יש לו עיניים ירוקות ואופניים צהובים, שאיתם הוא משוטט ברחובות המשופצים והמשתפצים של העיר לייפציג (Leipzig), מחפש ריגושים. יש לו שיער שָטֶני שגולש לכתפיים, מבט עמוק שחודר למעיים, שפע של איי.קיו שכובש את הראש ואובססיה של דיבור, שלפעמים מעייפת. יש לו עגיל זהב בתנוך ימין, שלושה בשמאל, פירסינג כסף בגבה, שלושה בפטמות, אחד בפופיק ועוד אחד. הוא כבר עשה תואר ראשון בפילוסופיה, תואר שני בהיסטוריה גרמנית ואו־טו־טו יהיה לו תואר שלישי בפילוסופיה של ההיסטוריה הגרמנית. יש לו געגוע קטן וחשבון ארוך עם מדינתו הקודמת, גרמניה המזרחית, ואופטימיות זעירה, מהולה בחשדנות בריאה, כלפי מדינתו החדשה, גרמניה המאוחדת, זו שמשלמת לו, כמו ל־19 אחוזים מתושבי לייפציג, דמי אבטלה לא רעים בכלל, רק שיישב בשקט ולא יפריע לקפיטליזם המערבי להשלים את הכיבוש הכלכלי והתרבותי של מה שהיה עד לפני פחות מעשר שנים גרמניה המזרחית. ויש לו אהוב. "אני קורא לו סבסטיאן", אומר לי גרהארד, בן 37, בדירתו הדהויה שבאחד מטורי הבלוקים הארוכים־ארוכים, אפורים־אפורים, שמחוץ למרכז ההיסטורי המשופץ, הסטייליסטי, העשיר של לייפציג; אחת ממיליוני דירות שנבנו בשנות השבעים בגרמניה המזרחית, בניסיון להעניק לכל משפחה של עמלים תנאי קיום בסיסיים, שלא היו להם קודם – קורת גג עם מים זורמים, חשמל, ביוב, הסקה. הקירות אמנם קצת עקומים, לא תמיד מגיעים לתקרה, וגם הדלתות לא ממש נסגרות היטב, אבל הדירות העלובות למראה האלה, יחד עם ההטבות הבסיסיות שהעניקה המדינה הסוציאליסטית לאזרחיה, שיפרו את רמת החיים במזרח.
"סבסטיאן", חוזר ואומר גרהארד, ומלטף פסלון קטן של אהובו, יוהאן סבסטיאן באך, הניצב ליד אוסף התקליטים והדיסקים האדיר שלו, שבכולם – מוזיקה של באך, כמעט בכל ביצוע אפשרי. "הוא הגדול מכולם. את זה יודע כל אחד, לא רק אלפי התיירים שבאים ללייפציג בעקבות באך. אפילו הבטלנים הצעירים שמסתובבים פה בעיר וכל מה שמעניין אותם זה מוזיקת טראנס, הסקייטבורד שלהם וסרטים הוליוודיים. אפילו הם יודעים שבלייפציג באך הגיע לשיא היצירה שלו. כאן הוא חיבר את יצירות המופת שלו למקהלה, שסיכמו את מוזיקת הבארוק כולה – היוהאנס פאסיון, המתיאוס פאסיון, אורטוריית חג המולד, המיסה במי מינור". ויש לו, לגרהארד, גם אהובה. "העיר שלי, לייפציג", הוא אומר לי למחרת, באחד מבתי הבירה שבמרכז ההיסטורי של העיר, והגאווה בורקת מעיניו הירוקות. "זאת עיר פתוחה, חופשית, תרבותית. עיר דינמית, קוסמופוליטית, בטוחה בעצמה, וכמובן – מהפכנית. תמיד היא היתה כזאת", הוא אומר ומזמין לנו עוד שני ליטרים. מהפכה בלאס וגאס הגרמנית בשנת 2000 ציינה לייפציג, יחד עם גרמניה המאוחדת כולה, שני מועדים היסטוריים: 250 שנה למותו בעיר של יוהאן סבסטיאן באך, אשר חי כל ימיו בטריטוריה שבמאה שלנו היתה גרמניה המזרחית; ועשר שנים לנפילת חומת ברלין ולמותה של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית (DDR). אירועים אלה, שסללו את הדרך לאיחוד הבזק של שתי הגרמניות ב־1990, התחילו בעצם כאן, בלייפציג.
"דווקא במקום הזה התחילה המהפכה השקטה", אומר גרהארד כשאנחנו נכנסים לכנסיית סנט ניקולאס בת ה־824 שנים, הכנסייה הרשמית של העיר בתקופת באך, שבה בוצע בראשונה ה"יוהאנס פאסיון" ב־1724. זו כנסייה לותרנית מלאת סתירות: מבחוץ, היא אפורה וחמורת סבר ככנסייה כפרית של המעמד הבינוני. בפנים, תפאורה של לובי במלון בלאס וגאס, רק מושקעת יותר. מרצפות מעוינות בשחור ולבן, עמודי ענק ירקרקים שמתחזים לעצי דקל, קישוטי תקרה ורודים ומצועצעים, והכל מעיד על בטחונם של אזרחי לייפציג המהוגנים, בסוף המאה ה־18, בעושרם ובעליונות התרבותית שלהם. אחרי הכל, הם אלה ששילמו לאמנים צרפתים עבור העיצוב החדש, בין השאר בעזרת הממון הרב ששטף את העיר מאז שהתגלו במאה ה־16, לא הרחק מכאן, מרבצי כסף עצומים. באך כיהן כאן כנגן עוגב וכמנהל מוזיקלי, ו"בכנסייה הזאת", מתחיל גרהארד בנאום נרגש שאי־אפשר להפסיקו, "אנחנו, האזרחים של לייפציג, התחלנו למוטט את המדינה, בלי אלימות. תחת השלטון הקומוניסטי והפיקוח הצמוד של השטאזי, הפכה הכנסייה שלנו למקום של חירות. כאן יכולנו להתבטא בלי לפחוד. כאן דיברנו על מצוקת החינוך, על המצב הכלכלי המחורבן, על זכויות האזרח שלא היו לנו. מה שכונה בשנות השמונים 'התפילות לשלום', המחאה הגדולה נגד מירוץ ההתחמשות במערב ובמזרח, היה בעצם, ברוח הפרוטסטנטית של לייפציג, ביטוי של Protest, מחאה, קריאה לשינוי. ולא רק לותרנים אדוקים הגיעו. לאט לאט הצטרפו רבים מאזרחי העיר, נציגי ארגונים שונים שרצו רפורמות וכמובן – גם אנשים מהשטאזי, שבאו לעקוב אחר ההתרחשויות. כמה מהם אפילו השתכנעו.
"וזה הצליח. זה מה שהוביל להפגנות הגדולות של סתיו 1989. הפגנות שקטות, לא אלימות. ב־7 באוקטובר, בחגיגות ה־40 של הרפובליקה הדמוקרטית, הפעילו השוטרים ואנשי הביטחון את כל הכוח שהיה להם נגדנו, אבל זה היה מאוחר מדי. יומיים אחר כך כבר צעדו כאן מאות אלפים עם נרות בידיים ודרשו שינוי. מכאן עבר גל המחאה ושטף את הערים הגדולות במזרח עד לברלין, ואתם, במערב, ראיתם רק את הסוף, אבל החומה לא נפלה ביום אחד. "לא במקרה זה התחיל דווקא כאן", ממשיך גרהארד, מתנפל על האוזן הקשבת שלי כמוצא שלל רב, אוחז בזרועי ומוביל אותי אל מחוץ לכנסייה. "תסתכל שמאלה", הוא מצביע על המשאיות והעגורנים ומערבלי הבטון והפיגומים והבלוקים ושקי המלט והפועלים. "באיזור שהם משפצים עכשיו נפגשו בימי הביניים שתי דרכי המסחר הכי חשובות של אירופה – דרך האימפריה, שעברה מצפון לדרום, ודרך המלך, ממערב למזרח. לייפציג אירחה את ירידי המסחר השנתיים הכי גדולים של אירופה מאז ימי הביניים, והיא עיר של ירידים בינלאומיים גם היום. אבל לא רק סחורות עברו כאן, גם רעיונות. חדשנות, טכנולוגיה, השכלה – כל זה, זה אנחנו. "כבר בתחילת המאה ה־15 הוקמה כאן אוניברסיטת לייפציג המפורסמת, השנייה בכל גרמניה. במאה ה־16 העיר היתה מוקד להפצת רעיונות המהפכה הפרוטסטנטית של מרטין לותר. הרוח הזאת, של השכלה, עצמאות, מחאה ומהפכה, היתה כאן תמיד. כאן סולק נפוליאון מאדמת גרמניה אחרי הקרב של לייפציג ב־1813, כאן התרחשה סדרה של מהפכות בורגנים כושלות ב־1830 וב־1848, ובסוף, לפני עשר שנים, הצלחנו", אומר גרהארד בטון אירוני משהו, שאני לא ממש מצליח לפענח. בינתיים.
המלחין של אלוהים בלייפציג – צומת של ביזנס ורעיונות, חממה אוניברסיטאית לאסטרונומים, מתימטיקאים, מלחינים ומשוררים ומרכז להפצת המרד נגד העריצות הקתולית ועול האפיפיור והכנסייה – יש מי שסבור שרוח המחאה והמהפכה שררה תמיד. "כאן זה התחיל", חוזר ואומר גרהארד, הפעם ליד פסל ברונזה של יוהאן סבסטיאן באך, בחזית כנסיית תומס, ואפשר כמעט לחוש כיצד הוא משחזר במוחו את כל ההתחלות, בתקופה הטעונה שבה גרמניה מציינת גם 250 שנה למות באך, גם 60 שנה לליל הבדולח וגם עשור לנפילת חומת ברלין. "כמו קונדום היתה החומה הזאת עבורנו. חנקה אותנו, סגרה אותנו. אתם, במערב, לא ממש מבינים שהחומה היתה לא רק בברלין. היא חצצה בין גרמניה המזרחית כולה לבין העולם", אומר גרהארד, אבל המחשבות שלו לא נתונות כעת להיסטוריה של עשר השנים האחרונות, אלא לעבר רחוק הרבה יותר, לקריירה של באך אהובו, שהיה המנהל המוזיקלי של חמש כנסיות בעיר. "הוא היה פועל של מוזיקה", הוא אומר. "יום יום הוא הלחין, רב עם הבוסים שלו ונלחם על תקציבים לנגנים, לתיקון כלים, להכשרת נערי מקהלה. הוא עבד כמו חמור. עוד קנטטה ועוד קנטטה. הבורגנים הטובים רצו לשמוע קנטטה חדשה בכנסייה בכל יום א', דרשו ממנו לכתוב מוזיקה גם לאירועים מיוחדים, אפילו לחתונות, ובקושי שילמו". גרהארד לוקח את זה ממש אישי. לרגע נראה שהוא בעיצומו של ויכוח עם הבוסים של באך על תנאי ההעסקה של המלחין השכיר, ואז הוא לוקח נשימה וממשיך: "הייתי רוצה לחיות אז. לשמוע איך באך ניגן. אני רוצה להבין על מה הוא חשב. הוא בטח חשב כל הזמן. אמרו עליו פעם, שאם המוזיקה היתה פילוסופיה, באך היה סוקרטס, בהבדל אחד: סוקרטס כפר באלים וחשב על השאלות; באך אהב את אלוהים והמציא את התשובות. הוא חיבר את הצלילים לתיאולוגיה. הוא הלחין את אלוהים".
מדינה עם נקניקייה יוהאן סבסטיאן באך נולד ב־21 במרץ 1685 בעיירה הרומנטית אייזנאך (Eisenach), על גבולו של יער תוּרינגן, שבמדינת תוּרינגיָה, גם היא חלק מגרמניה המזרחית לשעבר. "האיזור הזה נפלא, פשוט נפלא… אני מתחמם כאן בשמש, בעולמו של אלוהים", כתב על היער הזה יוהאן וולפגנג גתה, גם הוא סטודנט מצטיין באוניברסיטת לייפציג, לפני יותר מ־200 שנה. עכשיו דווקא קר, אבל לי נדמה שאלוהים, לפחות זה של הפרוטסטנטים, עדיין נוכח כאן. כי על העיירה הימי־ביניימית הזאת, שכולה נראית כציור מעטיפה של חפיסת שוקולד גרמני משובח, חולשת טירת וארטבורג (Wartburg) האימתנית, הקודרת, שבה מצא מרתין לותר מחבוא ב־1521, אחרי שהאפיפיור נידה והחרים אותו ואת כל חסידיו. כאן הוא תרגם – בעשרה שבועות, לפי האגדה – את דברי האלוהים, או לפחות את הברית החדשה, מיוונית לגרמנית. התרגום הזה לא רק אִפשר את התפשטות רעיונות הרפורמציה בגרמניה, אלא גם יצר בסיס מאחד לשפה הגרמנית הכתובה, זו שבה משתמשים עד היום פקידים מהוגנים ואנשי רוח חמורי סבר בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. יחד עם רעיונות הרפורמציה, יש אומרים, סייע לותר לגרמנים להפוך לעם, עם שפה משותפת מעבר לניבים המקומיים, שעד היום מעניקים לערוצי הטלוויזיה בגרמניה שעות ארוכות של קומדיות מצבים: לא תמיד הם מבינים זה את זה, הגרמנים, אבל תמיד נעים להם לצחוק על מבטאים של אחרים. "אני בא לכאן בפעם הראשונה מאז האיחוד", סיפר לי קרל קנכטהאוס, סוחר עצים מבְּרֶמֶן, אחד מעשרות אלפי הגרמנים המגיעים מדי יום לטירה, שהיתה בעשור האחרון לאחד הסמלים החשובים ביותר של גרמניה המאוחדת, החדשה. לפני האיחוד, יכלו המערביים להגיע לכאן רק באישור מיוחד, עם המון בירוקרטיה. היום הם נוהרים בהמוניהם ממה שהיה פעם המערב, מתפעלים בקול רם, ואחרי הסיור הרוחני המודרך, מקפידים – בצדק – שלא לפסוח על הנקניקיות המקומיות המובחרות, הנקראות Thüringer Bratwurst. כי מעבר להיסטוריה ולתרבות ולגבעות הירוקות ולגגות הרעפים האדומים בעיירות ובכפרים הקטנים, שבכולם שומעים כל הזמן צלילים של באך, תורינגיה היא בעצם מדינה עם נקניקייה: עסיסית, מתפצחת בפה, נימוחה על הלשון, מרגשת. מאה אחוז חזיר טהור.
נעים להסתובב כאן, באייזנאך, עיירה ציורית ואגדית בבתי העץ והאבן שלה, שבמשך 132 שנים ברציפות ניגנו בה נציגים מוכשרים יותר או פחות מבני שבט באך, ולחפש עקבות של הגדול מכולם, יוהאן סבסטיאן. בכנסיית גיאורג ניצב עדיין אגן הטבילה שבו רחצו את יוהאן הקטן לנצרות. מרחוק אני שומע, בוקעים מתוך הכנסייה הגותית הענקית, צלילים של חזרות לעוד ביצוע חי של ה"יוהאנס פאסיון". כשאני יוצא מן הכנסייה, אני פוגש שלושה פאנקיסטים, ראשיהם צבועים בצבעי יער כתום־ירוק־כחול. אני מנסה לברר איתם איך זה ששומעים פה כל הזמן באך ועוד באך ועוד באך. הם תוקעים בי מבט אטום, אבל אחרי שמוצאים אותי מועמד ראוי, מזמינים אותי להצטרף אליהם באותו לילה לרייב של האוס וטכנו בעיר הגדולה יחסית ארפורט (Erfurt), מרחק לא גדול משם.
באייזנאך אירעו טראומות הילדות של באך: כשהיה בן שש נפטר אחיו הגדול, יוהאן בלתזאר, שלוש שנים מאוחר יותרמתה אמו, מריה אליזבתה, ופחות מתשעה חודשים אחר כך התייתם גם מאביו, יוהאן אמברוזיוס באך, שהיה מוזיקאי החצר של אייזנאך. כשהיה בן עשר, נשלח היתום לחיות בבית אחיו הבכור, עוד אחד מסדרת נגני העוגב והמוזיקאים ממשפחת באך.
ממרומי טירת וארטבורג יכולים חדי העין להצביע על מיקומו של בית הספר שבו למד באך הקטן לדקלם הטיות פעלים בלטינית, ועל הרחובות הצרים שבהם מיהר משיעור מוזיקה אחד למשנהו. הוא היה ילד עסוק מאוד: בלילות העתיק תווים לאור הירח, בימים היה שר בחתונות ובין לבין התאמן בנסיונות להגיע ברגליים לדוושות העוגב. וברחובות האלה ממש, 190 שנה קודם, צעד מרטין לותר בן ה־15, שהגיע לכאן ללמוד לטינית, רטוריקה, שירה ומוזיקה, שברבות הימים נחשבה בעיניו ל"שנייה רק לתיאולוגיה".
ביתו של לותר, בונבוניירה מצועצעת עד כדי גיחוך, יושב מטרים ספורים מבית באך (Bachhaus): המלחין כנראה לא גר שם באמת, אבל המקום משמש מוזיאון, ובו אוסף נדיר של דפי תווים, מסמכים וכלי נגינה מתקופתו, וגם שחזור של חדרי המגורים, המטבח והנגינה בביתו. הצוות של המוזיאון הוא עדת נגנים בכלים עתיקים, והם מתמלאים רק אושר כאשר מבקשים מהם לנגן משהו בחלילי העץ, בלאוטה, בצ'מבלו, בקלוויקורד ובעוד כל מיני צעצועים חורקים מן המאה שעדיין לא חלמה על פסנתר. אז ביקשתי שינגנו לי קטע מתוך "ספר התווים של אנה מגדלנה באך" – אוסף יצירות קצרות ויפהפיות של באך ומלחינים אחרים, אשר הוקדש לאנה מגדלנה, אשתו השנייה של באך, זמרת ומוזיקאית מיומנת בזכות עצמה. הרוח של הטוראי עם השפם אני מתאושש מלילה של ריקוד עד אובדן חושים וארנק בארפורט – שם למדתי שעם כל הכבוד למוזיקת העבר, הגרמנים יודעים משהו גם על די.ג'ייז, תאורת לייזר וסאונד אלקטרוני – וממשיך לנסוע בעקבות באך. הוא הספיק לעבור בעשרות גלויות נוף צבעוניות שהתחזו לכפרים ולעיירות, ובכל מקום שהיה בו עוגב סביר, הצליח לגרד משכורת מן הנסיך המקומי, משלטונות הכנסייה, מנדיבים בורגנים. הוא היה חם מזג, עקשן וגאוותן, לפחות בעיני מעבידיו. נדמה לי שהכיר בעליונותו על מוזיקאים אחרים. המעסיקים ראו בעבודה שלו סוג של בידור. הוא ידע שהוא עושה אמנות ומדבר עם אלוהים. הוא הרחיק עד לינבורג (Lüneburg), השתקע מעט בארנשטאט (Arnstadt) ועזב בטריקת דלת, מונה לנגן העוגב בכנסייה של מילהאוזן (Mühlhausen), התחתן עם מריה ברברה בדורנהיים (Dornheim), תיקן וכיוון עוגבים ברחבי תורינגיה ואיזן את התקציב המשפחתי כשהתמנה למוזיקאי החצר של הדוכס וילהלם ארנסט בוויימאר (Weimar). אני מדלג על תחנות הביניים הכפריות, ופוגש את באך שוב בעיר, ששמה מעורר לאו דווקא זכרונות מוזיקליים בתודעה ההיסטורית של יהודים.
ויימאר היא עירם היפהפייה של גתה, שילר והמלחין פרנץ ליסט, שהגרמנים כל כך אוהבים להתנאות בהם כנכסי תרבות. היא מרכז באוהאוס חשוב, ובה גם נכתבה החוקה של הרפובליקה הדמוקרטית הכושלת של גרמניה, ניסיון היסטורי אבוד מראש שנמשך מ־1919 ועד עליית הנאציזם. כשהכריזו עליה כעל "בירת התרבות של אירופה 1999", לא בטוח שהגרמנים התלהבו לכלול בחגיגות גם את מחנה הריכוז בוכנוואלד, 15 קילומטרים בלבד ממרכז העיר. בוויימאר שִכלל באך את כישוריו המוזיקליים, ספג והטמיע השפעות איטלקיות מעדנות, המשיך בדיאלוג שלו עם אלוהים והטביל לנצרות חמישה מ־20 ילדיו, אבל את עקבותיו הפיזיים בעיר צריך לחפש כאן בזכוכית מגדלת: לוח מתכת עם כתובת על חזיתו של מלון "אלפנט" בכיכר העיר, שכיית חמדה היסטורית של המלונאות הגרמנית, שעיצוב הפנים המחודש שלו הוא ממש מקדש לאמנות הרהיטים על פי אסכולת הבאוהאוס. ושוב מתחברים זמנים, תקופות ותרבויות: בין השאר התארחו במלון הזה באך, נפוליאון, ריכרד וגנר, לב טולסטוי ותומס מאן. ומי שמתקשה לעמוד במחירי הלינה יתנחם בכך שגם רוחו של אדולף היטלר, אורח רצוי מאוד בתקופה מסוימת, מרחפת בחדרים.
לפחות פעם אחת היתה להם, לגרמנים, הזדמנות מצוינת למהפכה, שעשויה היתה לשנות את פני אירופה, כך שהטוראי הווינאי עם השפם לא היה מתקבל כאורח רצוי בשום מלון יוקרתי. לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה ויתר הקייזר על כסאו, כתכתיב של בעלות הברית. האמריקאים הפסיקו אש בתמורה להקמת רפובליקה דמוקרטית. היה ברור לכל שהקיסרות נכשלה, גם במלחמה וגם מבפנים: רוב האזרחים כבר היו סוציאל־דמוקרטים וראו בקייזר שריד לעולם ישן.
בוויימאר אמנם חיברו חוקה דמוקרטית, אבל לא מעט היסטוריונים אומרים שכל מה שקרה זה שהקיסר זז הצידה. הגנרלים, הצבא, הבירוקרטיה וחברות הענק אשר פרנסו את המשטר הישן נותרו על כנם. לא הרבה שנים אחר כך, בסיוע האינפלציה המטורפת, הם היו גם אלה שסללו את הדרך להיטלר. תורינגיה, שבשטחה יושבת ויימאר, היתה המדינה הגרמנית הראשונה שבחרה בממשלה נאצית.
היום ויימאר משופצת ומצוחצחת כאילו גרמניה המזרחית, על צללי עברה המכביד, לא היתה מעולם. אבל עדיין, ליד השלטים הפזורים ברחבי העיר, במסגרת חינוך התיירים והתושבים ב"בירת התרבות של אירופה", אפשר לעצור ולקרוא קצת היסטוריה. שלט אחד מצטט התרשמות של תומס מאן, בתחילת שנות השלושים, מעיר שוקקת חנויות, שחלונות הראווה שלהן מנוקדים בממתקי מרציפן בדמות גתה, בצד תמונות קטנות, לשימוש ביתי, של האיש עם השפם.
הרבה תרבות מציגים כאן במרכז העיר, אבל בשוליים הפחות נוצצים, כשיוצאים מבית גתה או מבית שילר, מארכיון ניטשה או ממוזיאון הבאוהאוס, עדיין מקרטעות כמה "טראבי" ו"וארטבורג", המכוניות המזרח־גרמניות החלודות, על קירות לא מעטים מתנוססים גרפיטי נגד אפליית זרים ונגד המלחמה ביוגוסלביה, והעבר, אם מרשים לו, יוצא מן השלטים ומזכיר שבכל זאת היו כאן חיים אחרים, לפני האיחוד. ואם מתעקשים, גם כאן אפשר להבחין בקלות בין הוֵוסיס – המערביים השבעים והנינוחים, לאוֹסיס, אנשי המזרח. די להביט בנעליים הזולות של האחרונים כדי לדעת מי הוא מי.
קונטרפונקט של עיר את המרחק מוויימאר בחזרה ללייפציג, שסוסי הכרכרה המיוזעים של באך היו עוברים ביומיים, חוצה היום הרכבת הגרמנית היעילה בפחות משעה, ועוצרת בתחנה הוותיקה, הגדולה ביותר באירופה – 32 רציפים מבהיקים ומרכז קניות תת־קרקעי בן שלושה מפלסים, אמריקאי יותר מארצות־הברית, שהוקם אחרי האיחוד. אבל גם טכנולוגיה עדכנית ודייקנית לא עוזרת לי לגשר בין הפערים שגרהארד חוזר ומראה לי, בהנאה של איש שלמד לחיות בין ובתוך הסתירות והקונטרפונקטים של עירו האהובה. ערב חג הפסחא, ואנחנו פוסעים לעבר כנסיית תומס, מקום העבודה העיקרי של באך. שם הוא ניהל את מקהלת הנערים ששמעה יצא ברחבי אירופה כבר אז, ועד היום היא מושא שאיפותיהם של ילדים – ואמהות לילדים – עם קולות של בדולח. נערות לא הורשו אז לשיר בבית האלוהים. עכשיו, העצמות של באך מונחות כאן, בתוך הכנסייה, וסביבן מתקבצים לותרנים טובים, חנוטים בחליפות ובעניבות, לשמוע את ה"יוהאנס פאסיון" בביצוע של מקהלת הנערים ותזמורת הגווּנְדהאוּז, אחת התזמורות הוותיקות באירופה והטובות בעולם. נגניה יכולים להביט לרגע בחלונות הוויטראז' של הכנסייה, המנציחים כמה מבניה החשובים של העיר. לותר כאן, וגם באך כמובן, אבל גם אחד משלנו. כלומר, לא בדיוק: האיש שגילה מחדש את גדולתו של באך אחרי שאירופה, בגחמנותה, כמעט שכחה אותו, ועשה יותר מכל אחד אחר להפצת מורשתו המוזיקלית, המלחין שאביו היהודי נאלץ להטביל את משפחתו לנצרות כדי להתקבל בחברה – הוא פליקס מנדלסון. הגרמנים היו מוכנים לקבל אותו כמוזיקאי מחונן, אבל גם רצו לשכוח אותו אחרי שמת. ההתנגדות להנצחת דמות של יהודי בוויטראז' של הכנסייה היתה כה עקבית, שרק לפני שנתיים זכה מנדלסון לחלון מצויר משלו. לא היו מחיאות כפיים בתום ביצוע היצירה. אחרי הכל, זו כנסייה, לא אולם קונצרטים. יושבים עם הגב לעוגב הענק ולמקהלה ולתזמורת, העיניים נשואות אל ישו ואל המזבח, כי "יוהאנס פאסיון", כמו רוב המוזיקה הדתית של באך, נתפס בעיני באי הכנסייה לאו דווקא כאמנות, אלא כעוד דרך לעבוד את האל. בדיוק כמו שבאך אהב לעשות, מעת זריחה ועד לעת ליל.
מרוגש, כמעט חסר נשימה, אני יוצא והולך בעקבות גרהארד למסע הזוי בעיר אחרת, גם היא לייפציג, אבל זו שצריכה אדרנלין עכשיו, ומהר, זו שתוססת בכל לילה סביב ברים הומים, בתי קפה מלאי סטודנטים, מועדונים מחושמלים. עיר שהכל קורה בה, ומהר מאוד, בין גורדי שחקים מתכתיים, ירידי ענק וקניונים עתירי זכוכית מבהיקה, שהמובטלים של העיר, מנוחמים בקצבאות המדינה, יכולים רק להביט בהם ולחלום שאמריקה זה כאן, שהמערב באמת הגיע, שהאיחוד באמת הצליח להם.
אני מספר לגרהארד על תמונה שנחקקה בזכרוני משידורי ה־CNN בינואר 1990, תשעה חודשים לפני שגרמניה היתה לאחת, בעת ביקורו בלייפציג של אדריכל האיחוד, הקנצלר הלמוט קוהל. אחד מהמוני אזרחי העיר הנלהבים שהמתינו לו החזיק בידו שלט ובו הכתובת: "קנצלר קוהל, קח אותנו ביד והבא אותנו לגן העדן של המארק הגרמני". גרהארד שותק לרגע, מביט לשמים, ואז אומר: "גן עדן? איחוד? בעצם היה כאן משהו שונה לגמרי. לכם, במערב, נדמה שישבו בירוקרטים טובי לב וחיברו את כל המערכות של שתי המדינות זו לזו בתפירה אמנותית. בפועל, מה שקרה הוא סיפוח. ממש כך. בוקר אחד התעוררנו ומצאנו את עצמנו נתונים לשלטון חדש, עם חוקים חדשים, עם אתוס קפיטליסטי שכלל לא היה מוכר לנו מחוץ לטלוויזיה, בלי עבודה ובלי יותר מדי תקוות. חירות אמנם קיבלנו, אבל עם חופש ביטוי קשה לקנות אפילו בירה". ומבעד לעטיפות הנימוס, ההתלהבות והאינטלקט השופע, אני מצליח לפענח סוף סוף את חיוכו האירוני של גרהארד כשהוא מדבר על ההווה. גם עם העבר עדיין לא קל לו, בארץ שמשכתבת את תולדותיה בקצב מסחרר, עד כי אפילו למקומיים קשה לפעמים לדעת מה היה באמת, מה היה רק סכסוך של היסטוריונים ומה נשאר אחרי שמנגנון השיפוצים המשוכלל והעשיר של המערב כיסה, טייח, ניקה והבריק. גרהארד חוזר על המשפט שהוא כל כך אוהב, ואומר לי שוב שחומת ברלין היתה כמו קונדום, לא רק סביב ברלין אלא סביב גרמניה המזרחית כולה, ושד קטן מרצד בעיניו. "קונדום ממש", הוא מגחך ומספר לי שלפני האיחוד, בכל גרמניה המזרחית היה ידוע רק על 20 מקרים של איידס. היום מטפלים, בלייפציג לבדה, ביותר מאלף. "ואם אתה רוצה", אומר גרהארד, "המחלה היא בעצם רק מטאפורה". לקריאה נוספת:
|
יוהאן סבסטיאן באך חי במזרח גרמניה כל ימיו, וכאן הוא חיבר את יצירות המופת שלו. מסע בעקבותיו בארץ שמשכתבת את תולדותיה בקצב מסחרר, בין עיירות עתיקות לשיכוני פועלים, בין צייתנות למהפכה, בין צלילי עוגב למוזיקת טראנס פורסם 15.11.11 |
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg "בוואריה - טיול בעקבות מוצרט")
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 588
[name] => גרמניה
[slug] => germany
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 588
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 289
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )