האזכור הראשון לקיומה של רשימת פלאי תבל מופיע ב"היסטוריה", ספרו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס, מהמאה החמישית לפני הספירה, שנים רבות לפני שנבנו חלק מהמונומנטים הידועים היום כשבעת פלאי תבל. במאה השלישית לפני הספירה ציין הספרן הראשי של ספריית אלכסנדריה את דבר קיומם של כמה מונומנטים פלאיים הפזורים בעולם. אלא שהספרייה, כידוע, נשרפה ועימה רשימת הפלאים. באותה מאה רשם פילון מביזנטיון, בספרו "על שבעת המראות", רשימה של שבעה מבנים ויצירות אמנות שעוררו פליאה בקרב בני תקופתו בזכות גודלם ויופיים. רשימה נוספת, הנחשבת היום לרשימה העיקרית של פלאי תבל, הופיעה במאה השנייה לפני הספירה במכתם של אנטיפטרוס מצידון. המכתמים שלו, שנרשמו על מציבות קברים ועל חפצים שהוקדשו לאלים, היוו דוגמה למחברי מכתמים שבאו אחריו ונכללו בכמה אוספים; אחד מהם – "אנתולוגיה יוונית" – הגיע לידינו. הרשימה הכוללת את שבעת פלאי העולם העתיק נקבעה סופית רק בימי הביניים. וזו היא: הפירמידה הגדולה בגיזה שבמצרים; הגנים התלויים בבבל; פסל זאוס באולימפיה שביוון; מקדש ארטמיס באפסוס שבתורכיה; המאוזוליאום בהאליקרנאסוס שבתורכיה; הקולוסוס – פסל ענק של הליוס – באי רודוס; והפארוס, המגדלור באלכסנדריה שבמצרים. במהלך המאות היו כנראה כמה רשימות, אך הן לא שרדו עד ימי הביניים. בהתייחסויות הקדומות ביותר לרשימה הידועה לנו היום נמנים התחריטים של האמן ההולנדי מארטן ואן הימסקרק (1498־1574) והאזכורים בספרו של יוהאן פישר פון ארלך, "סקירה של אדריכלות היסטורית" שהופיע ב־1721.
הפירמידה הגדולה של גיזה משבעת פלאי העולם העתיק, הפירמידה היא המוכרת ביותר, גם משום שהיא העתיקה מכולם אך בעיקר משום שהיא הפלא היחיד ששרד כמעט בשלמותו. היא נכללת היום בקהיר רבתי.היא נבנתה על ידי פרעה ח'וּפוּ בן סנפרו מהשושלת הרביעית, באמצע האלף השלישי לפני הספירה, ועתידה היתה לשמש לו קבר. היא מהווה את אחד ההישגים המרשימים של המצרים בבניית פירמידות. מספר המעברים הפנימיים והחדרים בה גדול יותר מאשר בכל פירמידה מלכותית אחרת. בניית הפירמידה נמשכה כעשרים שנים. קודם כל, הכינו את האתר ולאחר מכן הביאו את אבני החול שמשקל כל אחת כמה טונות, והניחו אותן זו על גבי זו. המבנה כולו, כך מעריכים, מורכב מכשני מיליון אבנים. בוני הפירמידה כיסו את האבנים בשכבת ציפוי מיוחד שהעניק להן חזות חלקה. הציפוי, אגב, נעלם עם השנים. לא ידוע כיצד הניחו הבונים את אבני הענק, ויש כמה תיאוריות בעניין זה. לפי אחת מהן, נבנתה פלטפורמה ישרה או ספיראלית שהתרוממה ככל שהתקדמה הבנייה. הפלטפורמה כוסתה בבוץ ומים, והיתה לפיכך חלקה להפליא, מה שאיפשר להסיע את האבנים במעלה המבנה. תיאוריה אחרת גורסת כי האבנים הונפו והונחו במקומן בעזרת מנופים מיוחדים. כשהסתיימה הבנייה, היה שטח בסיסה של הפירמידה יותר מ־50,000 מטרים רבועים, אורך צלעה 233 מטרים וגובהה 146 מטרים.כשפלש המצביא הצרפתי נפוליאון למצרים ב־1798, התייצב בפני צבאו, הצביע על הפירמידות ואמר את אחת מאימרותיו המפורסמות: "חיילים! ממרומי פירמידות אלה ניבטות אלינו 40 מאות". גם פתגם ערבי מבהיר את ההוד של הפירמידות: "האדם פוחד מהזמן, והזמן פוחד מהפירמידה".
הגנים התלויים קיומם של הגנים התלויים בבבל לא הוכח עדיין. הראיה היחידה עולה מכתבים ומחקרים ארכיאולוגיים, שחוברו לאחר שהגנים נעלמו מן העולם. בעוד היסטוריונים יוונים כדיודורוס סיקולוס וברוסוס מתארים את הפלא, הבבלים לא הזכירו אותו כלל. הדבר מעורר תהיות, משום שבכל התיאורים מוזכרים הגנים כאתר מדהים ויוצא דופן ביופיו. לפי הכתובים, בנה המלך נבוכדנאצר השני (604 עד 562 לפני הספירה) את הגנים המופלאים למען אשתו, הנסיכה אמיטיס, על גדתו המזרחית של נהר פרת, כ־50 קילומטרים דרומית למקום בו ניצבת היום העיר בגדאד. המלך ציווה לבנותם כך שיזכירו לנסיכה את הנוף ההררי של מולדתה, מדי. המראה ההררי, טוענים המקורות, נוצר באמצעות בניית טרסות שעליהן נשתלו עצים.מדוע לא נזכרו הגנים במקורות הבבליים? האם ייתכן שהם פרי דמיונו של מי שהכניס אותם לרשימת פלאי תבל, ולא זכו לקיום ממשי? היסטוריונים מודרניים מציעים תשובה לכך: כשהגיעו חייליו של אלכסנדר הגדול למסופוטמיה הפורייה וראו את בבל, התרשמו עמוקות. כשחזרו לארצם סיפרו סיפורים על גנים מופלאים, על ארמונו של נבוכדנאצר ועל מגדל בבל. סיפורים אלה הפרו את דמיונם של המשוררים וההיסטוריונים העתיקים, שבלבלו בין הסיפורים ויצרו כך את אחד מפלאי תבל. לעומת טענה זו, יש ארכיאולוגים הסבורים כי גילו באחרונה את הגנים התלויים במהלך חפירות בעיר העתיקה בבל בעיראק. הגנים, מסרו החופרים, נמצאו כנראה סמוך לארמון. פסלו של זאוס כשהתפתחה התרבות היוונית, נבנה לזאוס מקדש גדול באולימפיה. המקדש המדהים תוכנן בידי האדריכל ליסבון ונבנה באמצע המאה החמישית לפני הספירה. הוא תוכנן אמנם בסגנון דורי פשוט, אך עוצמתה של יוון דרשה להוסיף לו פאר והדר שלא הופיעו בתכנון המקורי. הפתרון היה יצירת פסל. הפַסָל פידיאס (475־430 לפני הספירה), מי שנחשב לגדול הפסלים אז, הוזמן לבצע את המשימה. במאה החמישית לספירה ניזוק המקדש בשריפה, אך הפסל ניצל משום שהועבר לפני כן על ידי יוונים עשירים לארמון בקונסטנטינופול. אבל האש דלקה בעקבותיו, וב־462 הוא נהרס בשריפה שפרצה בארמון. היום יש מעט שרידים מהמקדש, ומהפסל עצמו לא נותר שריד. אפילו ההעתקים שנעשו לו לא שרדו.
מקדש ארטמיס באפסוס מקדשה של ארטמיס נבנה בעיר אפסוס, ליד העיר סלצ'וק (SELCUK) של היום, כ־50 קילומטרים מדרום לאיזמיר שבתורכיה. הוא נבנה בשנת 550 לפני הספירה בערך. את הקמתו יזם המלך הלידיאני קרואסוס, ותכנן אותו הארכיטקט היווני חריסיפרון. הוא קושט בפסלי ארד שנעשו בידי הפסלים הטובים ביותר של התקופה: פידיאס, פוליקליטוס, קריסילאס ופראדמון. הוא היה אחד המקדשים הגדולים והמורכבים בעולם העתיק ונבנה ברובו משיש. המדרגות הובילו למרפסת ברוחב 80 מטרים ובאורך 130 מטרים. גובהם של 127 העמודים היה 20 מטרים. המקדש היה מוסד דתי ושוק בו־בזמן. במשך שנים ביקרו במקום סוחרים, תיירים, אמנים ומלכים, שבאו להפגין כבוד לאלה והעניקו לה מנחות יקרות. חפירות ארכיאולוגיות חשפו באחרונה מנחות שכללו פסלונים של ארטמיס מזהב ושנהב, עגילים, צמידים ומחרוזות; חלקם הובאו מפרס ומהודו. כשביקר פאולוס באפסוס, במטרה לשכנע את התושבים להמיר את דתם לנצרות, סירבו אנשי הכת של ארטמיס לנטוש את האלה שלהם. כשנהרס המקדש שוב על ידי הגותים בשנת 262 לספירה, נשבעו אנשי העיר לבנותו מחדש. אך במאה הרביעית כבר התנצרו רובם, והמקדש איבד מזוהרו. בשנת 401 נהרס המקדש לחלוטין על ידי סנט ג'ון חריסוסטום. אפסוס ננטשה, ורק בסוף המאה ה־19 התגלה האתר.
המאוזוליאום בהאליקרנאסוס כשהתפשטה האימפריה הפרסית לכיוון מסופוטמיה, צפון הודו, סוריה, מצרים ואסיה הקטנה, לא הצליח המלך לשלוט במרחביה ללא עזרת מושלים מקומיים. ממלכת קאריה שבמערב אסיה הקטנה, כמו פרובינציות אחרות, היתה למעשה אוטונומיה. מאוזולוס, ששלט בקאריה במאה הרביעית לפני הספירה, העביר את הבירה להאליקרנאסוס, וחייו היו משעממים עד כדי כך שאלמלא הקבר המפואר היה שמו נשכח מלב. המאוזוליאום נבנה בעיר האליקרנאסוס, בוֹדרוּם של היום, על חוף הים האגאי בדרום־מערב תורכיה. היוזמות של הפרויקט היו כנראה אשתו של המלך ואחותו ארטמיסיה. הבנייה הסתיימה בשנת 350 לפני הספירה, כשלוש שנים לאחר מותו. המונומנט התפרסם בזכות ממדיו יוצאי הדופן ועושר קישוטיו. פרסומו היה כה נרחב, עד שכל הקברים הגדולים נקראים מאז מאוזוליאום. גובהו היה כ־42 מטרים, אורכו מצפון לדרום כ־19 מטרים וממזרח למערב מעט פחות. הוא היה מוקף ב־36 עמודים. פירמידת מדרגות הוצבה בראש העמודים, ופסל של מאוזולוס במרכבה עמד כנראה בראש הפירמידה. 1,600 שנים עמד הקבר של מאוזולוס על תילו, עד שהרסה רעידת אדמה את חלקו העליון. בתחילת המאה ה־15 פלשו לאיזור אבירי סנט ג'ון ממלטה ובנו טירה צלבנית גדולה. כשביצרו אותה ב־1494, השתמשו אבירי המנזר באבני המאוזוליאום. היום אפשר לראות את הטירה בבודרום ולזהות בין אבניה את אלה שנלקחו מהמונומנט ההרוס. כמה מהפסלים ששרדו נמצאים במוזיאון הבריטי בלונדון. הקולוסוס מרודוס מרשימת שבעה פלאי העולם, הקולוסוס ידוע פחות. כמו הגנים התלויים בבבל, מרבית המידע עליו נאספה מכתביהם של אנשים שחיו לאחר שכבר לא עמד על כנו. על האי הקטן רודוס היו שלוש ערי מדינה: איאליסוס (IALYSOS), קאמירוס (KAMIROS) ולינדוס (LINDOS). בשנת 408 לפני הספירה הן התאחדו ויצרו טריטוריה אחת שבירתה רודוס. העיר רודוס התפתחה כלכלית וכרתה ברית עם מלך מצרים, תלמי הראשון סוטר. בשנת 305 לפני הספירה צרו על רודוס תושבי מקדוניה, אויביו של תלמי, במטרה לשבור את הברית שלה עם מצרים. כשנחתם הסכם השלום בשנה שאחרי כן, הוסר המצור והמקדונים הותירו מאחוריהם ציוד צבאי רב ויקר ערך. תושבי רודוס מכרו את הציוד והשתמשו בכסף כדי לבנות פסל עצום ממדים של אל השמש – הליוס.לפי הרשומות, קיבל את העבודה ארכיטקט בשם חארס מלינדוס. העבודה נמשכה 12 שנים, מ־294 עד 282 לפני הספירה. הקולוסוס (שפירושו, פסל), שגובהו כ־33 מטרים, הוצב כנראה בנמל או בסמוך לו. הליוס עמד עירום. יש ראיות לכך שידו הימנית היתה מורמת והחזיקה לפיד, בעוד ידו השמאלית אחזה כידון. בשנת 226 לפני הספירה התמוטט הקולוסוס ברעידת אדמה, ונשבר בברכיו. מלך מצרים, תלמי השלישי, הציע לממן את שחזורו, אך אזרחי רודוס סירבו, מאחר שהאורקל אסר עליהם לעשות זאת. אלף שנים שכבו חלקיו של הפסל במקום שבו נפלו. בשנת 654 לספירה תקפו הערבים את רודוס, הרסו את מה שנותר מהפסל ומכרו את חלקי המתכת ליהודי תושב סוריה. מספרים, כי האיש נזקק ל-900 גמלים כדי להעביר את חלקי המתכת.
הפארוס באלכסנדריה מעט לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, השתלט מצביאו תלמי הראשון סוטר על מצרים. סמוך לחופה של העיר היה אי קטן, פארוס. אגדה מספרת, כי שמו אינו אלא שיבוש לכינוי "האי של פרעה". האי חובר ליבשה באמצעות מזח, ובשל תנאי ההפלגה הקשים והטופוגרפיה השטוחה של האיזור, היה צורך לבנות מגדלור. על בניית המגדלור החליט תלמי השני, ששלט בשנים 283 עד 246 לפני הספירה, אך הפרויקט הסתיים, במהלך שלטונו של בנו תלמי פילאדלפוס. סוסראטוס, שחי בימיו של אאוקלידס, היה הארכיטקט, אך החישובים המדויקים לבנייה נעשו בספריית אלכסנדריה. המונומנט הוקדש לתלמי סוטר השני ולאשתו. המגדלור התרומם מבסיס אבן בשלושה חלקים. החלק התחתון היה ריבוע, האמצעי מתומן, והחלק העליון מעגלי. בראש המגדלור דלקה אש תמיד ועדשות ומראות העצימו את אורה. כשכבשו הערבים את מצרים, הפכה קהיר לבירה. יום אחד טעה מישהו והוריד את המראה מהמגדלור. מאז לא טרח איש להחזירה. בשנת 956 לספירה הרעיד רעש חזק את אלכסנדריה וגרם נזק מסוים גם למגדלור. בשנים 1303 ו־1323, במהלך שתי רעידות אדמה חזקות, נפגע המבנה קשה. הנוסע הערבי המפורסם אבן באטוטא, שביקר באלכסנדריה ב־1349, דיווח כי המבנה נהרס עד כדי כך שאי־אפשר להיכנס אליו. בשנת 1480, כשהסולטן הממלוקי קווטביי (QAITBAY) החליט לבצר את אלכסנדריה, הוא בנה מבצר היכן שעמד המגדלור והשתמש לשם כך באבנים ובשיש ששרדו ממנו. אבל יש הטוענים כי המגדלור שקוע, למעשה, במעמקי הים ועדיין אפשר להצילו. לדבריהם, רעידת אדמה שאירעה במאה הרביעית לספירה הפילה את חלקו העליון של המגדלור, יחד עם מונומנטים נוספים של העיר, אל מימי הים התיכון. לאחרונה מתכננים ארכיאולוגים צרפתים למשות את חלקי המגדלור. אם אמנם זה המגדלור המפורסם, נוכל לצפות בשני פלאי עולם במצרים – הפירמידה הגדולה והמגדלור. |
מהם פלאי העולם העתיק? מתי הוקמו, ומי בנה אותם? מה אנחנו יודעים על צורתם? כולם שמעו על פלאי תבל, אבל רק מעטים יכולים למנות אותם. לא עוד. מאמר זה עושה סדר בנבכי האבנים, בשרידי הפלאים המתפוררים ובשמועות על המקומות המרהיבים ביותר בעולם פורסם 2.11.12 |
Array
(
)