זהב, אלכימיה ותשוקה

הייתכן שאנו, בני האדם, נולדים עם איזה שהוא "מטען גנטי" – אולי תחת חותמה והשפעתה של מסורת תרבותית בת אלפי שנים – הגורם לנו לאותה התרגשות ולאובדן השליטה למראה הזהב? קשה להניח. גנטיקה היא עניין של תורשה וכימיה של גרעין התא. על מנת להסביר את ההשתוקקות הזו, צריך כנראה משהו מעבר לכימיה.

כאשר נטלתי עלי את המשימה לכתוב מאמר על האלכימיה, זכרתי אומנם שמדובר בתופעה רחבה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בימי הביניים, אולם כשהפכתי דף אחר דף בספרי העזר שליקטתי לצורך הכתיבה, הסתבר לי, שמה שאמור היה להיות טיול עינוגים קצר של סוף האביב, הפך לצלילה עמוקה וממושכת אל שורשיה ומקורותיה הראשוניים של הציוויליזציה.

ב"אומנות הקדושה" הזו – כך כונתה האלכימיה בתקופתה המוקדמת – האמינו כמה מגדולי אנשי הרוח בכל הדורות, והיא היתה הרבה יותר מאשר אנקדוטה היסטורית. במובנים רבים היא היתה מסע חיפושים, חלק מתהליך התבגרותו של האדם, בדרכו האחרונה אל הדעת.

סיפורי פראג
המקורות מתארים את האורח, שהגיע לפראג כאיש מרשים. הוא היה ערבי מכובד. הליכותיו האציליות, בגדיו הנאים והבית המפואר שרכש בשכונה מכובדת, היקנו לו תוך זמן קצר מעמד נכבד בחברה הגבוהה של העיר.

ערב אחד הזמין האיש (ששמו אינו ידוע) 24 אורחים משמנה וסלתה של העיר לקבלת פנים מיוחדת שערך בביתו. לאחר שמשרתו הגיש להם כיבוד וכמויות הגונות של יין, העלה המארח הצעה, שקשה היה לסרב לה. הוא הציע למוזמנים לקחת חלק בניסוי, במהלכו ידגים כיצד אפשר להגדיל בעשרת מונים כמות נתונה של זהב. "כל מי שישים מאה מטבעות זהב", אמר, "יקבל אלף מטבעות!" העסקה נראתה לנוכחים כדאית ומשכנעת, והם מיהרו לפתוח את ארנקם.

פראג היתה בסוף המאה ה-16, עיר ימי ביניימית טיפוסית. מהלך חייה של העיר ואופיה הושפעו בעיקר מן העובדה, שהתגורר בה הקיסר רודולף השני, מלך הונגריה ובוהמיה. רודולף היה איש צבעוני במיוחד, שהתעניין במגוון רחב של נושאים אקזוטיים, החל מתורת הנסתר, אסטרולוגיה ואסטרונומיה וכלה בקסמים ואלכימיה. וכך, ברחובות ובסמטאות הצרים של פראג, שוטטו להם טיפוסים מוזרים, שעסקו בתחומים שונים ומשונים. רובם של האנשים הללו התגוררו ברובע הרדשין. שם, לאורכו של רחוב צר ומתפתל שנקרא: "סמטת הזהב", קמה שכונת האלכימאים.

לאחר שאסף את המטבעות והוסיף גם את חלקו לערימה, הוביל המארח את אורחיו אל המעבדה. התפאורה היתה כבר מוכנה: בקבוקים משונים, שהכילו כל מיני תמיסות מוזרות, קנקנים, שהכילו חומרים לא ידועים, משפכים, מפוח גדול ותנור היתוך מיוחד, שהאש כבר בערה בתוכו. הוא הניח את המטבעות בקערה עמוקה והוסיף כמויות מדודות של אבקת נחושת, עופרת, מלח, קליפות ביצים וקצת גללי פרות. את התערובת הכניס אל התנור. האירוע ריתק את כל הנוכחים, שנדחקו והתקבצו מסביב לתנור הלוהט, חסרי נשימה. לפתע נשמעה התפוצצות גדולה. החדר נמלא עשן ושברי פחמים לוהטים. הנוכחים מיהרו להימלט, נשנקים מהעשן וחלקם אף סובל כוויות קלות. לאחר זמן מה, כאשר העשן התפוגג קצת, מיהרו כמה מהם לחלץ את המארח, שאולי נפגע באירוע. לאחר שערכו חיפוש מדוקדק, נדהמו לגלות חור גדול במקום בו עמד התנור ובתחתיתו פתח של מנהרה, שהסתיימה ברחוב. לאיש לא נמצא כל זכר. גם לא לזהב.

משקה למתכות חולות
ראשיתה של האלכימיה, כמו תואמת את אופיה החשאי, לוט בערפל. ההיסטוריונים המודרנים מתקשים לאתר את מקורותיה הראשונים של התורה. רעיונותיה העיקריים של האלכימיה הופיעו, ככל הנראה לראשונה, כבר לפני כ-4,000 שנים. סביר להניח כי מהרגע בו הופיעו, הם הילכו קסם ודמיון על התרבויות המתהוות של העולם העתיק, והפכו עד מהרה לחלק ממורשתן. אין צורך להוסיף כי "חומרי הגלם" של האלכימיה כגון כספית – "המתכת הנוזלית" – וגופרית – "האבן הבוערת" – היו ידועים זה מכבר, ומתכות כנחושת, בדיל, עופרת כסף וכמובן זהב, הופקו ועובדו כבר מאות ואלפי שנים קודם להופעתה של האלכימיה.

עדויות ראשונות בכתב על פעילות אלכימית, שכללה עיסוק ב"טרנסמוטציה"
(TRANSMUTATION), היפוך מתכות פשוטות למתכות יקרות, וחיפוש אחר ה"אליקסיר" (ELIXIR) סם החיים, מופיעות לראשונה במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה, במיוחד בסין, בהודו, ביוון ובמצרים. אחת ההנחות היא, שהאלכימיה החלה את דרכה דווקא כעיסוק מעשי וכללה שיטות שונות לעיבוד מתכות. אולם שככל שחלף הזמן, חברו אליה מרכיבים ומוטיבים מתחומי האסטרולוגיה, הפילוסופיה והמיסטיקה. ההנחה הבסיסית לפיה היסודות – אש, אדמה, מים ואוויר – מרכיבים, בצירופים שונים, את כל החומר בעולם, היתה מקובלת בסין, בהודו וביוון. ה"קשרים" שמצאו האסטרולוגים בין כוכבי הלכת לבין היסודות והמתכות, הובילו למסקנה, כי תחת השפעה אסטרולוגית מתאימה יכולה להתרחש "שלמות" או "ריפוי" של עופרת לזהב.

כך זכתה ה"טרנסמוטציה", מושג מרכזי באלכימיה, לפירושים רוחניים, שהיו הרבה מעבר לתיאור השינויים הכימיים, שחלו במתכות. גלגולי החומר הדומם בעולם הושוו לתהליכי חיים כגון: הריון, לידה, צמיחה, מחלות ומוות. תהליך הבראת חומר כמו המתכת, והפיכתה לחומר בריא וטהור (זהב!), ניתן מתוך כך להשגה באמצעות נטילת החיוניות של המתכת והחזרתה למצבה ההיולי, שרק ממנו היא תוכל לקום לתחייה בצורתה החדשה.

אחת הדרכים בהן אמור היה להתבצע תהליך ה"שיקום" של המתכת, היה שימוש בחומר מסתורי שכונה: אליקסיר. ה"חומר" הזה, שהפך לאחת מאבני היסוד של האלכימיה, עבר גלגולים רבים, ונודע במשך השנים גם כתמיסת הזהב, אבן החכמים או אבן הפילוסופים. לאליקסיר היו תפקידים שונים ומגוונים, מעבר לטרנסמוטציה. החשובים שבהם היו: מתן מרפא לכל חולי, הארכת חיי האדם והבטחת חיי נצח.

שיקוי הנצח
"קו האנג", שנודע כאלכימאי הסיני הראשון, כתב ספר מתכונים להכנת האליקסיר. ההוראות הכתובות בצורה סתומה, כוללות שימוש בכמה מרכיבים עיקריים ככספית, מלחי כספית, גופרית וארסן. השפה המעורפלת והלא ברורה של האלכימאים עתידה ליהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של האלכימיה. בימי הביניים היא שוכללה עד כדי כך, שלא היתה ניתנת לפיענוח, אלא על ידי האלכימאים עצמם.

אגדה סינית עתיקה מספרת על אלכימאי ופילוסוף סיני מהמאה השנייה לספירה, בשם ווי פי יאנג, שחקר וגם רקח את שיקוי הנצח. יאנג נתן את הגלולה שהכין לכלבו האהוב, והכלב מת מייד. מכיוון שהאמין בכוח הגלולה, נטלה בעצמו ונפל ללא רוח חיים. אחיו המבוגר של יאנג, שלא עמד בפיתוי, הצטרף גם הוא למתים. האח הצעיר דווקא חשב פעמיים והחליט שלא ליטול את הסם. הוא יצא מהבית ורץ להכין את סידורי ההלוויה. כאשר חזר חיכו לו שני אחיו הבוגרים והכלב, מלאי חיים לנצח.

במערב נטו האלכימאים לכיוון שונה. בניגוד לאלכימאים הסינים וההודים, שחיפשו את סוד החיים ומציאת פתרונות לחוליים השונים, נטו אלכימאי המערב לדרך הזהב. האישיות האלכימאית הדומיננטית כאן היא זוסימוס מפאנאפוליס, שחי במצרים בסוף התקופה ההלניסטית, בסביבות 300 לספירה. זוסימוס תיאר תהליכים של הריגת המתכת והחייאתה בתהליכי זיקוק וסובלימציה (מעבר ממצב מוצק לגז), עד שתהפוך לזהב. זוסימוס ואלכימאים אחרים גייסו את הכימיה הקדומה לטובת האלכימיה. חלק ניכר משיטות העבודה שלהם מתואר בחיבורים יווניים קדומים. החל מתהליכי היתוך, קלייה, והמסה וכלה בסינון, סובלימציה וזיקוק.

הגדולה מכולן
מי היתה מרים היהודית? חוקרי האלכימיה המודרניים מתקשים להשיב תשובה ברורה לשאלה הזאת. דמותה של מרים אפופה מיסטיקה וערפילים, והיא מופיעה בכתבים שונים בשמות שונים (לעיתים מכונה: מרים אחות משה, או מרים הנביאה). יהודים עסקו באלכימיה במשך כל התקופות, וקיימת, למשל, השפעה ניכרת של יסודות קבליסטים על האלכימיה ולהיפך. אולם הידועה מכולם היתה זו שכונתה מרים. רוב החוקרים שותפים לדעה שהיא היתה אלכימאית מוכשרת ויחידה במינה, שהניחה יסודות למספר רב של המצאות, טכניקות מעבדה וכלים, שחלקם נמצא בשימוש עד היום הזה.

מרים פעלה בעיר אלכסנדריה במאה הראשונה לספירה, מן הסתם בקרב הקהילה היהודית התוססת והאמידה, שהיתה אז בעיר. אלכסנדריה, שהיתה אז בעיצומה של פריחה תרבותית מדהימה, היוותה קרקע נוחה לפעילות האלכימאים, ומרים היא כנראה רק אחת מיני רבים. זוסימוס קושר לה כתרים רבים ודברי שבח, וטוען כי היתה חרוצה מאוד במלאכתה, בנתה מכשירים רבים וחשובים ואף לימדה כיצד לטייח אותם ב"טיט הפילוסופים".

ד"ר אריה ניסנבאום, גיאוכימאי ממכון ויצמן, פרסם מאמר, בו הוא סוקר כמה מהשיטות והמכשירים שפותחו על ידה, מה שמצדיק לדעתו את כינוייה כאם המייסדת של האלכימיה. צר המקום לתאר את כל ההמצאות, הגילויים והמכשירים המיוחסים למרים, ביניהם אפשר להזכיר את גילוי החומצה המלחית, המצאות אמבטיות החול והמים ובניית תנור מיוחד להתכתם על גופים מוצקים, להפרדתם מחלקים נדיפים ולהכנת מי גפרית.

כתבי אלכימאים קדומים מרמזים על פעילות מעניינת בעיר חרן בסוריה. בעיר זו התפתח כנראה מרכז של אלכימאים, שעסקו במחקרים בתחום הסבת המתכות לזהב. במובן זה היתה חרן פראג של המזרח התיכון. חלק מהמחקרים הללו הגיע כנראה גם לאלכסנדריה במצרים, שם "חברו" למחקריהם של זוסימוס ובני תקופתו.

אלכימיה תוססת ומפרה במיוחד התרחשה באיזור מסופוטמיה, במהלך המאה התשיעית והעשירית לספירה. בין האלכימאים הערבים הבולטים ביותר שפעלו אז היו אר-ראזי, רופא פרסי שחי בעירק וג'אביר אבן הייאן. להייאן עצמו מיוחסות יותר מ-2,000 עבודות בתחומי האלכימיה והפילוסופיה של הטבע. הוא החיה את האמונה היוונית העתיקה, לפיה הכל מורכב ממים, אדמה, אוויר ואש. ארבעה יסודות אלו, כך האמין, יוצרים גופרית וכספית, וצירופן של שתי מתכות אלו, בכמויות שונות, יוצר את כל המתכות בעולם. כל שנותר הוא למצוא את הצירוף המתאים כדי להפיק זהב. תרגומם במאה ה-12 של כתבי האלכימאים הערבים ללטינית, הכניס לתמונה ציבור עצום של מחפשים חדשים, אלכימאים אירופאים, שעתידים לחפש את הצירוף הזה כאחוזי תזזית.

להתרחק מנסיכים
אירופה הימי ביניימית הקנאית, חמורת סבר, שטופת אמונות תפלות ומוכת מגפות, היתה קרקע פוריה לאלכימיה, שפשטה בשדות הבור והקוצים של היבשת כמו דליקה. פילוסופים, אנשי מדע, תיאולוגים, רופאים, כמרים ואנשי דת החלו לעסוק באומנות אלכימיה מתוך כוונות הגונות וטהורות. הם היו נחושים למצוא את סוד הזהב וסוד אריכות הימים.

בציורים מאותה תקופה נראה האלכימאי הטיפוסי מזוקן ועוטה גלימה, רוכן על כתב יד עתיק ומחפש את אבן החוכמה. מהקורות המטונפות של התקרה השתלשלו תנינים או יצורים מפוחלצים אחרים. על המדפים היו קנקנים עתיקים, בקבוקונים בגדלים שונים, גולגולות ועצמות של חיות, ציפורים ודגים. בפינה עמדה המזקקה הגדולה ולידה מכונת ה"סובלימציה". הרצפה עצמה היתה מלאה בכדים, סירים צלחות, כורי היתוך, טיח, עלי, משפכים, צבת ומלקחיים. מאחור נראה העוזר מזין את התנור.

שפת האלכימיה הלכה ונסתתמה. הכתבים היו עמוסים בסימנים ובסמלים אסטרולוגיים ומיסטיים. עד למאה ה-18 כבר הצטברו בספריות של אירופה מאות כתבי יד, שרובם נראה למתבונן מהצד כאוסף של אותיות, איורים וציורים מוזרים וחסרי פשר. אלברטוס מגנוס, תיאולוג ופילוסוף גרמני מהמאה ה-12 ניסח את כללי ההתנהגות של האלכימאי: "…דיסקרטי ושקט, אסור לו לגלות לאף אחד את פעולותיו, עליו לגור בבית פרטי במצב של בדידות ולבחור את שעות העבודה שלו בחשאיות. הוא חייב להיות סבלן, אמין ומתמיד, לעבוד על פי כללים קבועים, להשתמש אך ורק בצנצנות זכוכית… עליו להיות בעל אמצעים, על מנת שיוכל לשאת בהוצאות אומנותו ועליו להתרחק מכל מגע עם הנסיכים ובני האצולה".

אלא שבני האצולה לא יכלו להתעלם זמן רב מדי מהפוטנציאל, שהיה טמון בטענות האלכימאים. החיים הבזבזניים והמלחמות הבלתי פוסקות הביאו להוצאות עצומות ולדלדול הקופה, מה שחייב את הבעלים לתור ללא הרף אחר מקורות מימון חדשים. במאות ה-15 וה-16 כבר גדשו אלכימאים את חצרות האצולה והמלוכה באירופה, והאלכימיה הגיעה לשיא פריחתה. התפקיד העיקרי של האלכימאי היה לנסות ולהפוך את השליט שלו לעשיר יותר, אולם בדרך טבע, הג'וב הזה גם טמן בחובו סכנות לא מעטות.

בפברואר 1565 התקשרה המלכה אליזבת עם אלכימאי ידוע בשם קורנליוס דה-לנוי, על מנת שייצר עבורה 50,000 מטבעות של זהב טהור בשנה, תמורת סכום הולם. דה-לנוי אף קיבל לשם כך חדר מיוחד בארמון סומרסט. לאחר כמה עיכובים לא צפויים וחוסר יכולת לעמוד בלוח הזמנים, נענש דה-לנוי ונשלח לכלא. משם כתב למלכה: "אני יודע כמה מצער העיכוב. אין לי דבר להציע לך, אלא רק את חיי, מה שיהיה קורבן לרעייתי… באשר לעניין של הפיכת מתכות ל'שלמות' יותר, העניין לא עלה בידי, אולי, בגלל שהעבודה הופרעה, אולי עקב נוכחותו של איש מסויים רע לב… אני מתפלל שתרשי לי לכתוב אל חברי לעזרה, מאחר שאוכל ללא ספק לבצע מה שהבטחתי".

לפרייס אין מחיר
המאה ה-17 היא שעת הדמדומים של האלכימיה. העובדה שהאלכימיה לא היתה מסוגלת לספק את הסחורה, הובלטה ביתר שאת על רקע הופעתן של החשיבה המדעית וניצניה של הכימיה המודרנית. הכימיה החדשה אימצה אל חיקה חלק מהמכשור ושיטות הטיפול של האלכימאים. אלכימאים, צריך לזכור, היו הראשונים "שעבדו" על מתכות עם מלחים מעכלים, בעיקר חומצה גופרתית, מלחי אלום, וכלורידים של נתרן ואמוניום. הם יצרו גם חומצות אי אורגניות, בנוסף לחומצה הגופרתית, כך באו לעולם חומצה חנקתית וחומצת מימן כלורית.
אולם האלכימיה עצמה עדיין אינה נעלמת לחלוטין. לצידם של שרלטנים בני לאומים שונים, הממשיכים להסתובב ברחבי אירופה ולעשות כסף (באמצעות טרנסמוטציות מוצלחות של מטבעות, שעברו מארנק זר לארנק שלהם) עובדים מלומדים ואנשי הגות. האחרונים מהרהרים עדיין באפשרות ליישם את ההבטחה הגלומה באלכימיה. אפילו אייזיק ניוטון הגדול שקל באחת מתקופות הפרישה שלו לעבור ולעסוק באלכימיה.

אחד הסיפורים היותר מדהימים בעניין זה מתרחש בסוף המאה ה-18. זהו סיפורו של ג'יימס פרייס. פרייס, שנולד בלונדון ב-1752, היה לכל הדעות איש מדע מבריק. לאחר שסיים את לימודיו באוקספורד בהצטיינות וקיבל תואר ד"ר לרפואה, החל פרייס לערוך ניסויים כימיים מורכבים. מטרת הניסויים היתה להפוך כספית לכסף ולזהב. לאחר זמן מה טען פרייס שהדבר עלה בידו. אבקה לבנה מיוחדת שרקח היתה מסוגלת, לדבריו, להפוך כספית לכסף, פי 60 ממשקלה, ואבקה אחרת (אדומה) יכולה היתה להפוך כספית לזהב. המאמר שפרסם בנושא: "דו"ח על נסיונות מסוימים", עורר רעש עצום בקהילה המדעית ואף תורגם לשפות שונות. חברי החברה המלכותית הפצירו בו לגלות את נוסחת האבקות, אולם פרייס סירב בכל תוקף. לבסוף נאלץ להיכנע והבטיח לחשוף את מהלך הניסוי באופן פומבי. באוגוסט 1783 הגיע המועד. שלושה מדענים מכובדים הגיעו לביתו. פרייס הכניסם פנימה באדיבות רבה ומול עיניהם הנדהמות שתה בשלווה כוס רעל ומת.

לאלכימיה היה סוף נוגה. התופעה המרתקת הזו, שליוותה את המין האנושי במשך כמה אלפי שנים, והפרתה את זרמי החשיבה שלו בצורה כל כך מרשימה, הסתיימה בקול דממה דקה ובטעם לא טוב. המטרות העיקריות של האלכימיה: הפיכת מתכות לזהב ומציאת המפתח לחיי הנצח, לא הושגו, ובמובן זה נכשלה האלכימיה כישלון חרוץ. אולם ניסיון לשפוט את התופעה הזו במונחים של הצלחה או כישלון תהיה טעות.

האלכימיה, במיוחד בתקופתה הראשונה, היתה הרבה מעבר לרדיפה אחר הזהב. היה בה ביטוי ליצר עז ולתשוקה, הבלתי ניתנת לריסון של האדם, לתור אחר אותם דברים הנמצאים מעבר לאופק. במובן זה עזרה האלכימיה להרים את מסך הבורות. הדברים השתבשו רק לאחר מכן.