATALES). בקיצור, אפשר לומר שהפיינה נמצא בסוף העולם. חורחה לואיס בורחס כתב על המקום: "לא תמצא שם שום דבר, אין שם כלום". ברוס צ'טווין קרא ומיהר לנסוע לשם, כי עבורו, בדיוק כמו עבורי, "בכלום יש הכל". מי שרוצה לראות אנשים שלא ייסע לפיינה. זהו האחד האזורים הדלילים ביותר על פני כדור הארץ מבחינת אוכלוסייה, אבל מי שרוצה לראות כלום שהוא הכל, שפשוט יצא לדרך.הדרך מתחילה בעיירה פוארטו נאטאלס, כלי הרכב מקפץ בין המישורים השטוחים. אני מביט במרחבים העצומים. יש לו, למקום הזה, צבעים מיוחדים: הרבה צהוב אין שם, הכל נע בין צבעי ירוק, חום, וגווני כחול שונים שמהולים באפור. האסוציאציה שמעלים בי צבעים אלה היא של בדידות, אבל כזו שבאה מבחירה. רק האנשים הבודדים יודעים כמה רע להיות לבד. רק המתבודדים יודעים כמה טוב להיות לבד. הנסיעה בנוף שכזה עוברת ישירות דרך עולמי הרגשי, ויוצרת בי מצב רוח מיוחד, מלנכולי ושמח גם יחד. אני מתכנס אבל גם נפתח.
בעיתוי מושלם מופיע בנוף גוש סלע ענק, "כסא השטן". אני יורד מהאוטובוס, מתקרב ורואה שכיסא השטן הוא בעצם גוש גדול של סלע קונגלומרטי בצורת שרפרף מרובע. נוכחות השטן במקום שכזה אינה מפתיעה, שכן אלוהים לבדו לא יכול היה ליצור את הנוף הזה. הוא קרא לעזרתו את השטן, כדי לשלב במקום אחד איכויות משלימות. לא הרחק משם נמצאת מערת המילודון (CUEVA DEL MILODON), חלל ענקי בתוך מצוק קונגלומרט. המפתיע והמעניין הוא שמגג המערה יורדים נטיפים, תופעה מוזרה בנוף שאינו קרסטי. במערה מצאו עצמות של מילודון, בעל חיים מקבוצת המסטודונים שנכחד מהעולם. אני פוסע בתוך חלל המערה, מביט דרך הפתח אל הנוף הפטגוני, תמונה שחודרת ללב. הסימבוליקה ברורה: הסתכלות מנקודה פנימית אל המרחב.שוב במרחבים. מערת המילודון נמצאת רק כ-30 קילומטרים צפונה מפוארטו נאטאלס והדרך עוד ארוכה. הנוף מונוטוני ונראה כאילו שום דבר לא עומד להשתנות. "אם תחכה", אמר לי מישהו באחד מטיולי, "הכל יגיע אליך". היה שווה לחכות. בהפתעה גמורה זה בא. פנייה קטנה לכיוון מערב, והמאסיב של הפיינה מופיע כמכת נוף. זהו לא סתם עוד רכס הררי, אלא שש פסגות, חלקן מושלגות, חלקן מעוצבות כמצוקים חדים, הנישאות מעלה מהמרחב הפטגוני. לפניהן משתרע בצבע כחול עז אגם סארמיינטו (LAGO SARMIENTO), אחד מן האגמים הרבים בפארק. המייחד אותו היא העובדה שזו מערכת מים סגורה. כמה ערוצים זורמים אליו, אך מימיו אינם נשפכים לשום מקום. אני יודע ומאמין שהמבט הראשון על הפיינה חקוק בזכרונם של הרבה אנשים. ג'ף גנאס, צלם שתמונותיו גורמות לי לחשוב שגם הרים מרגישים, כתב: "אני נמצא פה רק יום אחד, וכבר קיבלתי יותר משציפיתי". חלוצי הפיינה התושבים הראשונים של המקום הגיעו לכאן לפני 12,000 שנים. עד לפני זמן לא רב שיערו חוקרים כי היו אלה נוודים מאסיה שירדו לאורך כל אמריקה והגיעו לקצה הדרומי. מחקרים גנטיים עכשוויים הוכיחו כי האינדיאנים הפטגונים אינם ממוצא מונגולי טהור. היום משערים שמלבד הנוודים מהצפון, הגיעו דרך הים גם מהגרים ממוצא פולינזי, שדמם התערב בזה של המונגולים. ממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים כי באיזור נדדו לפני יותר מ-200 שנים אינדיאנים משבטי ה- AONIKENK וה- TEHUELCHE, ועדרי סוסיהם. הם היו ציידים לקטים, וידעו להשתמש באוצרות הטבע של המקום מבלי לפגוע באיזון האקולוגי. אנשים אלה הותירו אחריהם ביטויים ושמות בשפתם, "פיינה" הוא אחד מהם. הלבנים הראשונים הגיעו למקום ב-1870 כדי לגלות ארץ חדשה ולצוד חיות בר. משלחת המחקר הראשונה, בראשותו של הקצין תומס רוג'רס, הגיעה ב-1877, אספה ממצאים גיאוגרפיים וחקרה את בעלי החיים והצמחים. אחריה הגיעו עוד משלחות מחקר, ביניהם השוודי OTTO NORDENSKJOLD, שעל שמו נקרא האגם שמתחת לקרני הפיינה. בסוף המאה שעברה הגיעו לכאן המתיישבים הראשונים מגרמניה ומאנגליה. בתחילה הם השתמשו באדמה לגידולים חקלאיים, אבל ב-1910 החלו לעסוק בגידול צאן ושרפו את היערות כדי להגדיל את שטחי המרעה. הבעיה היתה ששריפת היערות הפכה למנהג, וכדי להציל את המערכת האקולוגית הקימו במקום פארק לאומי.מטייל התרמיל הראשון הגיע לפיינה כבר ב-1879. היתה זו אריסטוקרטית אנגליה בשם ליידי דיקסי, שלדבריה נסעה לכאן כי המקום היה "מספיק רחוק בשביל לנסוע אליו". איני יכול להימנע מלחוש אהדה והזדהות עם אותה הרפתקנית, ששכרה את שירותיהם של שני בני המקום וטיילה בסוף העולם כבר לפני יותר ממאה שנה. מעניין באיזה מסלול טיילה. לדעתי הכי טוב זה להקיף את הרכס מסביב, בדרך כלל נגד כיוון השעון. זהו מסלול הנמשך בין שמונה לעשרה ימים. למעשה ההקפה היא הדרך הטובה ביותר לבקר במקום, אבל למעשה לא משנה באיזה מסלול אתה מטייל, העיקר זה להיות שם.עכשיו אני שם, בגבולות הרשמיים של הפארק, שאת הניסיון הראשון לפיתוחו עשה ב-1925 פרופסור וורנר גרומש (WERNER GROMSCH). גרומש התכוון לשמר את הנוף הטבעי ושטחי צומח וחי למטרות תיירות. רק ב-1959 הפך שטח קטן של 43,320 דונמים לפארק לאומי. היום שטחו של הפארק הוא כ-2.5 מיליון דונמים, ובשנת 1978 אונסק"ו הכריז עליו כעל שמורה ביוספרית. המים והרוח הפיינה הוא העולם כולו בזעיר אנפין. כל מרכיבי העולם: אדמה, מים, אש ורוח, כולם ממלאים כאן תפקיד משמעותי. המצוקים החדים, המרחבים, פסגות ההרים והיערות הם יסוד האדמה; האגמים, הנהרות, המפלים, הקרחונים והפסגות המושלגות הם המים; יסוד האש מוצא את ביטויו בתהליכים הגיאולוגיים המרשימים, בצבעי השוקולד של המצוקים ובשריפות שגורמים המטיילים.אם היה עלי לאפיין את הפיינה באמצעות יסוד אחד, הייתי בוחר את הרוח. הרוח היא בעיני המרכיב הדומיננטי כאן. הרוחות המנשבות בפארק מגיעות בדרך כלל ממערב, ויכולות להגיע גם לעוצמה של 100 קשר. פעם, בדרכי למפל הגדול (SALTO GRANDE), חשתי שהרוח מעיפה אותי השמימה. בפעמים אחרות צעדתי, אך הרוח מנעה ממני להתקדם, ממש כמו המלכה האדומה בספר "עליסה בארץ המראה", זו הרצה ונשארת במקום. הרוח הפיסית בפיינה היא למעשה קיבוע לרוח שאינה פיסית. מגדלי הפיינה הם סמלו של המקום, ואין פלא שהמקום נקרא על שמם. אלה שלושה מצוקי גרניט, הניצבים זקופים וגבוהים במרכז הרכס. המגדל הדרומי, הנקרא גם האגוסטיני (DE AGOSTINI), מתנשא לגובה 2,850 מטרים. גובה המגדל המרכזי (TORRE CENTRAL) הוא 2,800 מטרים ואילו המגדל הצפוני, הנקרא גם מונזינו (MONZINO), מתנשא לגובה 2,600 מטרים. אני חוצה את ריו פיינה. מזג האוויר צלול ונקי: שלושת המגדלים מתנוססים בשמיים כחולים. אני נושא עימי תפילה קטנה לשמים נקיים, שכן המגדלים יכולים להתכסות בכל רגע בעננים, ולהישאר כך מכוסים ונסתרים במשך ימים שלמים. הדרך ארוכה. הטיפוס מנהר הפיינה נמשך שבע שעות. הקטע האחרון של העלייה תלול וקשה במיוחד. כשאני מטפס לגובה, אני רוצה תמיד להיות כבר שם, למעלה, בתצפית. אני יודע שהדרך היא המטרה, אבל קשה לי ליישם זאת. עכשיו, בדרך אל המגדלים, אני מתרכז כולי בנקודה הסופית. הפיינה (שכזכור אוהב אותי) שמר עד סופה של הדרך על שמיים נקיים.
אני עומד ליד לגונה קטנה עם מים בצבע אפרפר, מתחת למגדלים, ומרגיש קטן מול מאות מטרים של קירות הגרניט. רגע אמיתי במערכת יחסים אינטימית עם מקום. רגע שעוזר להבין את הקיום היחסי שלי מול הפיינה, מול העולם. אני מרגיש כמה קטנה השפעתי על המכלול, ועד כמה ראיית החיים שלי היא פנטסיה חסרת פרופורציה. אני רק יחידה קטנה במרקם אוניברסלי אינסופי. הבנה נכונה של הדברים, כמו שהם, משחררת אותי מאשליה וממחסומים כאחד. עכשיו, מול המגדלים, אני חופשי יותר.מעניין אותי מה הרגיש האיטלקי פיירו פסיון, שטיפס ראשון על המגדל הצפוני. טיפוס אל ראש אחד המגדלים הוא מבצע מורכב הדורש ידע מקצועי. צריך גם לחכות ולקוות ליומיים רצופים בהם לא נושבות רוחות חזקות, והשמיים נקיים מעננים. באחד מביקורי במקום פגשתי משלחת מטפסים יפאנית שהמתינה במקום חודש שלם בגלל הרוחות החזקות, ולבסוף שבה הביתה כלעומת שבאה. ביקור בלב המאסיב הפיינה, בדומה לחלקים אחרים ברכס האנדיני, הוא תוצאה של קימוט אלפיני, כלומר קימוט שכבות קרקע עקב פעילות הלוחות הטקטוניים, שיצרה את מרבית רכסי ההרים בעולם. במקרה של הפיינה נוצר המראה ההררי מפעילות של הלוח היבשתי והלוח הדרום פסיפי. המאסיב של הפיינה עצמו הוא "בתוליט", היינו מאסיב של סלעים גרניטיים שפרץ דרך שכבות סלעי משקע רכות, שכיסו אותו. התהליך התרחש לפני כ-12 מיליוני שנים. עם הזמן נשטף הסלע הרך והמאסיב נשאר גבוה ובולט בנוף. בנוסף לכך אפשר לראות במקום חדירת דיקים ושכבות סלעי יסוד אל תוך המאסיב.חלקו המערבי של הרכס מחובר אל משטח הקרח הגדול של דרום פטגוניה, ותיאורטית ניתן ללכת על הקרח מהפיינה עד הקרחונים הגדולים של איזור כלפתה (CALAFATA) בארגנטינה. ארבע הקבוצות העיקריות במאסיב הם: המגדלים, הפיינה גרנדה (PAINE GRANDE), פסגת אדמירל וקרני פיינה. הפיינה גרנדה היא קבוצה בת ארבע פסגות. הגבוהה בהן מתנשאת לגובה של 3,050 מטרים. ב-1954 אירעה שם תאונת הטיפוס הראשונה בפארק. שני ארגנטינאים נקברו תחת מפולת שלגים, במהלך נסיונם לטפס על ההר. רק ב-1957 הצליחו שני איטלקים, ז'אן ביק וליאונרדו קארל, לכבוש את הנקודה הגבוהה ביותר בפיינה. פסגת האדמירל (NIETO), הנישאת לגובה 2,670 מטרים, קלה יחסית לטיפוס ונכבשה כבר ב-1937. קרני הפיינה הם קירות גרניטיים, המצופים בשכבת סלע משקע רך בעלת צבע שוקולד חום כהה. גובהה של הקרן הראשית 2,600 מטרים, של הקרן הצפונית 2,400 מטרים ושל המזרחית 2,200 מטרים.
במערכת יחסים קרובה יש לחדור אל לב לבם של הדברים. מתחת לקרניים אני חודר אל לבו של המאסיב. זהו אחד השבילים שמטיילים אינם פוקדים אותם בדרך כלל. רוב המבקרים מגיעים עד לקרחון פראנסס (FRANCES) וחוזרים. בעונת הקיץ הימים ארוכים, והחושך יורד רק לשעתיים. יש לי זמן, ואני יכול לחזור לבקתת המטיילים גם בחצות. אני עובר את הקרחון ונכנס ליער האשורים. בקווי רוחב גבוהים קו העצים, המקום שממנו והלאה לא צומח דבר, הוא נמוך יותר. אני מותיר מאחורי את היער ומתקרב למרכז העניינים הידוע בקרב המטפסים כ- CAMPAMENTO BRITANICO. שם, מתחת לסכין החד של הקרניים, אני מוקף בעולם הפנימי של הפיינה. המחשבה נעלמת. אין יותר יפה או לא יפה. הנוף פשוט שם. הכל נקי, צלול ושקט. כשההכרה לא שופטת, כל שנותר זה לזרום עם העשייה. כמה גוונים יש לכחול? הרבה מים. אגמים בצבעים שונים, כחול, ירוק, תכלת, טורקיז ואפרפר. יש גם נהרות וקרחונים. השילוב של קרחוני עמק גדולים עם נוף סלעי מרשים הוא מיוחד במינו. בפיינה שני קרחונים גדולים גריי (GREY) ודיקסון (DICKSON), הנמצאים בצידו המערבי של הפארק. כמו שאר הקרחונים של פטגוניה צבעם טורקיז בוהק. יש בפארק גם שלושה מפלי מים מרשימים: מפל הפיינה, המפל הגדול, והמפל הקטן. זרימת המים של המפל הגדול היתה כה חזקה עד שב-1983 הוא שטף את הגשר התלוי שנבנה בקרבתו, באמצעותו ניתן היה לחצות את אגם PEHOE. כדי לחצות את האגם צריך היום לצעוד כ-40 קילומטרים. כמות הצמחייה בפארק ואופיה משתנים ממערב למזרח, הצחיח יותר. כמות המשקעים משתנה באזורים שונים. באזורי הפארק, בהם יורדים יותר מ-400 מילימטרים גשם, צומחים יערות לנגה (LENGA), עץ ממשפחת האשוריים (Nothofagus pumilio). באזורים שגובהם מעל 400 מטרים, ושבהם יורדים יותר מ-800 מילימטרים גשם בשנה, ניתן למצוא COIGUE, עץ נוסף מאותה משפחה. תותי יער גם הם אופייניים למקום.הפיינה הוא גם אחד המקומות הטובים ביותר לחזות בפאונה האנדינית. יש בו 103 מינים של בעלי כנף. לי יש חולשה לציפורים, תמיד נראה לי שנוח יותר לעוף מאשר ללכת. אחד מבעלי הכנף בפארק (דווקא אחד שאינו עף) הוא ה- RHEA המכונה על-ידי תושבי המקום ננדו (Petrocnmia pennata). הננדו מזכיר בצורתו את היען, אך אין ביניהם קרבה משפחתית. הדמיון הפיסי הוא תולדה של מקום החיות הדומה. שני מינים של ננדו חיים באמריקה הדרומית: הקטן, שגובהו 95 סנטימטרים, משוטט בפיינה. בעונת הרבייה חופר הזכר בור ומחכה לנקבות. הוא אוסף לפחות עשר ביצים מנקבות שונות ודוגר. כשבוקעות הביצים הוא מטפל בצאצאים. בין העופות האחרים ניתן לראות את הפלמינגו הצ'יליאני, אווזים, ברווזים, ברבורים שחורי צוואר, נקרים אדומי ראש ועוד. המיוחד מכל בעלי הכנף והנדיר שבהם, הוא ברווז הזרמים (Meganetta azmata), הברווז השוחה מול הזרם. פעם ליד ריו פינגו צפיתי בזוג ברווזים כאלה, זכר ונקבה, קופצים למים ואחר כך נחים על סלע, שוב קופצים ושוב נחים וחוזר חלילה. גם מלך העופות, קונדור האנדים, נמצא שם. זהו הדורס הגדול בעולם ומוטת כנפיו מגיעה ל-2.75 מטרים. הפיינה הוא אחד המקומות הטובים לצפות בו. בגואנקו, יצור יפה וגאה, ניתן לצפות בחלקו המזרחי של הפארק בקיץ ובחלקו הדרומי הנמוך בחורף. אביו הקדמון היגר מצפון אמריקה ובדרך עבר שינויים אבולוציוניים, שהביאו להתפתחותן של שתי חיות בר: ויגוניה וגואנקו שמהן טיפחו המקומיים במשך הזמן את האלפקה ואת הלמה המבויתות. הגואנקו, בניגוד לבני משפחתו הקרובים, מסתדר מצוין גם בגובה נמוך יותר. התאקלמותו באיזור מרשימה, ובפיינה בלבד אפשר לראות מאות פרטים, החיים בעדרים. אחת התמונות היותר ציוריות בפיינה היא הגואנקו פוסע זקוף וגאה על קו האופק ומאחוריו המצוקים החדים. אויבו היחיד של הגואנקו הוא הפומה, היונק הגדול בפארק. לצידו חיים גם שני מיני שועלים, בואש וארנבות.
הפיינה כמראה כל מערכת זוגית נכנסת בסופו של דבר לשגרה מסוימת, מפתחת דפוסי התנהגות אוטומטיים ותלותיים, אבל פה ושם יש גשם מרענן, לפעמים סערה אימתנית. מדובר במפגשים מיוחדים, כאלה המתרחשים לעיתים רחוקות . מפגשים אלה משפיעים באופן משמעותי על האינטראקציה ההדדית ומעמיקים את הקשר.המפגש המוזר ביותר שלי בפיינה היה עם צורות העננים. כשמדברים על נוף יש נטייה להתייחס למתאר הפיסי שלו, אבל במקום בו נושבות רוחות כה חזקות, יש גם עננים מדהימים, הנראים כחלק מעולם מיסטי. יש אנשים המתקשרים עם ישויות ללא גוף פיסי, הפיינה מתקשר, כנראה, עם יצורים מהחלל החיצון. זהו ההסבר היחיד שיכולתי לספק לצורת הענן שישבה בחלל שמעל לפסגת הגרנדה פיינה. לענן היתה צורה של צלחת מעופפת. במפגש אחר לימדו העננים את הפיינה גיאומטריה. אליפסות, עיגולים, קווים מרווחיים ושמיניות נראו בשמים. זו היתה שעת בין ערביים, שעת שקיעה, והעננים נמרחו בצבעים אדומים. שיעור הגיאומטריה הפך עם השמש השוקעת לשיעור באמנות.המפגש האחרון שלי עם הפיינה התרחש ליד לגונה AMARGA, בחלקו המזרחי של הפארק. כל פסגות הרכס היו גלויות, למרות ששכבת עננים אפורה דקה כִיסתה את השמיים. היתה זו שעת בוקר יוצאת דופן, ללא רוח. שקט בלתי מוכר השתרר במקום. מימי הלגונה, שהיו חסרי צבע, הפכו שקופים כמראה. המראה הזאת היא הפיינה בשבילי, אובייקט דרכו אני רואה את עצמי. כל מערכת יחסים מאירה צדדים שונים באישיותינו ובאופן זה הופך העולם כולו למראה. זהו מבחינתי גם סיכום מצוין למערכת היחסים שלי עם המקום. לגונה AMARGA, הפיינה כמראה. הפיינה זהו בעיני המקום הכי יפה בעולם. לא היחיד, משום שבעולמי יש כמה מקומות הכי יפים בעולם. התחלתי לכתוב מתוך מחויבות אישית ואני מסיים בהוקרת תודה. בכך אני משלים מעגל. מעגל פנימי, המעגל הפנימי הזה הוא בעצם בשבילי המקום הכי יפה בעולם. | ||||||||||
