20.7.2014, 18:00. בחוץ גשם, העיניים מתפרקות ונהג שלישי כבר על ההגה. מחפשים מקום מחסה להעביר את הלילה, והפעם שיהיה קצת יותר מקום לרגליים מכיסא במכונית. 19:00, עוצרים בתחנת דלק, תדלוק וניסיון אחרון להכוונה או עזרה למציאת קמפינג. כל התמרורים שאנחנו מכירים מהארץ לא רלוונטיים ואף אחד לא מדבר שפה רלוונטית לנו. העובדת בתחנה כיוונה אותנו (לפחות ניסתה) לעיירה קטנה, שאליה הגענו עם קצת אי הבנות בדרך. אכן הגענו לעיירה קטנה, אך נראה שאין מקום קמפינג באופק. מה שכן יש זה פסטיבל בלגי מקומי קטן. מיואשים לגמרי ניגשנו לקנות בירה (כמובן) ואז אחד המקומיים פונה לדבר איתי. תוך שני משפטים הוא הציע לנו לישון אצלו. בבית יש המון אוכל ובירה בלגית. מקום לישון ומקלחת חמה על אגם עם ברבורים מאחורי הבית. איך זכינו? למה? מה יוצא לו מזה? צירוף מקרים? מזל? מסורת בלגית? יש פה קאץ'. ברור לי מה שברור לכל ישראלי. מה שכל ישראלי מבין מיד – יש פה קאץ'!
נחזור ללילה בבלגיה. אחרי בירה או שתיים נסענו אל המקום. בית קטן ועוד בקתה. מקלחת, שירותים, אינטרנט – כל מה שמוצ'ילר רוצה אחרי שנהג ברציפות כמעט שבע שעות. החוויה בבית הזה הייתה מוזרה. מצד אחר, הבחור נהדר – יש לו שני ילדים, הוא מגדל ציפורים למחייתו, הזמין אותנו לישון אצלו בבקתה ובסוף נרדם בסלון, כשאנחנו בשק"שים מסביבו. מצד שני, יש משהו אצלנו – המנטליות שלנו, אין בה תמימות. כל דבר היה רמז לכך שמשהו רע יכול לקרות – מצלמות נסתרות, הודעה שהוא שולח, מבט שהוא מגניב, והכל בשפה מקומית שלא דומה לכלום. הלוואי שלא הייתי כל כך חשדן כלפי אנשים. יש משפט ברוסית שאומר – "מי שנשמר בעצמו, אלוהים שומר עליו". לא בא לי לחיות על פיו, בא לי להאמין יותר באנשים. היה ברור לי שהלילה אני לא עוצם עין. מנסה למצוא הסברים לכל דבר חשוד. כמובן שנרדמתי. בסופו של דבר הלילה עבר בשלום (כמובן), הבחור הביא ארוחת בוקר ואנחנו נוכחנו שטעינו ושהחששות היות מיותרים. לא היה קאץ'…
אתם יודעים מה הכי מדהים? פתאום הבנתי שאפשר לדבר עם כל הסובבים אותנו. ישראלים או לא ישראלים. 99% מהאנשים סביבנו בסך הכל חיים את חייהם, וישמחו לפגוש ארבעה ישראלים שחוצים שתי יבשות ברנו 98. ואתם יודעים מה עוד מדהים? זו היתה רק היממה הראשונה במונגול ראלי. היום השני עבר עלינו בנסיעה ברחבי גרמניה, עם עצירה בקלן וביקור בקתדרלה של קלן, שנחשבה לבניין הגבוה בעולם בסוף המאה ה-19, ועד היום היא המבנה הגותי השני בגובהו בעולם. לקראת ערב – פרנקפורט. ביציאה מההוסטל גילינו שאנחנו חונים בלוק אחד מבית קברות יהודי שקיים מהמאה ה-12. 900 שנה! כמובן שבשנות השלושים, עם עליית הנאצים, הכל חרב ברגע. מה יש שם? אלפי שמות. אלפי לוחות מתכת קטנים, ועל כל לוח שם של דוקטור או פרופסור או תלמיד כיתה א' אולי, תושבי פרנקפורט.
שוב מעבר חד. כל יום המחרת – נהיגה לכיוון מסיבת ההזנקה השנייה, בבסיס צבאי צ׳כי נטוש, למפגש מחודש עם מאות המשתתפים האחרים. היחצ״ן והמארגן של האירוע הוא בחור ישראלי בשם עומרי. מי שמחפש את הזוית הישראלית מאחורי כל סיפור – ימצא אותה גם בבסיס צבאי צ׳כי נטוש. נגמרה היממה השנייה במונגול ראלי. ביומיים שלאחר מכן חצינו את סלובקיה וצ'כיה. 3,000 ק"מ מאחורינו. הרנו קנגו מפתיעה לטובה.
למחרת, אותה טעות של חיפוש מקום מאוחר מדי ואדמה ספוגה בוץ בכל מקום שהוא לא אספלט. ככה זה שאנשי היי טק יוצאים לקמפינג. אבל זה בסדר, תמיד אפשר להשתפר.
אם לסכם את הימים האחרונים במשקפיים הורודות החדשות שלי וראייה אופטימית יותר על החיים: הרבה נהיגה בכבישים מזרח אירופים, מעט הפתעות מהצדדים – טירות, צניחה, ארוחות נהדרות ומצב רוח. אחרי כל הנהיגה והעצירות במקומות השונים בגרמניה ובמזרח אירופה אני לא יכול שלא לחשוב על מה שהיה שם לפני 70 שנה. 70 שנה עברו ואנחנו מתניידים בקנגו, שהיא 75% ישראלית, אבל מסתירים מדבקות ישראליות והדגל יוצא רק כשבאמת אפשר. שלא יסגרנו עלינו מעגל עם כל מה שקןרה מסביב. הלוואי שהייתי יכול שלא לחשוב על זה בכלל ולהניף את הדגל כמו כל שאר הקבוצות מהארצות האחרות. התמימות. הגלובליות.
זו היתה היממה השלישית שלנו במונגול ראלי. נשארו עוד 40. הימים והאירועים מתחילים להתבלבל ואנחנו ממשיכים. בהצלחה.
עדכונים מהשטח גם בוואלה! תיירות>
|
|