המדריך למטייל בעולם: חוק מס' 1 – וודא כי ברשותך כל הויזות הנדרשות להיכנס לכל המדינות במסלול. הסיפור שלנו התחיל בגבול הקירגיזי, בו התברר לנו כי נדרשת ויזה בכדי להיכנס למדינה, ואנחנו לא צפויים לקבל ויזה במעבר הנטוש שהגענו אליו. מדברים עם כל השומרים, ולא מצליחים. מקבלים מכתב סירוב כניסה לקירגיזסטן ומשם נוסעים חזרה לעמדה האוזבקית, שם לא מוכנים להכניס אותנו בחזרה כי הוויזה שקיבלנו היתה חד פעמית.
נתקענו באזור בינלאומי על כביש באורך 800 מטר, בין שתי עמדות גבול, ללא יכולת לזוז. את הלילה העברנו ליד החומה של הצד האוזבקי באוהל. אין כמו לישון בשום מקום, ליד מגדלי שמירה, באזור המפורז בין שתי מדינות… בבוקר, אחרי תחנונים, האוזבקים הסכימו לאפשר לנו לחצות את המדינה חזרה לטשקנט ולצאת בדרך הגבול לקזחסטן. לי זה התאים, אבל תום התניע את השגרירות הישראלית בקזחסטן, שמטפלת גם בענייני ישראלים בקירגיזסטן. בתוך שעה הובטח לסדר לנו משהו כדי שנוכל להיכנס לקירגיזסטן – פתרון הרבה יותר טוב. פתחנו מילון כדי לחגוג.
קצת יותר מאוחר הסתבר שכדי להיכנס לקירגיסטן נצטרך לקפוץ לאוש – 200 ק"מ מהנקודה בה נתקענו, כדי להוסיף לדרכונים ויזה קירגיזית. דיאן, הצרפתייה שלנו, לקחה את הדרכונים, תפסה מונית וחזרה כעבור שבע שעות עם שלושה דרכונים ישראלים חתומים… נכנסו לקירגיזסטן. השינוי בנוף מיידי: מאוזבקיסטן השטוחה והמדברית הגענו לארץ מלאה בהרים, נהרות ואגמים, עם אנשים חביבים ומכניסי אורחים. שלושת הימים הבאים התאפיינו בהרבה מאוד עצירות לצילומים, הטסה של הרחפן וספיגת חוויות מקומיות.
ביום השני שלנו בקירגיזסטן התחילה סערה. עצרנו ליד יורטה כדי לצלם כמה תמונות ומיד הזמינו אותנו פנימה לחלב ועוגיות. אבל לא חלב כמו שאנחנו מכירים, אלא חלב סוסות, שטעמו חמצמץ, הוא תוסס מעט ועם תחושה קלה של אלכוהול. נאבקנו קצת עם המשקה, וכשהצענו לשלם עבורו נתקלנו בסירוב מנומס ובהזמנה לתמונה קבוצתית. אלו הם נוודים שחיים בהרים, ועל פי המסורת – מארחים את עוברי האורח לקפה ועוגיות ומוצרים של חלב סוסות.
יומיים נסיעה בקירגיזסטן הביאו אותנו לגבול הקזחי. חצינו את מזרח קזחסטן צפונה, לכיוון רוסיה. יומיים וחצי, רוב הזמן גשם, עם כמה רגעי חסד על גבעה מדהימה בדרך צפונה. שעת הזהב, שבה השמש מכה בזווית המושלמת על הגבעות והעננים בזמן שהיא שוקעת. בדרך פגשנו זוג תורכי בדרכו חזרה הביתה, אחרי שנה בדרכים. הם היו במונגוליה ונסעו הביתה בנתיב שחוצה את קזחסטן, אוזבקיסטן ושאר המדינות בדרך. איזה חיים! שנה שלמה בדרכים בג׳יפ סוזוקי מצ׳וקמק והרבה קמפינג. מה יקרה אחרי שיחזרו? לא יודע. לא שאלתי.
אלטאי, רוסיה. בהתחלה – ערבות צחיחות כמו המדבר האוזבקי. אחרי כמה רגעים, הנוף משתנה. יומיים של נופים שכמותם לא נראו במסע שלנו עד כה. מעין אירופה של לפני מאתיים שנה – הרים, דרכים עקלקלות, נהרות, מזכיר בוואריה הגרמנית, אבל שונה. קדום יותר, איטי יותר. אנשים שגרים בבית העץ שלהם, מגדלים את הסוס ושתי הפרות, גינת ירק גדולה וזהו. זה מספיק. אבל, כמובן, צלחת לווין יש ברוב הבקתות.
בלילה חיפשנו מקום לישון, קרקע מוצקה עם דשא, שתהיה מרוחקת מריכוזי אוכלוסין. אנחנו נתקלים ברכב משפחתי עם אישה ובנה, שהזמינו אותנו להעביר את הלילה בבית החווה שלהם. תענוג. בני האלטאי, כך נודע לנו אחרי שיחה קצרה עם המארחים שלנו, מאמינים בישויות שהן לא אלוהים. מאמינים בהרים, ברוחות, בכוכבים. בנה של המארחת עבר תאונת דרכים קשה לפני שנים אחדות והיה משותק, עם סיכויים נמוכים מאוד ללכת. הישועה הגיעה אחרי טיפול של שאמאן קזחי, שטיפל בו בדרכים שונות מהרפואה המודרנית. רפואה סינית, שאמאנית, אלטאית – תקראו לזה איך שתקראו, הבחור חזר ללכת וכעת הוא מטפל בחולים אחרים בדרכים רוחניות.
למחרת הגענו לגבול המונגולי, שכמובן נסגר רגע אחרי שהגענו, ולכן נשארנו במלון על הגבול, עם חבורה של מטיילים רוסים שנתקעו שם עם ג׳יפ חדש מהשכרה. ורק הקנגו שלנו מתנהג לא רע בכלל. ואם כבר הזכרנו את הקנגו, הנה מה שקרה עד כה: נזילת דלק בלתי מאותרת, חגורות מושב אחורי שמתנתקות מעת לעת ונדרש לעצור ולהרכיב מחדש את כל המנגנון, צינור פילטר אוויר שנקרע וקיבל מנה גדושה של איזולירבנד (שפותר כל בעיה), סדק בחלון שמתקדם לאט לאט ומתארך כל יום ודלת צד שנשברת. חוץ מזה, טפו טפו טפו, חתיכת ההנדסה הצרפתית הזאת נוסעת. בדרכים, בבורות ובעפר. הגענו למונגוליה, מי היה מאמין?
|
לילה בשטח הפקר בין אוזבקיסטן לקירגיזסטן, לילה בחווה מבודדת באלטאי שברוסיה, לילה על הגבול המונגולי. הצוות הישראלי הראשון למונגול ראלי מגיע לתחילת הסוף - מונגוליה פורסם 15.9.14 |
Array
(
)