חזרנו לאדיס אבבה, אחרי טיול בצפון אתיופיה, כדי לצאת ממנה לטיול נוסף, והפעם בדרומה של המדינה. שמונה ימים בגי'פ, עם מדריך-נהג שקוראים לו סולומון, שהתגלה כאחד האנשים המצחיקים והמקצועיים שפגשנו בטיול שלנו. היינו ארבעה ישראלים (למזלנו סולומון מתורגל בטיול עם ישראלים), עצרנו לקנות הרבה ירקות ומים, חיברנו את האייפוד עם עידן רייכל, ויצאנו לדרך. היום הראשון עבר רובו בנסיעות, עם הפסקות שתייה בחנויות קטנות לצד הדרך. הגענו בערב לארבה מינץ' (Arbe Minch). למחרת יצאנו לשיט באגם צ'אמו (Chamo) מדרום לעיר, שיש בו תנינים, היפופוטמים ועופות מים יפים.
מי יתנני (בקבוק) מים בג'ינקה התמקמנו בהוסטל מקומי – החדרים נראים כמו בכלא, כשליד כל חדר מונח סיר לילה למקרי חירום (שכנראה קורים כל לילה). העיירה עצמה נחמדה מאוד, וכך גם השוק המקומי. בערב יצאנו לשתות בחברתו של סולומון – כמובן, שייק פירות וקפה.
צלחות בשפתיים ומשחקי ילדים הופתענו מקבלת הפנים של המורסי: בני השבט, המתורגלים בתיירים, מתקשטים במיטב תכשיטיהם ועושים פוזות למצלמה עם רובי קלצ'ניקוב. הם קיבלו את פנינו בצעקות ובתחנונים שנצלם אותם תמורת כמה בירים. קצת התבאסנו מכל המלאכותיות הזאת, ונראה שבעתיד, ככל שיגיעו לכאן יותר תיירים, המצב רק יחמיר.
חזרנו לעוד לילה בג'ינקה. בבוקר התחיל אחד הימים המדהימים בטיול שלנו. נסענו לכיוון הכפר קיי אפר (Key Afar), ובדרך עצרנו בכפר של שבט שנקרא Ari. הילדים קפצו לקראתנו ושיחקו איתנו. יכולנו להתבונן בחיי היום-יום, ראינו איך מכינים אינג'ירה ומשקה אלכוהולי מתירס, שנקרא אריקה, הדומה בטעמו לערק וחריף ממנו עשרת מונים. ראינו ילדה שמכינה כלי חרס ונפח שמכין סכינים ומצ'טות, נכנסנו לבקתות חומר מקומיות, שכל אחת מהן היא לא יותר מחדרון עם וילון בפתחו. היה מרתק לראות איך הם חיים בפשטות שכזאת. מכאן נסענו לשוק של קיי אפר, שמושך אליו אנשים מכל האזור. כבר בדרך ראינו אנשים שהולכים אל השוק, עשרות קילומטרים ברגל. התחלנו כבר לזהות את השבטים לפי הלבוש המיוחד שלהם. בשוק יש דוכנים רבים לממכר תכשיטים, בגדים וכלים, וזו חוויה מיוחדת במינה לקנות מוצרים מקומיים לצד בני האזור.
מכאן המשכנו לכיוון הכפר טורמי, בו נבלה את השבת. החדרים הזולים בטורמי לא היו לרוחנו, אז החלטנו לישון בקמפינג, ובשבת להתפנק בחדר נורמלי. בשישי בבוקר נסענו לשבט שיושב באזור אומורטה, ושוב הקיפו אותנו בבקשה לתשלום בתמורה לצילומים. למען האמת, זו תחושה לא נעימה במיוחד. אבל הדבר האמיתי חיכה לנו בהמשך הדרך. לקפוץ מעל השוורים
קצת חששנו לראות את ההצלפות האלה, במיוחד הנשים שבינינו, הפעלנו מנגנון הדחקה, וניסינו לא להיות שיפוטיים. הטקס התקיים באזור שכוח אל ליד טורמי, רבע שעה נסיעה בגי'פ ועוד רבע שעה הליכה לשום מקום. כשהגענו ההצלפות היו בעיצומן, הנשים ישבו וממש יכולנו להרגיש את הצלקות המדממות שלהן. צילמנו שוב ושוב (באישורן של הנשים, כמובן). היה מאוד מיוחד לשבת בחברת בני השבט ולהרגיש שמקבלים אותנו כצופים בטקס. "חתן השמחה" היה מוקף בחברים שלו, הם צבעו אחד את השני בצבעים טבעיים והתקשטו בנוצות. אחרי שעתיים של ריקודים והצלפות, כולם קמו פתאום והחלו ללכת, ואנחנו אחריהם. הגענו למקום בו חיכו שוורים רבים. הגברים החלו לסדר אותם בשורה. הקופץ נראה עצבני למדי, ומה הפלא? לא כל יום אתה אמור לקפוץ ערום, כשכל השבט ועוד כמה בחורות לבנות מסתכלות עליך… אבל הוא עשה את זה כמו גדול, וכשסיים לדלג מעל כל השוורים, כולם החלו לחזור, הנשים ממהרות כדי להכין ארוחה לכל השבט. בשלב זה פרשנו, עדיין מלאי אנרגיות מהחוויה המדהימה שעברנו.
יום שני היה היום האחרון לטיול. נפרדנו מהחבורה שאיתה טיילנו בעיירה סודו (Sodo), משם התכוונו לנסוע לששמנה (Shashamane), עירם של בני כת הרסטפרי, ואז לעבור לקניה. מששמנה נסענו לעיירה וונדו גנט (Wondo Genet), מקום ירוק עם מעיינות. בילינו שם יום וחצי במנוחה ובשיטוט מהנה בין נחלים ושדות. חזרנו לששמנה, שתינו שייק פרידה אחרון מאתיופיה, ולקחנו אוטובוס לעיירת הגבול מויאלה (Moyale) – נסיעה של יום וחצי עם עצירת לילה בעיירה יאבלו. אחרי חודש באתיופיה עדיין לא התרגלנו למבטים הננעצים בנו, לנהיגה הפרועה, לדרכי העפר, לאוכל שלא תמיד היה קל לעיכול. אבל לא שבענו מהיופי, מהפשטות, מההסתפקות במועט, מהשמחה, ממראות האנשים שהולכים ברגל לאורך קילומטרים רבים. מי יודע מה מחכה לנו בקניה? מסלול הטיול בדרום אתיופיה:
|