תפריט עמוד

טרסות האורז של בנאו, לוזון בפיליפינים

שתפו:

בסוף כל עלייה מחכה ירידה, והיא לא בהכרח קלה יותר. מסע רגלי מאתגר בין טרסות האורז המופלאות של האי לוזון בפיליפינים מגלה נופים יפים פי כמה וכמה מכל גלויה, וגם מעורר מחשבה על אנשים שחיים הרחק מכל דרך סלולה

עודכן 18.8.21

לפני תריסר שנים עשיתי דרכי בטיסה מהונג קונג לסידני שבאוסטרליה לתור את נפלאותיה של היבשת החמישית. לאחר כשעתיים טיסה נשמע קולו הקברניט המבקש מאיתנו הנוסעים להעיף מבט למטה שכן אנו חולפים על פני ארכיפלג איי הפיליפינים. הצמדתי את פניי לחלון ולא יכולתי להתיק עיניי זמן ארוך. מגובה של כמה קילומטרים נראה היה כאילו יד מסתורית הניחה את האיים במעין אי סדר מכוון. מראה מרהיב של איים ירוקים, שכוסה מדי פעם בעננים ושם והתגלה.

עוד על מדרגות חקלאיות – טראסות בעולם

השנה גיליתי את יופיים של הפיליפינים, והפעם מהקרקע. המסע היה מפרך לעיתים, אבל תמיד מענג ומלמד. במהלכו חגגתי יום הולדת 65 בחברת משפחת דייגים מקומית, ששרה לי בכמה שפות "יום הולדת שמח", ובתמורה לימדתי אותם את השיר גם בעברית. מבין כל החוויות והמראות בארכיפלג היפהפה, אספר פה על טיול באזור טרסות האורז המפורסמות של בנאו (Banaue), בצפון-מזרח האי לוזון.

הטרסות של בנאו. תרבות בת 2,000 שנה

הטרסות של בנאו. תרבות בת 2,000 שנה | צילומים: שאטרסטוק

יותר מ-2,000 שנה מעבדים שבטי ההרים את טרסות האורז במורדות ההרים, בגבהים שבין 700 ל-1.500 מטר. הטרסות, שהוכרו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, מהוות מוקד משיכה תיירותי ורבים מגיעים לכאן כדי לחזות בפלא האדריכלי, הכלכלי והתרבותי הזה. אבל לפני שאפשר לטייל באזור, תיירים חייבים להירשם במשרד התיירות המקומי, גם אם הוא נראה כמו דוכן בשוק.

מנפלאות הג'יפני

הגעתי לעיירה בנאו עם עלות השחר. בתי העיירה דבוקים לסלע ההר ונראים כאילו הם תלויים באוויר. שני ההודים שאיתם טיילתי החליטו לחפש מקום ללון בכפר סמוך, אבל אני העדפתי להישאר בעיירה. מצאתי חדר באכסניה, שהירידה אליו נעשית במדרגות צרות וחשוכות. נדחקתי בהן בקושי עם תרמילי, לא יודע שבסיומו של יום אצטער על הבחירה בחדר שנמצא שלוש קומות מתחת לקומת הכניסה…

במשרד התיירות המליצו לי לשכור ג'יפני פרטי. מהו ג'יפני? מעין הכלאה של ג'יפ וקומנדקר – שילדה וגוף ממתכת מבריקה, לרוב מעוטרת בצבעים עזים, עם כמה ספסלים מאחור, לאורך ולרוחב, המיועדים לנוסעים. הג'יפני רועש, מקרטע, נוסע בדרכים לא דרכים ונוסעיו נערמים בתא מאחור, על הגג וכמובן נתלים על הדפנות. הג'יפני משמש כרכב שליחויות, מעביר סחורה מהעיר לכפר ובחזרה. הצוות מונה נהג ושניים-שלושה עוזרים האחראים לאסוף את הנוסעים בצמתים, להעמיס את הסחורה ולטפל בבעיות מכניות המתגלות ברכב. אין תחנות העלאה והורדה מוגדרות, ולא פעם הנוסעים ממתינים בזמן שעוזרי הנהג פורקים סחורה ומביאים אותה עד למטבח הבית.

כהרגלי, אני מחליט לחסוך ומנהל משא ומתן ארוך עם בעלי תלת אופנוע המחכים בכיכר העיירה. לבסוף שני ההודים, חברי למסע כאן, ואני יוצאים לדרך עם הנהג שלנו, דיוויד. האופנוע מכוסה בגג ברזנט נמוך, כך שההודי הגבוה נאלץ להידחס עם חברו בסירת האופנוע, ואני מתיישב מאחורי הנהג, בדרך היחידה האפשרית – עם שתי הרגליים לצד. הישיבה הזו מתגלה כבעייתית לא רק בגלל הסיבובים החדים, אלא בעיקר בגלל הקפיצות שבדרך. באזור זה של הפיליפינים אין כבישים סלולים והדרכים מלאות באבנים, בורות, שלוליות, ופה ושם פלטות בטון באורך כמה מטרים.

וכך אנחנו יוצאים לכיוון הכפר בטאד (Batad), שהנסיעה אליו אמורה להיות קצרה. במציאות, הדרך מתגלה כארוכה למדי: אנחנו עולים ויורדים, עולים ויורדים, הכביש מתפתל בין ההרים, ומשני הצדדים נראות טרסות האורז ממש כפי שרואים בתמונות. נופים ממש כמו בגלויה. האופנוע עוצר ואנחנו יורדים, חבולים, מעוקמים ומכוסים בוץ משלוליות הדרך.

הכפר בטאד נח בלב טרסות האורז

הכפר בטאד נח בלב טרסות האורז

אנחנו עומדים בצומת קטנה, שביל אחד ממשיך לכפר באנגן (Bangaan), והדרך המשובשת השניהה מובילה לבטאד. מרחוק נשמע רעש מנוע מתאמץ, והנה עוצר לידינו ג'יפני. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו על הג'יפני בחברתם של אנשי היי טק צעירים ממנילה. הנסיעה היא למעשה קפיצה אחת גדולה, שלאחריה נחיתה וחבטה באחד מאזורי הגוף, והשמעת קול זעקת כאב מפיות נוסעי הג'יפני, כל אחד בתורו. הצעירים הוציאו סיגריות והחלו לעשן, והעשן חבר לאבק הדרך.

מדרגות נעלמות לתוך הסלעים

הג'יפני מגיע ל-Saddlepoint (מפגש האוכף) ועוצר. מכאן הדרך לכפר אפשרית רק ברגל. לרבים מהכפרים באזור אין כביש או דרך גישה. לנו, אנשי המערב, קשה להבין את המשמעות: לכל מקום צריך להגיע ברגל, כל דבר שחפצים בו צריך לסחוב, לכל מקום, תמיד, בשמש ובגשם, צעיר וזקן. אני עומד בין הקיוסקים הקטנים הפזורים במקום בו עצרנו, מביט למטה אל עבר הכפר בטאד שאליו מועדות פנינו וכל שאני רואה זה שורה אינסופית של מדרגות תלולות הנעלמות אל תוך הסלעים הגדולים. ברגע ההוא הרגשתי כמו צנחן בצניחתו הראשונה, עומד ליד פתח המטוס ואינו יודע מה מצפה לו.

ילדים מהכפר בטאד

ילדים מהכפר בטאד | צילום: livcool / Shutterstock.com

אין דרך לתאר את הנוף המדהים שנפרש מול עיניי. טרסות אורז בכל גווני הירוק האפשריים, כולל כאלה שלא ידעתי על קיומם בסקאלת הצבעים. יצירת אמנות של צייר שבחר להשתמש בצבעים לא טבעיים. בהמשך, הלאה ולמטה, רחוק רחוק – גגות הכפר בטאד.

הדרך למטה נחלקת לשניים. חלקה הראשון מורכב ממדרגות, שכל אחת שונה מזו שאחריה מבחינת הגובה והצורה. דיוויד אמר שיש 336 מדרגות, אני הפסקתי לספור אחרי 440… הגוף מתחיל לכאוב ואני מגלה שרירים שלא ידעתי את קיומם. לפתע ההודי הגבוה מחליק על השביל לפני, הצמחייה העבותה עצרה אותו מהידרדרות, ולמרבה המזל הוא יוצא עם כמה חבלות שטחיות, ללא שברים.

אל המעיין, גרסת הפיליפינים

אחרי שאיבדתי את האמונה שאסיים ירידת המדרגות בשלום ורגליי רעדו והפכו לג'לי, תמו המדרגות ומתחיל השלב השני בירידה – שביל צר ומתפתל בתוך צמחייה עבותה. גם כאן צריך להיזהר, כי קל להחליק על האבנים הקטנות, אך מקל ההליכה שלי משמש כמשענת. הבתים בעמק עדיין נראים קטנים ורחוקים, ואני שב ומהרהר שכדאי לחזור חזרה.

לא קלה היא דרכנו. הכותב נח בשביל המדרגות שלא נגמר

לא קלה היא דרכנו. הכותב נח בשביל המדרגות שלא נגמר

בעידודו של דיוויד אנחנו ממשיכים ללכת בשביל, וכך, מזדחלים וכואבים, אנו מגיעים לבתיו הראשונים של הכפר. אני נפרד מההודים, שממשיכים את דרכם מטה אל מרכז הכפר, ומתיישב מתנשף ותשוש בבית הראשון שעליו שלט קטן "food".

בעלת המקום מכינה לי ארוחת צהרים מדהימה ואומרת כמה מילים בעברית. אביה, רומיאו, מתיישב על הרצפה לידי, לבוש מכנסי טריקו בלבד. גופו חסון, ללא גרם של שומן, פניו עטורות זקן דק וארוך, שערו אסוף בקוקו ופיו מוכתם באדום כהה, תוצאה של שנים לעיסת עשבים. פיו נטול שיניים, אך עיניו נוצצות ובורקות וכולו חיוניות וחיות. הוא כותש תערובת המורכבת מאגוזים שונים, עלים, טבק ואבקת אבן לבנה. את התוצר הסופי לועסים דקות ספורות ויורקים את השאריות האדומות, אך הפה נותר מוכתם באדום קבוע.

בשיחה עם רומיאו מסתבר שהוא בן גילי, ואני מסתכל על גופו בקנאה. הוא מתחיל להיזכר בשירים עבריים שלמד מהצעירים הישראלים שטיילו בפיליפינים בשנות ה-80 ואנחנו פוצחים בצוותא בשירת "אל המעין, בא גדי בא גדי קטן". אחד הקירות החיצוניים (בעצם החיים מתקיימים כמעט תמיד בחוץ, עקב מזג האוויר הנוח) מכוסה בתמונות, כרטיסי ביקור וכרטיסי זיהוי של מטיילים מכל העולם. ביניהם אני מבחין בכרטיס קופת חולים של ישראלית שעברה פה… גם אני קבעתי תמונתי על הקיר, ואם תגיעו לבטאד תוכלו לראותה. אחרי הארוחה אני מתרווח על המרפסת, ומביט, כולי ריק ממחשבות, בנוף המדהים שנפרש מול עיני.

מפולת על מפולת

לאחר שעה ארוכה בכפר אנחנו מתאחדים ועושים דרכנו חזרה למפגש האוכף. כל מילה מיותרת! לרוב אין לי בעיה כלל בעליות, אך הפעם הדרך פשוט קשה מאוד. סחוט, עייף, חבול וכואב אני עולה את המדרגות האחרונות ומגלה, כפי שחששתי, שאין ג'יפני. גם אין סיכוי לג'יפני. הג'יפני הציבורי יוצא רק בשבע בבוקר, ולוקח את אנשי הכפר (שעלו ברגל!) אל מקומות העבודה בבנאו.

מבט מקרוב על טרסות האורז המופלאות

מבט מקרוב על טרסות האורז המופלאות

בלית ברירה אנחנו ממשיכים ללכת ברגל עד ההצטלבות, שם השארנו את התלת אופן. דרך קשה וארוכה, האבנים מקשות על ההליכה והרגליים גמורות. לאחר כשעה וחצי של הליכה דיוויד מסב את תשומת לבי שהג'יפני מבנאו היה כבר צריך לעבור אותנו בדרכו עם המקומיים החוזרים לכפר לעת ערב. לפני שאני מספיק להשיב, אנו שומעים צעקות אזהרה מעבר לעיקול. ממולי רכס ההר גולש מטה, נושא עמו יער עצים, סלעים ואבנים, ומכסה את הדרך בכל התערובת הזו. הצעתי לדיוויד שנטפס מעל לערמת המפולת לפני שהדרך תיחסם, אבל לפתע, ללא כל אזהרה, מפולת שנייה יורדת ומכסה את המקום שעליו חשבתי לטפס.

לאנשי המקום ניסיון רב ממני בנושא מפולות שבדרכים. לאחר שהכל נרגע, אנו מטפסים על הערימה ופוגשים את אלה הבאים מהכיוון השני. על הדרך עומד לו ג'יפני ריק. מי יודע כמה זמן ייקח עד שיפתחו שוב את קטע הדרך. אנחנו מגיעים לצומת ואני מטפס על התלת אופנוע תשוש ועייף, מרגיש זקן מאוד. כל הדרך חזרה לבנאו חשבתי רק על דבר אחד: על שלוש הקומות שאצטרך לרדת כדי להגיע לחדר באכסניה.

 

נוודי הים צוללים למעמקים

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: