במשך מאות שנים היה הר הגעש פינטובו (Pinatubo), חלק משרשרת של הרי געש במערב האי לוזון שבפיליפינים, רדום ועל מורדותיו צמחו יערות עבותים. ביוני 1991 התפרץ ההר באחת ההתפרצויות הגעשיות העזות אי פעם. מיליארדי טונות של אפר ולבה הועפו לשמים ולמרחקים, גרמו לסופות גשמים עזות, ובעקבותיהן מפולות בוץ געשי אדירות. לאחר שההר נרגע, נוצר בלועו אגם געשי, שמימיו בצבע טורקיז שובה עין ולב. את המסע לפינטובו התחלתי השכם בבוקר מהעיר טרלאק (Tarlac). הצטרפתי לקבוצה קטנה שהתארגנה לטיול, ובתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בג'יפ ישן, דחוס בין כמה צעירים מגודלים. הדרך מתחילה בבסיס חיל האוויר האמריקאי קלארק, שניזוק מאוד בהתפרצות הר הגעש. המחסום מורם ואנחנו יורדים אל ואדי רחב, שבקרקעיתו זורמים נחלים קטנים, לעיתים מתחברים ולעיתים מתפצלים. הג'יפ מקפץ על האבנים, והנהג, שמשתדל למצוא את הדרך בין האבנים, לרוב פשוט מוותר ונותן לרכב למצוא את דרכו. בתום 25 ק"מ, כשהגוף עדיין לא נרגע מהחיבוטים והקפיצות, אנחנו יורדים מהג'יפ ומתחילים ללכת.
תוואי הדרך לא פשוט, והשמש אינה חסה עלינו. חם מאוד והעיניים מתקשות להתרגל לבוהק החזק המוחזר מהאבנים הלבנות. המלווה המקומי כבר מזמן הוציא חולצה מהתרמיל הקטן שעל כתפו ובמיומנות רבה עטף את ראשו, כך שרק עיניו נראו מבעד לפתח קטן. כובע אמנם מגן, אך משאיר חלקים נרחבים של העורף והפנים חשופים. בעקבות האסטרונאוטים אנחנו חוצים מעיינות ומבועים, מדלגים על אבנים, נעזרים אחד בשני כשזרם המים חזק או כשהאבנים אינן יציבות מספיק. כשמגיעים לשטח יבש, הלהט והחום גורמים לנו להתגעגע למים שקיררו את הרגליים. הדרך כולה משובצת אבנים באינספור גוונים של אפור ולבן, כסף ושחור. צבעי האבנים מסמנים את הנתיב בו עשתה הלבה במורד ההר. פה ושם יובלי מים צבועים בצבעים עזים של כתום, סימן להצטברות מינרלים, ויש גם פלגים שמימיהם נראים נקיים ומזמינים להכניס יד ולהרטיב את הפה. אך המלווה מסביר כי אסור בתכלית האיסור לשתות מהמים, הם רעילים. כתוצאה מההתפרצות, המים החומציים עלולים לגרום צריבות בחלקים פנימיים של הגוף עד כדי חירור הקיבה.
אני צועד בין אבני הלבה הקרושה ומרגיש כמו האסטרונאוטים שפסעו בצעדים מגושמים על הירח. פה ושם נראה עשן אפרפר-לבן מיתמר מבעד לסדקים באדמה, גזים הכלואים במעבה האדמה עושים דרכם החוצה. במהלך כל הטרק הרגשתי כאילו הטבע בוחן את מעשינו בשבע עיניים, והיה אם נחרוג ממה שהטבע מוכן לסבול, ההר ישוב ויתפרץ ואיתו הגשם החומצי, מפולות הבוץ והשיטפונות. מוקסם מהדרך, לא שמתי לב שאנו מטפסים בעלייה תלולה מזה זמן רב, קירות הוואדי הולכים ונעשים צרים, ובכל מקום מבחינים בסימני בלייה. בקרקעית ניתן להבחין בסימני השיטפון העז ששטף את הוואדי בעונת הגשמים האחרונה – גזעים יבשים ששורשיהם מביטים בתחינה לשמים ובולדרים ענקים שנתקעו בערמות.
לאן נעלמו החיות? אנחנו יורדים ב-177 מדרגות עד קו המים. אני מוותר על שחייה לטובת נמנום על גדת האגם. מלבדנו אין כאן אדם. שוב אני חושב לעצמי כמה טוב שאני מטייל מחוץ לעונה. לא רק שהמחירים באכסניות נמוכים, אין תורים, אין קבוצות, רק אתה ועוד כמה משוגעים.
אני מתעורר לקול צחוק פרוע, פוקח עיניים ורואה את שני האוסטרלים שבחבורה, גברים מגודלים, שכל חלק מגופם הערום למחצה מכוסה בכתובות קעקע. הם מספרים כי הם גרים באי קטן בין פפואה ניו גיני לאוסטרליה. למרות שקשה להבין את המבטא שלהם, הצחוק שלהם אוניברסלי ומדבק מאוד. אחרי הרחצה באגם, אנחנו מתחילים את הדרך חזרה אל הג'יפ, מרחק של כ-12 ק"מ. האוסטרלים פוצחים בריצה מהירה במורד הדרך, וגם אנחנו, שמעדיפים ללכת, מתקדמים במהירות בירידה. בסופה, אני עוצר לשתות מברז, סוף סוף מים טובים לשתייה.
קוקה קולה באמצע שום מקום חקלאים מקומיים כשהגענו לסוף הדרך נפרדתי לשלום מחברי הקבוצה ומיהרתי לעבר מיניבוס, שעל שמשתו הקדמית התנוסס שלט – מנילה. לקריאה נוספת: |