המסע האישי שלי בעקבות מסתורי העבר של אתיופיה התחיל בדרך מקרה. בילדותי ובצעירותי הייתי חניך, ולאחר מכן מדריך, בחוגי הסיירות, מעין תנועת נוער שמתמחה בטיולים וידיעת הארץ. לאחר שהשתחררתי מהצבא וטיילתי קצת רציתי לחזור ולתרום את חלקי לחוגים, והתקבלתי כרכז באזור שבו מרבית החוגים היו של נוער מבני עדת ביתא ישראל (יהודי אתיופיה). כשלמדתי להכיר יותר מקרוב אנשים מהעדה ואת התרבות והמורשת המיוחדים שלה הוקסמתי. עבודתי עם עדת יהודי אתיופיה, ולאחר מכן נסיעותיי לאתיופיה ולימודיי, לימדו אותי לקח חשוב בראש ובראשונה על עצמי, וגם על החברה הישראלית: ביחס החברה בישראל לעדות שונות, אנחנו מכירים ושמים את הדגש על סטיגמות ומצב סוציו-אקונומי, במקום לראות ולהכיר את היופי והמורשת העשירה שכל עדה מביאה איתה. במאמץ ליצור חברה ישראלית אחת אחידה, אנחנו מאבדים כל כך הרבה. הדבר בולט במיוחד במצב העדה כיום בתודעה הישראלית, אל מול העבר המפואר שלה.
כהני דת עם מטריות תפילה וטאבותאת (ארונות ברית) עטופים בבד נתמכים על הראש | צילום: ג'ון איגלר לאחר שנתיים כרכז, ולפני תחילת לימודיי באוניברסיטה, החלטתי לצאת לטיול תרמילאות. רציתי מאוד להכיר את אתיופיה מקרוב. כחובב ארכיאולוגיה מושבע (ולאחר מכן כסטודנט לארכיאולוגיה), המקום שהכי ריתק אותי באתיופיה היה אקסום, בירתה העתיקה של אתיופיה, בתקופה שמקבילה לתקופה הרומית-ביזנטית בארץ ישראל. הסתובבתי בין חורבות הארמונות והאובליסקים העתיקים, ליד הכנסייה שבה שמור, לפי המסורת האתיופית, ארון הברית. חבר שטייל איתי, שידע שאני עתיד ללמוד ארכיאולוגיה, אמר לי שיכול להיות מרתק לחפור באקסום. הסכמתי איתו בהתלהבות, אבל לא חשבתי אז שדבר כזה יכול באמת לקרות. לא ידעתי אז שלא יעברו שנים רבות עד שאמצא את עצמי חופר ליד אותו המקום ממש.
חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה. שקעתי בלימודים ובעבודה וזנחתי את העולם המרתק שגיליתי באתיופיה, אך בליבי נשארה השאיפה יום אחד לחזור ולעסוק בעברה של ארץ זו. בעיקר ריתק אותי הקשר היהודי של אתיופיה, וקיוויתי יום אחד לנסות ולהבין אותו יותר לעומק. מדוע הנצרות האתיופית משמרת כל כך הרבה מנהגים יהודים מקראיים? האם אפשר להתחקות אחרי עקבות היהודים שחיו באתיופיה בימי קדם? נקודת המפנה היתה כשהתחלתי ללמוד לתואר השני בארכיאולוגיה. החלטתי שחלומות אי אפשר לדחות. אם אני רוצה לעסוק באתיופיה בחיי, הגיע הזמן להתחיל ברצינות. במסגרת התואר התחלתי להתמחות בארכיאולוגיה אתיופית. התמזל מזלי, ומשלחת איטלקית שחופרת באתיופיה הסכימה לצרף אותי לצוות, ולקחה אותי תחת חסותה. ביליתי שלוש עונות חפירה נפלאות באקסום (האתר שאנחנו חופרים נמצא בקרבת אקסום העתיקה), ותקופה נוספת באיטליה, בה העמקתי את ההתמחות שלי בארכיאולוגיה אתיופית.
ברוכים הבאים לאקסום-ציון רק לאחר שפמלייתו של מנליק כבר היתה בדרכה, מנליק גילה שארון הברית מתלווה אליהם. בינתיים, בירושלים, גילה שלמה שארון הברית נלקח והכין צבא לצאת בעקבות מנליק. אז נגלה האל אל שלמה וציווה עליו לקבל את הדין, כי כך נגזר משמים – ארון הברית, ואיתו השכינה, יעברו לאקסום, בירת אתיופיה, שתיקרא מסיבה זו "ציון". העם האתיופי, שיבוא בקשרי נישואין עם פמלייתו הישראלית של מנליק, יהפוך לעם ישראל, ועל אתיופיה ימלכו מנליק וצאצאיו, מלכים מבית דוד. את כל זה מסמלת נוכחות ארון הברית באקסום.
אבל הסיפור המרתק והכל כך קרוב אלינו של אתיופיה לא מסתיים בארון הברית. פרשת היעלמותו של ארון הברית אולי שייכת יותר לתחום האגדה, אבל ההיסטוריה המתועדת של אתיופיה כוללת דברים שנשמעים לא פחות אגדתיים: נוצרים ששומרים שבת וכשרות, יהודים שהקריבו קורבנות והקימו תנועת נזירות, מלחמות אדירות בין ממלכות יהודיות לממלכות נוצריות, ולא, אין זו אגדה. ככל שחקרתי ולמדתי יותר על עברה של אתיופיה, כך גיליתי שהמציאות עולה על כל דמיון. למשל, במאה הרביעית לספירה אימצה אתיופיה את הנצרות, ובערך באותו הזמן, תימן, שנמצאת מול אתיופיה, מעבר לים סוף, התגיירה. במאה השישית כבר היתה הנצרות מושרשת באתיופיה והיהדות בתימן. סביר להניח שכבר אז טענו מלכי אתיופיה שהם צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. יש גם סיכוי סביר שמלכי תימן (שבתחומה התקיימה ממלכת שבא ההיסטורית) טענו את אותו הדבר.
רוחו של ארון הברית עוד מפעמת באתיופיה, ועקבותיו עוד ניכרים בכל מקום. בכל כנסייה אתיופית יש חפץ המסמל את ארון הברית, השמור בחדר הפנימי הקרוי "מקדס", קודש הקודשים. הכנסייה מתקדשת רק כשמוכנס אליה חפץ זה, המכונה טאבות, מילה שמשמעותה "תיבה", כלומר, ארון, זכר לארון הברית. בחגים מסוימים מוציאים את הטאבותאת מקודש הקודשים של הכנסייה, וכהני הדת צועדים איתם, כשהטאבותאת עטופים בבד (כדי שאיש לא יראה אותם ולא יחלל את קדושתם) ונתמכים על הראש. גם הזהות האתיופית-נוצרית כעם ישראל ונצר לבית דוד חיה וקיימת. אנחנו, כישראלים, רגילים לתגובות קרות ולהרמת גבה כשאנחנו מזדהים כישראלים ברחבי העולם. לא כך באתיופיה. האתיופים הנוצרים כמהים לירושלים (אך לא רואים בה את ביתם, בניגוד ליהודי אתיופיה). הם רואים בנו קרובי משפחה, תומכים בישראל ומעריצים אותה. נפוץ מאוד לשמוע "אנחנו אחים, עם אחד" ו"גם אנחנו צאצאי שלמה המלך". בעולם שבו אנחנו לא זוכים לאהדה רבה, אומה של עשרות מיליונים שתומכת בנו ומעריכה אותנו היא לא דבר של מה בכך…
לאחרונה, בסיומה של עונת חפירות נוספת באקסום, התמזל מזלי להיות נוכח בחג השנתי של העלייה לרגל לכנסיית ארון הברית, הדר ציון. אלפים הגיעו מכל רחבי אתיופיה, מי ברכב, מי ברגל ומי בטיסה. במשך יומיים נהרו עוד ועוד אנשים לאקסום הקטנה, ולא היתה פינה שקטה אחת בעיר. ההמונים היו עטופים בגלימות תפילה לבנות, וניחוח קפה אתיופי מסורתי מהדוכנים שצצו בכל פינה מילא את האוויר. ברקע נשמעו שירי קודש ותפילות אתיופיות בשפת התפילה האתיופית העתיקה, געז. שוב ושוב נשמעו מילים מוכרות כמו "ישראל" ו"ירושלים". דוכני חולצות מכרו חולצות עם הדפס בו נכתב "ברוכים הבאים לאקסום-ציון". סיסמה זו היא תמצית הרגש שפיעם בהמונים – הם עלו לרגל לאקסום, היא ציון, שכן שורה עליה השכינה שליוותה את ארון הברית מירושלים. ___ בר קריבוס – ארכיאולוג, מדריך טיולים לאתיופיה בעקבות ארון הברית, תרבויות עתיקות והמורשת היהודית-נוצרית |
