האגמים הצבעוניים של בוליביה

שלוש פנים לה לבוליביה. שלושה עולמות, הנבדלים זה מזה בנוף ובאדם: הסיירה – רכס האנדים המושלג, שפסגותיו מתנשאות לגובה של יותר מ-6,000 מ'; הסלווה – יערות הגשם הטרופיים; והסלאר – המלחות והאגמים באלטיפלנו, הרמה הגבוהה וסחופת הרוחות, שבדרום מערב המדינה.

בטיול הראשון שלי לבוליביה התרכזתי בעיקר בסיירה. הלכתי בשבילי אינקה שנסללו בהרים המושלגים סביב לה פאס, ביקרתי בעיירות הקולוניאליות ובכפרים שיושביהם מתמחים בסגנונות שונים של אריגה, הייחודיים רק להם. הפעם שמתי את פעמי אל הסאלאר, מישור המלח הענק ואל הלגונות הצבעוניות שבלבו. זהו אזור קר ועוין, המושך אליו אך מעט כפריים ובעיקר פועלי מכרות, העובדים בתנאים מחפירים ובמשכורת רעב, כמו אבותיהם מימים ימימה.

עדר קטן של גואנקו, סוג של לאמה, במרחבים העצומים של רמת אלטיפלנו

על הלגונות הללו, הירוקה והאדומה, קראתי לראשונה בספר אלבומי בו הן תוארו כ"אחד הפלאים המרהיבים ביותר של האנדים". לכך הצטרפו סיפורים ממטיילים שחזרו נפעמים מלגונה קולורדה, האגם האדום. כל אלה זמזמו במוחי כמו יתוש שאינו נותן מנוח, מכרסמים בבלוטת הסקרנות. החלום הלך והתעצם עד שהגיעה העת להגשימו.

זריחות ושקיעות מעל מישורי המלח
לא קל להגיע לאזור הזה. הדרך המקובלת היא נסיעה של יממה ברכבת, שמחלקת התיירים שלה נראית כמו מחלקה שלישית או רביעית ברכבת אירופית. אחריה ממתינות למטייל הרצוץ שעות ארוכות של טלטלה במשאיות חורקות, על פני דרכי מהמורות. כיוון שהגעתי לבוליביה בתקופה שהיתה זולה למטייל, החלטתי לחרוג ממנהגי המוצ'ילרוס (תרמילאים) ולנסוע לאגמים המרוחקים בג'יפ. רק תוך כדי נסיעה בדרכים הקשות חישבו משתתפי למסע, שאותם פגשתי כמה ימים קודם לכן בלה פאס, שאנחנו נוסעים אלף קילומטרים כדי לראות אגם – כמו המרחק מתל אביב לאיסטנבול…

יש משהו רומנטי בזריחות והשקיעות מעל מישורי המלח והאגמים הקטנים

יצאנו באוטובוס מקומי אל אויוני (Uyuni) שבדרום-מערב בוליביה, עיירה מוזנחת ומאובקת, שם, לאחר ויכוחים מורטי עצבים מצאנו שני נהגים בוליביינים, בעלי גי'פ מקרטע, שהסכימו לקחת אותנו אל האגמים. יחד עברנו ימים לא קלים של ענני אבק ומשבי רוח מקפיאים, אך גם של נופים מדבריים נהדרים, אגמים רוויי מלח ופאטה מורגנה של "אגמים" במדבר והרים "בלב ים".

יש משהו רומנטי בזריחות הצהבהבות מעל מישורי המלח ובשקיעות הכתומות מעל האגמים הקטנים. משהו מצמרר כמעט בשקט של המדבר שכאילו היה רק שלנו – ארבעה ישראלים מסוחררים מיופי ושני נהגים המונים את תלאות הדרך ומקוננים על מר גורלם.

לגונה ורדה: אגם כפול בצבע אזמרגד
לגונה ורדה (Laguna Verde), האגם הירוק, כשמו כן הוא: אגם קסום, הנמצא בלב ישימון של רמות מדבריות והרי געש חרוטים. בעצם אין זה אגם אחד אלא שני אגמים נפלאים, המחוברים על ידי תעלה צרה. מעין אגם כפול, שצבעו כגון האזמרגד, התחוב באופן מאולץ כמעט, בין הרי הגעש הצחיחים להפליא. יש כאן שילוב נדיר בין חום לטורקיז, עם מעט שלג בפסגה להשלמת התמונה. הרושם הכללי הוא של פלא טבע מרהיב ומופלא, שאינו דומה לשום דבר מוכר.

לגונה ורדה. כשמקיפים את האגם בהליכה, בכל רגע נדמה שצבעו משתנה

צבעו הירוק הזוהר של האגם אינו ניכר מיד. החלנו להקיף את האגם בהליכה רגלית, ודומה שמרגע לרגע החליף את צבעיו. בראשית, השתקפו בו הרי הגעש שמשני צידיו, והקנו לו גוון חום-עכור. תוך כדי הליכה, האגם הלך והוריק, עד שלבש גוון ירוק-חלבי, המאפיין אגמים באזורי קרחונים. המשכנו להקיף את גוף המים המכושף, והצבע הירוק התחלף לתכלכל, אחר כך לכחול עמוק של אגמים, ולבסוף לכחול-ירוק, שיחד עם הגלים שהחלו להתנפץ בו, הקנה לו מראה של ים. היום נטה לערוב, השמים נצבעו בגוון של כתום ואנו פנינו לחפש לנו מקום לינה. אחרי השהות הממושכת בג'יפ, שמחנו למצוא משכנות נטושים של פועלים במכרות הגפרית ליד האגם. לא היה שם כמעט דבר, פרט לגבעות צהובות, צריפים בודדים וכמה מכונות פשוטת, וזה הכל.

ה"אינחינרו" (מהנדס), מנהל המקום, קיבל אותנו בסבר פנים יפות ולמרבה ההפתעה נתן לנו בקתה קטנה, לשימושנו בלבד, וקצת פחמים להסקה. לא בדיוק ארמון, אבל לפחות יכולנו לפרוש את שקי השינה תחת קורת גג, מקלט מהקור הנורא שנחת עם רדת החשיכה. בבוקר רחצנו פנים במי המעיין, מקור המים היחידי שאינו קופא בלילה, ושוחחנו מעט עם הכורים קשי היום. גברים נמוכי קומה, שלחייהם סדוקות ואדומות מהשמש הצורבת ושפתיהם מבוקעות מיובש. הם סיפרו לנו שתמורת 12 שעות עבודה פיזית קשה, בקור העז, הם משתכרים כשני דולרים. את מקום ההרהורים הנוגים תפסה קריאת הזירוז של אחד הנהגים, ואנו בדרכנו הלאה.

יופי מעולם אחר: מרחבי מדבר נטולים כמעט כל סממן אנושי ופסגות מושלגות

לגונה קולורדה: כחול שמתחלף לאדום
לאחר שעות רבות של טלטלה, הגענו אל מחוז חפצנו – לגונה קולורדה (Laguna Colorada), האגם האדום. השעה כבר היתה מאוחרת והלכנו לישון על רצפה של אחד הצריפים. בשעת בוקר מוקדמת, כשהכול עדיין קפוא, יצאתי אחוז התרגשות לחזות בצבעו האדמדם של האגם. לתדהמתי, דבר מהצבע המובטח לא ניכר בגוף המים, שנראה סתמי להפליא. קשה היה לי להסתיר את אכזבתי. מזה חודשים שאני הוגה באגם האדום, והנה – אגם כחול ורגיל. אחד מהאגמים הרבים הזרועים על פני האלטיפלנו, הרמה הגבוהה, הצחיחה והקרה שבלב האנדים.

מיקי הצטרף אלי וביחד בדקנו שוב ושוב את המפות לראות אם לא טעינו והגענו לאגם הלא נכון. אבל גם הבדיקה החמישית העלתה כי זוהי אכן לגונה קולורדה, הלגונה האדומה, שמשום מה לבשה היום צבע כחול מאכזב. האם רימו אותנו? ואולי זאת קונספירציה? שבנו לבקתה סמוכה, שהוקמה על ידי משלחת מחקר שעבדה פה בעבר, ובישלנו ארוחת בוקר דשנה, כשהבנות מנחמות אותנו שהטיול מרהיב גם ללא הצבע האדום.

לא עוד אגם, לא עוד מקום. לגונה קולורדה בשיא תפארתה האדומה

לאחר שאכלנו ושבענו, יצאנו החוצה, סופגים מעט מחומן של קרני השמש, שטיפסה בינתיים למקום גבוה יותר בשמים. ואז זה קרה. הבטנו באגם, מכינים את עצמנו לאכזבה נוספת, כשלתדהמתנו התגלתה לעינינו אחת היצירות המופלאות של הטבע: גבעות גבס בוהקות בלבן, רצועות מעגליות של מלח, ובתווך – אגם אדום. הצבע, כך נראה, תלוי בזווית השתברות קרני השמש במים ובמלח שמסביב.

מבט מקרוב על המים האדומים, שפלמינגו ורודים מלקטים בהם מזון

לגונה קולורדה אינה "עוד אגם" או "עוד מקום". האגם אינו דומה לשום דבר שראיתי מעודי: הלובן הזוהר, המים האדומים, להקות של פלמינגו ורודים, כל אלה מעניקים תחושה של מקום מופלא, מקום נשגב, שלא מן העולם הזה. פסענו בבוץ המלוח, מצמצנו בעינינו נוכח הלובן הבוהק של הגבס, טבלנו רגלינו במים האדמדמים וצפינו בחדווה בפלמינגו הענוגים. אחר כך ישבנו שותקים שעה ארוכה ולא חדלנו מלהתפעל נוכח היצירה הנפלאה והאדירה הזאת.

האגם הקסום אינו סטטי לרגע. משעה לשעה הוא משנה את גווניו: עם שחר צבעו כצבע כל אגם, כעבור שעתיים מקבלים שוליו גוון ורדרד, וכעבור שעה נוספת, דומה שכתמים כתומים מופיעים על פני המים, ובשעת צהריים – אגם שלם שכולו אדום. רק אז מובן מדוע תושבי המקום מכנים אותו לגונה דל סנגרה, "אגם הדם".

בערב, בעת שהשמש גלשה בפאתי מערב וההרים נצבעו באדום של שקיעה, פג הקסם. הצבע האדום נעלם, והאגם הלוהט שב להיות כחול וקר, כבראשונה.

מפה של אזור לגונה קולורדה (לגונה ורדה נמצאת מדרום לקולורדה):

לחצו להגדלה

לאתר הבית של גילי חסקין