באחת בצהרים על הדקה הרכבת עזבה את הרציף בשינינג (Xining), בירת מחוז צי'נגהאי (Qinghai) שבמערב סין. קצינת הקרון, במדים מגוהצים ללא רבב, הצדיעה בדום, ואנחנו התיישבנו בקרון השינה, בתאי soft sleepers המפנקים – בטח יחסית לקרונות הישיבה, שם התרחשה ההצגה הטובה ברכבת, שצבטה באף בריח חריף של חלב יאק, ילדים צרובי לחיים, חבילות ומזוודות. כל הנוף האנושי הזה של עולי הרגל נסע לבירת טיבט, להאסה (Lhasa), על זקניו, טפו ומיטלטליו. הם הביטו בנו בפליאה אדירה, עד שלא היה ברור מי האטרקציה – הם או אנחנו? הקצינה ישבה בפינת המטבחון ופיצחה גרעינים שחורים. אחרי חצות נגיע לשיא הגובה.
מבחינה הנדסית הרכבת הזו, המכונה Qingzang, היא הישג אדיר. היא נוסעת בגובה ממוצע של 4,500 מטר, מגיעה לגובה של 5,072 מטר במעבר ההרים טנגולה (Tanggula) והיא הרכבת הגבוהה בעולם. ההישג מתעצם כשחושבים על התנאים הקיצוניים שבהם צריכה המסילה לעמוד: שלג, טמפרטורות של הרבה מתחת לאפס בחורף, קרקע שברירית בדרגת קיפאון כמעט תמידית, גשמי זעף, שיטפונות ומפולות קרקע בעונת המונסון, וכמובן פני קרקע הרחוקים מלהיות שטוחים. הנסיעה בה אינה זולה אמנם, אך הרכבת הזו בטח לא נבנתה מטעמים מסחריים אלא כאמירה פוליטית מובהקת של הסינים. הנסיעה בה מעלה הרהורים צובטים ואפילו קצת רגשי אשם על החדירה לתמימות של טיבט, ברכבת ששועטת אולי לסופה הטרגי של תרבות כל כך מיוחדת.
אגם צ'ינגהאי גדול כמעט כמו אוקיינוס. אנחנו כבר בגובה של 3,200 מטר, הטמפרטורה בחוץ ירדה לשמונה מעלות, המהירות 110 קמ"ש. הנסיעה בנופיה המלנכוליים משהו של הרמה הטיבטית מכמירת לב, מהפנטת כמעט. הרי שלג משוננים, משחקי אור וצל, שמים גדולים, עננים עפים נמוך, אגמי ענק כחולים, להקות של ברווזים, פה ושם דיונות חול, עדרי יאקים, ערבות עשב, ירוק של גידולים המושקים בגשמי המונסון, מקומיים זורים תבואה ומאלמים אלומות. מול כמה אוהלי נוודים עומדים בתי זיקוק ותחנת כוח פחמית.
כפור על האדמה, נחל קטן קפא בלילה, מינוס עשר בחוץ. רכבות משא אינסופיות באות מולנו. הרמה הטיבטית מבותרת בנחלים כחולים ובהרים בגווני גוונים מאדמדם עד ירקרק. זהו נוף מלא געגועים. בגובה של 4,513 מטר בסמוך לתחנת Na Chu בונים עיר חדשה, אולי רק תחנת שינוע לסחורות. מי יודע. אנחנו לא מתאפקים והולכים לבקר שוב את ידידינו, עולי הרגל הטיבטים, שיושבים צפופים כמו סרדינים בקרון שלהם. בגלל הצפיפות אנחנו כמעט נופלים עליהם, אך רובם מאירים לנו פנים, מחייכים למצלמה. הגברים נושאים אבנטים קטנים ובהם קמעות, הנשים עונדות תכשיטים יפהפיים, גם בשערן. איך השיער השחור שלהן מבריק כל כך? בחוץ פועלים ופועלות עובדים בתחזוקת המסילה, מושחים את הפסים בשמן.
לא רחוק מלהאסה ראינו את שלושת המשתטחים הראשונים. כמו בתיאטרון האבסורד, אנחנו נוסעים ברכבת שהיא שיא התחכום ההנדסי, ומציצים על מאמינים שמשתטחים – לעיתים מרחק של מאות קילומטרים – את כל הדרך למקדש ג'וקאנג (Jokhang) בלהאסה. בצידי המסילה בתי אבן נמוכים עם דגלוני תפילה על הארובות. עוד רגע נראה את ארמון פוטאלה (Potala) מרחוק. אני חושבת על היינריך הארר, המתאר בספרו "שבע שנים בטיבט" את הרגע המצמרר שבו הוא וחברו רואים מרחוק את הפוטאלה אחרי חודשים של חציית ההימלאיה בחורף הטיבטי, ותשושים ורעבים הם משתטחים על האדמה קרועים מהתרגשות.
תחנת הרכבת של להאסה יפה ומודרנית. הרכבת עוצרת, קצינת הקרון שוב מצדיעה בדום. במרכז העיר העתיקה (Barkhor) ניצב מקדש ג'וקאנג. בכיכר כיתת כוננות, על הגג צלפים. הסינים לא נוטלים סיכונים. מי שלא ראה את עשרות אלפי עולי הרגל המסובבים את המנזר ומקיפים אותו פעם אחר פעם ועוד פעם, לא ראה מחזה סוחף מימיו. הם שוטפים כמו נהר נצחי, צבעוני, תמים עד כאב, נופלים וקמים, צועדים שלושה צעדים, ושוב משתטחים. על אמות ידיהם וברכיהם כפיסי עץ להגנה, בידיהם הם מסובבים גלגלי תפילה, ממוללים חרוזי תפילה, ממלמלים את המנטרה אום מאני פדמהום, שכולנו כבר למדנו בעל פה. התלבושות מהממות ביופיין, תכשיטי השיער מהפנטים, כל אחד לפי מחוז מולדתו. כמה מאות מראשוני הזוחלים יורשו ללון על מפתן המנזר והמאושרים ייכנסו בשעריו מחר בבוקר. בסמוך למנזר, בין דוכנים עם תשמישי קודש וחול, ניצבת אסטלה שחורה, שעליה חקוק ההסכם שנחתם בשנת 1788 בין סין לטיבט, ולפיו טיבט היא חלק של סין, לנצח נצחים. ב-1953, בפגישה בין ג'ו אן לאי לדלאי לאמה ה-14 (הנוכחי), סוכם גם שטיבט היא פרובינציה סינית, ושהסינים מתחייבים לשמור על אוטונומיה טיבטית מלאה, דתית ותרבותית. הדלאי לאמה היה חי עם כך אולי בשלום, אך לא אנשי חצרו, הפיאודלים של טיבט. אי אפשר היה להשכין שלום בין שתי השיטות – הפיאודלית של טיבט והסינית חסרת האל – ובשנת 1959 שלחו הפיאודלים הטיבטים צבא מגרפות מול הסינים והלכו בעיניים עצומות לרווחה להפר את החוזה עם סין. הסוף ידוע. האליטות הטיבטיות נמלטו לדרמסאלה שבהודו, והשאר טרגדיה.
לחצו להגדלה לקריאה נוספת:
|
