סיפורה של המצודה עגולת המגדלים בכניסה למושב הבונים – מצודת הבונים, מתחיל במאה השמינית, בתקופה שבארץ ישבו ערבים עם צבא יבשה חזק, אשר כבש זה עתה את כל המזרח התיכון. אבל, כעכברי יבשה אמיתיים שבקושי ידעו אז מהו ים, הם היו אחוזי בהלה, שמא מן האופק יגיחו ציים של ספינות מפרש ומשוט, עמוסות בחיילים ביזאנטיים נוצרים, שליבם מר על שהפסידו את ארץ ישראל לערבים. להגנת החוף הקימו הערבים מצודות, שמו עליהן תצפיתנים חמושים, ציידו אותם בשופרות, כדי להזעיק שמיים וארץ בעת הצורך, וגם נתנו בכליהם סמרטוטים טבולים בחומר דליק. כאשר השומרים זיהו אוניות פשיטה נוצריות כאלה, מיד היו תוקעים בשופרות, מדליקים לפידים ומתפללים, שהתגבורת מהיבשה תבוא בזמן. הנה, כזאת היתה גם מצודת הבונים, שאפילו את שמה העתיק המקורי איננו יודעים. כמה מאות שנים אחרי האירועים הסוערים האלה הגיעו לארץ הקודש הצרפתים הצלבנים, ומאז אנחנו יודעים את שם המצודה – כפרלט – שישב בה אציל. הוא היה כפוף לרוזן מקיסריה הסמוכה ואת אדמותיו עבדו כפריים מהסביבה. ברבות הימים ואחרי שהצלבנים בארץ חוסלו סופית, לפני יותר מ-700 שנה, הפך המקום לכפר דייגים ערבי – כפר לאם. משברחו אלה ללבנון במלחמת העצמאות, הוקם כאן, סביב המבצר, המושב השיתופי הבונים.
דרך מלבינה בשדות, בין הבונים לגבעת כורכר חשופה למדי, על חוף הים ממש. היא צולחת את מסילת הברזל, בדיוק בנקודה ששם נספו ילדי בית הספר מפתח תקווה מפגיעתה של רכבת נוסעת, במה שנודע כאסון הבונים. בשעות בוקר מוקדמות מושלים כאן השקט והבדידות, ומאוחר יותר, משהחום מתחיל לעלות מהאדמה, מתחילה הסימפוניה האין סופית של החרקים והציפורים. בלילות הירח, עת שהרומנטיקנים ימצאו עצמם על הדרך הזו, עולה המנגינה הלילית הנצחית של הקרקורים החדגוניים של זכרי הקרפדות והצפרדעים המתגעגעים למשהו יותר ארוטי מסביבת חייהם הלחה, וצוויחותיהן הקצרות והחדות של השממיות, אשר זוללות בכל פה את היתושים והעש אשר מסתחררים בין העשבים. תחילת המסלולחוף הים ליד גבעת הכורכר שבקצה הדרך גודר, משל היה חלקה פרטית השמורה לבעליה בלבד, ומתחת לגבעה יש בסלע הכורכר מערות טבעיות מלאות בים. כמעט כל אחת מהן זכתה לכינוי "המערה הכחולה", אלא שמדי כמה ימי רומנטיקה מתרגשות על המערות האלה צרות צרורות כמו זיהומי נפט וזפת. חלק מהן הופך למצבור מייאש של שקיות פלסטיק, בקבוקים וכלי פרש שונים ומשונים ואז הכחול נעכר ועמו היופי. מן המערות ודרומה מלוות גבעות כורכר את קו המים, מחוספסות וחדות ועמוסות בגושים צפופים, אך צנועים למראה, של שיחים נמוכים ואפרפרים, ענפיהם מעוצים ועליהם מעטים. למדרך הרגל על השיחים עולה מהם בבת אחת פתאום גל משכר של בושם אוריינטלי. אלו שיחי קורנית מקורקפת, שהיא לא רק תבלין ובושם, אלא רפואה לכל כאבי הראש האפשריים, לכל סוגי כאבי השיגרון והפרקים וכיוצא בזה, ויפות מהכול הן חבצלות החוף הגדולות, שפורחות כאן בשלהי הקיץ, נפתחות בין הערביים ככלות ענק לבנות, שרועות על יצועיהן בפיתוי גדול, לקרוא למחוללי האהבה הליליים שלהן – הרפרפים ארוכי לשון הצוף.
|
