קומבה מלה: הדרך אל האלים

הארידוואר, צפון הודו. בלילה השארתי במכוון את חלון החדר במלון פתוח. המלון יושב על הכביש היורד מהעיירה רישיקש אל הארידוואר. במשך כל הלילה צועדים עולי רגל בשקט על הכביש לכיוון הארידוואר, אל הגהאטים (המדרגות) המשתפלים אל "גאנגה מאטה", אמא גנגס, הנהר שמסעו, מהרי ההימלאיה, מושב האלים והקדושים, עד לדלתא של מפרץ בנגל, מסמל את מסע חייו של האדם.

הארידוואר היא השער לאלים. זוהי אחת משבע הערים הקדושות בהודו. המונים-המונים, קבוצות-קבוצות, מכל רחבי הודו, הם צועדים בשקט, אבל אני שומע, או מדמיין מבעד לשינה את רגליהם היחפות טופפות על הכביש. עטופים בבד דק לכסות מקור הלילה, נושאים ביד כד מתכת ריק או ג'ריקן מפלסטיק לקחת עמם במסע חזרה אחרי הטבילה מעט מהמים של גאנגה מאטה.

קומבה מלה. זרם אדיר של עולי רגל  | צילום: אייסטוק

בשלוש לפנות בוקר אני קם ומצטרף אל הזרם האינסופי, שימנה במהלך היום המיוחד הזה של מולד הירח, חצי מיליון עד מיליון איש, ואני נבלע בתוכו חסר חשיבות, כמו שצריך. פני כולם אל הטבילה, כמו שעשו אבותיהם ואבות-אבותיהם מזה מאות בשנים. פני כולם אל הגהאט החשוב ביותר, גהאט האר-קי-פאורי, המקום שבו האל וישנו השאיר טביעת כף רגל, המקום שלפי המסורת נפלה בו טיפה מהכד עם שיקוי האלמוות. ומכאן "חג הכד", הקומבה מלה.

המלחמה בין האלים לשדים
הסיפור מאחורי הקומבה מלה הולך אל המיתוסים ההינדואיים הקדומים ביותר, אל תחילת היווצרות העולם, כאשר היו בו רק אלים ושדים, כולם ממין זכר בלבד. וכך הוא מסופר: במלחמה הגדולה בין האלים והשדים, כשנטתה הכף לטובת האחרונים, ביקשו הטובים עזרה מברהמה. זה פנה לווישנו, שהורה לשני המחנות לחבוץ את ים החלב באמצעות הר גדול שעמד על וישנו בגלגולו כצב, וסביבו הנחש ואסוקי. הרבה דברים צפו ועלו אז מהים הזה: עץ הניחוחות, הפיל הלבן של אינדרה, הרעל ששתה האל שיווה, האלה לאקשמי, וגם כד קטן שהכיל שיקוי אלמוות. הרעים קפצו עליו, אבל האל וישנו נהפך לנערה יפה בשם מוהיני, שלמראיה שכחו הרעים את הכד. האל ברהמה חטף את הכד והתעופף במשך 12 שנים מסביב לעולם. טיפות אחדות מהנוזל היקר נפלו בדרך, וקידשו ארבעה מקומות: אוג'אין, נאסיק, הארידוואר ופראיאג, היא אלאהבאד של היום. מדי שלוש שנים מתקיימת מלה גדולה לכבוד הכד באחד מארבעת המקומות, שהחשוב בהם הוא אלאהבאד (Allahabad).

טובלים בגנגס בזמן הקומבה מלה. מי שלא מכיר את הודו, יתקשה להבין איך בתוך ההמונים אפשר לשמור על פינה פרטית לקדושה | צילום: אייסטוק

הקומבה מלה נמשכת כחודשיים, אבל התאריכים החשובים ביותר בה הם אלו של מולד הירח, שכן אלו הם תאריכי הטבילה החשובים. בתאריכים אלו נוהרים לטבילה מסדרי הסאדהו הגדולים, המסדרים של קדושי הודו, שבימים רגילים פזורים להם בהתבודדות בהרי ההימלאיה, או עולים לרגל למקומות קדושים אחרים, או מסתודדים סביב הגורואים שלהם.

חלק מסאדהואים מתערטלים לקראת הטבילה בגנגס, אליה יצעדו עירומים, כדי לזכות ולעטות על גופם מעטה של שיקוי האלמוות. אלו הם הנאנגה, מילה שמשמעותה העירומים. גרעין ה"הארד קור" של קדושי הודו. בימים רגילים הם עטופים בבד או לובשים את הבגד הכתום של הפרישות. רק פה הם משילים את בגדיהם וצועדים עירומים בסך אל הטבילה.

חלק מהסאדהואים, שבימים רגילים מתבודדים בהרים או עולים לרגל למקדשים, משילים בקומבה מלה את בגדיהם וצועדים לנקודת הטבילה בעירום מלא

כולם נוהרים אל הנהר, מכוונים אל פרוזדור ענק עשוי כלונסאות עץ המתפתל כנחש סביב עצמו ומתקרב לאט אל הנהר. עולי הרגל באים ממחנות אוהלים רבים, שהוקמו בכל מקום. קשה לתאר את השקט המדהים שעוטף את כולם. מפעם לפעם נשמעת שירת המנונות של הצועדים או קריאה ברמקול על ילדה שאבדה. הדבר הצורמני היחיד הוא צרצור המשרוקיות של השוטרים הרבים הנמצאים כאן.

ליד הגאנגה כולם שווים
אני עומד בגהאט, שהוא אי קטן בתוך הגנגס. אלפים-אלפים, משפחות, בודדים, קבוצות של אנשים נוהרים וטובלים. הרגע הכי המוני מסביב, הרגע הכי פרטי בפנים. קשה להסביר למי שלא יודע את הודו, איך בתוך כל ההמונים אפשר לשמור על הפינה הפרטית לקדושה. אני רואה זאת באור שבעיניים, בזריחה שעל הפנים, בשיניים הנוקשות מקור המים, בהתעלמות מהסובב. ליד הגאנגה כולם שווים, עשיר ועני, ברהמין ומצורע.

ליד נהר הגנגס כולם שווים – עשיר ועני, ברהמין ומצורע

אני מנסה לברר מתי שעות הטבילה של הסאדהואים. כל שוטר נותן מידע אחר. רק כאשר מתחילים לפנות את האזור, ברור שזה יקרה עוד מעט. אחרי שעות של קיפאון והתרוממות רוח, הרגע מתקרב. כולם נדחקים אל הגדרות, כל ההמון רוצה לראות את הקדושים צועדים וחוזרים מן הטבילה. ואז הם מופיעים, מסדר, מסדר, בראש – הרכבים מעוטרים בפרחים שעליהם יושבים הגורואים החשובים, לאחר מכן תזמורת, סוסים ואז מתחילים לצעוד הסאדהואים עצמם.

אני מוצא פינה ליד הדרך בה יחזרו מהטבילה. מקום שבו אהיה הכי קרוב להרגיש. כשהם מתחילים לעבור, בהמונים עובר רעד של התרגשות עמוקה, נשמעות צעקות עידוד לאל שיווה, שהם נציגיו עליו אדמות.

הסאדהואים צועדים לידי. אחרי הטבילה הם מרוחים באפר הקדוש מהמדורה של שיווה. הם עירומים לגמרי, גברים רזים עד אימה, אחרים מפוטמים, זקנים שיורדים עד מתחת לברכיים, ראשים קרחים לגמרי או עטורי שיער שאסוף בראסטות ענקיות. משהו ראשוני וקדום קורן מהם.

ממראות הקומבה מלה: אלפים-אלפים צועדים בסבלנות ובשקט בדרך אל הנהר

אני צועק, בדיוק כמו ההמון סביבי, שהולך ונדחק יותר ויותר אל הגדרות, רוצה שיברכו אותו, רוצה לגעת ברגל של סאדהו עירום, רוצה להעניק להם מנחה של עשר רופיות. אני לא קיים. הגרון שלי ניחר מהצעקות לשיווה שאני צועק יחד עם כל הקהל. אנחנו קרובים, והם רואים את הלבנבן אחוז ההיסטריה, כלומר אותי. מפעם לפעם מישהו מהם נעצר ומתבונן בי, לוקח שאכטה מסיגרית הגאנג'ה שבידו או סתם מחייך. עבורי זה הרגע שבו הקדושה והפוקוס במצלמה מתחברים ביחד.

עוד מידע על טיול להודו