יום א׳ – ואז הגיע הילד הזה. לקח לנו כמעט 20 שעות להגיע אליו ולהתחיל רשמית את הטיול. 20 שעות בהן היינו כמו שק תפוחי אדמה שמעבירים אותו מנתב״ג, לקהיר, לאתיופיה, למומבסה ואז סוף סוף לטנזניה. הכל כמובן במטוסים "מפנקים". אחרי שעתיים בג׳יפ בדרך ללודג' היינו חייבים עצירה; גם לתפוחי אדמה יש זכויות. ואז הגיע הילד הזה, שעשה לנו Welcome to Africa. או "פאקינג אפריקה" כמו שהמדריך אמר. שאלנו בן כמה הילד אבל לא קיבלנו תשובה. כאן אולי לא סופרים שנים. כשחושבים על זה, באמת מיותר. מה כבר הגיל תרם לנו בחיים? משברים פסיכולוגים? תחרויות אגו על מה השגנו בחיים עם ההוא שצעיר מאיתנו בשנתיים? מסתבר שהילד הזה הולך כל יום לפחות עשרה קילומטרים עם העיזים של המשפחה, שצריכות עשב כדי לשרוד. מצחיק כמה דרמות הייתי עושה להורים שלי בגילו כשהיו שולחים אותי לעזור להביא מהאוטו את השקיות מהסופר. הוא יודע לצלוף בטוסיק של העז מעשרים מטר עם אבן קטנה כדי שהיא תחזור חזרה לעדר… מה שיפה אצלו זה שהוא לא הולך לבד. הוא הולך כל יום עם כל המשפחה, שבמקרה הנוכחי עמדה על ידי כדי לנסות ולהבין מה זה הפלא הזה על המקל שהחזקתי. האמת מבין אותם, גם אני עדיין תוהה מה הסיפור של הגו פרו שקניתי לטיול.
כמו אפריקה הילד הזה לובש ביגוד מסורתי אבל מתחת יש לו חולצה שתייר אמריקאי נתן לו והוא נועל סנדלים מיד שנייה שהגיעו מאירופה. מספיק להסתכל על הלוגו האדום ששולט כמעט בכל כפר שיש בו משהו שקרוב לקיוסק כדי להבין עד כמה הגלובליזציה עוד שנייה משתלטת פה על הכל. אביו של הילד העביר את החנית ליד השמאלית כדי ללחוץ לנו את היד כמו שצריך. עם יד ימין. זאת הייתה מחווה יפה אבל קצת מדאיגה. ככה זה שאתה "מוזונגו", שזאת המקבילה האפריקאית לגרינגו של הספרדים או לווזווזים של המזרחיים… חצי שעה אחרי כן הגענו למקום הכי יפה בעולם. יום ב׳ – גואל רצון, הגירסה האפריקנית בקתת עץ בגודל לא פרופורציונלי, על שפתו של ג׳ונגל המשקיף לעוד ג׳ונגל, בריכה עגולה במרכז שמוארת כאילו אלוהים ברא אותה ממש לא מזמן וארוחת ערב "מסורתית" של ארבע מנות פלוס אחת נוספת שאכלתי לשרה. הלודג' הזה כל כך מפנק, שבזמן שהיינו בארוחת הערב הלכו להכין לנו את החדר לשינה. חוץ מלעשות איתנו סקס הם דאגו להכל – אח דולק, כילה שנראית כמו אפריון רומאי מעל המיטה, כריות שבחרנו מתוך רשימה ופתק קטן מגולגל על המיטה שכתוב עליו "לילה טוב". העשרים וארבע שעות בדרכים או הבקבוק וחצי יין עשו את שלהם ואנחנו התרסקנו למיטה המפנקת. עד ש… עד שהגיע הרגע הזה ששמור למקומות ממש מיוחדים. הרגע הזה שאתה מתעורר ביקיצה טבעית בשש בבוקר כי אתה פשוט מת לקום. שש דקות אחר כך, כמו ישראלים טובים, גילינו שהיה שווה לקום – בכל זאת, מתי בפעם האחרונה אכלתם אומלט עם אהובתכם על צלע של ג'ונגל עם מוזיקת רקע של חיות שאתם לא מכירים? בדרך לפגוש את ה"בוש מן" ראינו את גואל רצון בגירסה האפריקאית שלו. כמה מפתיע ששבטים שבחרו להמשיך לחיות באופן טבעי בטבע גם חיים בפוליגמיה. כלומר הגברים בחרו… "כל גבר יכול להתחתן עם כמות בלתי מוגבלת של נשים", הסבירו לנו. זה רק תלוי כמה פרות יש לו ואיזו יכולת שיכנוע יש לו על ההורים שלה. כשהתחלתי לשאול יותר מדי שאלות מתעניינות שרה הרימה לעברי גבה ואמרה, "אתה תמיד אומר שאני עושה לך כאב ראש. חשבת איזה כאב ראש זה שבע נשים???". מזל שהמדריך נחלץ לעזרתי. הוא אמר לה שזה דווקא הפוך. כשיש אישה אחת, היא יכולה לעשות כאב ראש. כשיש שבע, היא כבר לא יכולה כי הגבר פשוט יעבור לאישה עונתית אחרת. לשרה אמרתי – אישה עונתית! אחת לקיץ, אחת לחורף וכו'. לעצמי אמרתי – גם אם היו לי אלף פרות, לא הייתי מחליף אותה… לא רק שהפוליגמיה מקובלת פה, הממשלה גם מעודדת אותה בחלק מהמקרים. במקרה של גואל רצון האפריקאי הממשלה מימנה לו בית ספר. ממש בנתה לילדים שלו בית ספר. מסתבר שככה זה כשאתה נשוי לאחת עשרה נשים ויש לך כבר מאה ארבעים וארבעה ילדים. במקרה שלו הילדים לא עושים לו כאב ראש. הם עושים לו כביסה, הם עושים טיולים לעיזים וכשהם מתבגרים הם גם עושים לו בתים בעיר הקטנה שהוא בנה לעצמו על איזה צלע של הר. כשסוף סוף הגענו לשבט ה"בוש מן" הבנו למה קוראים להם ככה. הם גרים פיזית בתוך השיחים. כרגע נשארו מהם רק 600, ולמרות שהכנסייה ניסתה בכל כוחה לשכנע אותם לחיות חיים מודרניים יותר הם בחרו להמשיך לחיות בשיחים. אין לי ספק שאיפה שהכנסייה נכשלה הדת של קוקה קולה ומקדונלדס תצליח. עוד כמה שנים והם יעברו לטגן צ'יפס וללבוש H&M. למרות המרחק הפיזי והתרבותי האדיר בינינו לבין השבט יש דברים שכולנו חולקים. במקרה של התמונה זה הרצון האנושי שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו שזה שיושב לידו יעביר כבר את הג'וינט! (המשך יבוא) |
