תפריט עמוד

מדבר דנקיל, אתיופיה – על אופניים

מדבר דנקיל שבאתיופיה לוהט ומאיים. הטמפרטורות בו מטפסות ל-50 מעלות, תושביו נאבקים על מחייתם הדלה תחת השמש השורפת, לבה רותחת מבעבעת מול העיניים בהרי געש פעילים. ארבעה ישראלים החליטו שנופיו נדירים ויפים מכדי לתת לקושי לנצח, ויצאו לדרך - על אופניים

עצרנו מתחת לעץ שיטה לצד הדרך לאכול ארוחת צהריים. הוצאנו קופסאות טונה וחתכנו עגבניות, ולפתע, כאילו משומקום, הופיעו חמישה גברים חמושים ברובי קלצ'ניקוב וחגורים בחרבות מעוקלות הנקראות ג'יל. לא היה איתנו מדריך מקומי אפארי, ולא יכולנו לתקשר עם האנשים בשפתם. הנהגים והמדריך שנסעו איתנו נראו מבוהלים לפחות כמונו. הם התיישבו לידנו ונעצו בנו מבטים. לא ידענו איך לנהוג. חזי אמר, "הם נראים די רעבים". בירכנו אותם בברכת "סלמה" והזמנו אותם לאכול איתנו. נרגענו כשראינו שהם מחסלים את הארוחה. אבל כשישראל ניסה לצלם אותם הם הרימו אבנים ואיימו להשליך אותן עליו. נתנו להם לסיים את האוכל והסתלקנו משם במהירות, בתקווה שהמפגשים הבאים עם בני שבט האָפָאר (Afar) יהיו נעימים יותר.

בני שבט האפאר שולטים במדבר דנקיל (Danakil) המשתרע בצפון-מזרח אתיופיה לאורך הגבול עם אריתריאה. זהו המדבר הגדול ביותר לאורך השבר הסורי-אפריקאי ואחד האזורים החמים על פני כדור הארץ: בעונה החמה הטמפרטורות מטפסות ליותר מ-50 מעלות צלזיוס, ובעונה ה"קרה", שבה אנחנו טיילנו, הן מגיעות ל-37 מעלות.

אורחת גמלים במדבר דנקיל, אחד האזורים החמים על פני כדור הארץ
אורחת גמלים במדבר דנקיל, אחד האזורים החמים על פני כדור הארץ

מדבר דנקיל לא היה מוכר למערב עד שנות העשרים של המאה שעברה, והאירופאים הראשונים שחצו אותו בשנת 1928 היו לואיס נֶסביט, מהנדס מכרות בריטי, ושני שותפיו האיטלקים. המסע ההרואי שלהם, שארך שלושה חודשים וחצי, נמשך לאורך 1,200 קילומטרים על גבי דבשות גמלים, ובמהלכו נרצחו שלושה מהמלווים האתיופים. גם בימינו לא פשוט לטייל שם, ולא קל להשיג מידע עדכני – המפות הטובות ביותר שמצאנו היו בקנה מידה של 1:1,800,000 והן נתנו מושג מעורפל בלבד על הטופוגרפיה ועל הדרכים באזור. הנתיב המדויק של המסע לא היה ידוע לנו ונאלצנו ללמוד להסתדר תוך כדי תנועה. בין אתיופיה לאריתריאה יש יחסי איבה המתבטאים בין היתר בתקריות גבול. כשבועיים אחרי שחזרנו מהמסע נחטפה באזור קבוצה של תיירים מבריטניה וצרפת, עם מלוויהם האתיופים. האירופאים שוחררו אחרי כמה ימים, לא ברור מה עלה בגורלם של המלווים.

מדוע בכל זאת נמשכנו, ארבעה ישראלים, לאזור המאיים הזה? ומה גרם לנו לקחת איתנו אופני הרים כאמצעי תחבורה לחלק מהדרך? התשובה מורכבת: רצינו להכיר מקרוב את שבט האפאר שעליו שמענו רבות, לצפות בתופעות הגיאולוגיות הקשורות בשבר הסורי-אפריקאי במקום שבו הן פעילות ביותר, ולבקר במכרות המלח שבצפון דנקיל, כדי לראות את שיירות הגמלים המשמשות גם היום להובלת מלח למרחקים עצומים. ואשר לאופניים – זו אהבה גדולה שאפילו הדרכים המסוכנות, החום העז והתנאים הקשים לא הצליחו להעיב עליה.

רכיבה באופניים על משטחי המלח של מדבר דנקיל, צפון אתיופיה
רכיבה באופניים על משטחי המלח שמעליהם שכבת מים דקה יצרה תחושה כאילו רוכבים על שדה קרח בתוך סאונה | צילום: חזי יצחק

הגבר אורח בסוכת האישה
יצאנו לדרך מאדיס אבבה (Addis Ababa) בשני ג'יפים עמוסים במזון ובמים, מלווים במדריך ובשני נהגים. כדי להיכנס לאזור דנקיל יש לעבור דרך סמרה (Semera), בירת מחוז אפאר – עיר חדשה, קטנה ומאובקת, שהממשלה הקימה כדי לנסות לחזק את השלטון המרכזי באזור הקרוב לגבול. סמרה נמצאת על הכביש הראשי המחבר את אדיס אבבה עם ג'יבוטי השכנה, והכביש עמוס במשאיות ובמכליות שמובילות משאות לנמל של ג'יבוטי לחופו של הים האדום. בצדי הדרך מוטלים שרידי מכוניות הפוכות ומעוכות, תוצאה של המרחקים הגדולים והנוף החדגוני שמטילים תרדמה על הנהגים. ככל שנוסעים מזרחה הנוף מתחלף, הצמחים והעצים מתמעטים והטמפרטורות עולות.

בסמרה קיבלנו את אישור הכניסה לדנקיל וחויבנו לצרף אלינו מדריך נוסף, אבו בכר אברהים שמו, שדיבר אפארית וערבית. בעזרתו יכולנו לתקשר עם בני השבט, שרובם דוברים רק אפארית. כמאה אלף אפארים חיים במדבר דנקיל. זהו שבט נווד המונה יותר ממיליון אנשים המתגוררים באתיופיה, אריתריאה, סומליה וג'יבוטי. הם הגיעו לקרן אפריקה מחצי האי ערב במאה השלישית לפני הספירה, ובמאה התשיעית קיבלו עליהם את האסלאם והטמיעו בו את מנהגיהם הקדומים.

אישה אפארית עם ילדיה במדבר דנקיל, צפון אתיופיה
אישה אפארית עם ילדיה. הסוכה שייכת לאישה, הגבר הוא אורח בביתה

פירוש שמם באמהרית הוא עפר, שם ההולם את תנאי חייהם הקשים. עיקר פרנסתם בגידול עזים וגמלים ובשליטה על כריית המלח. במקומות הבודדים שיש בהם מים, הם מגדלים גם פרות. למרות קרני השמש הלוהטות האפארים הולכים במדבר ללא כיסוי ראש, לעתים כשפלג גופם העליון חשוף. הופתענו לפגוש כמה נשים חשופות חזה, אף שבני השבט מוסלמים. ביד אחת הן אחזו נאדות מעור גדי מלאים בחלב שנועד לחביצת חמאה, ובשנייה – כמה ילדים קטנים. הנשים היו ידידותיות, ולרוב הסכימו להצטלם בשמחה. הגברים, לעומתן, נראו קשוחים ומאיימים, ורבים היו חמושים ברובים ובסכינים. בעבר, לפני שהורשה גבר אפארי להינשא, הוא נקרא להוכיח את אומץ לבו על ידי הריגת אדם, רצוי בן שבט עוין. קיווינו שלא יתקיימו לאחר ביקורנו באזור ארבע חתונות.

בדרכנו במדבר פגשנו כמה משפחות אפאריות מורחבות שהתגוררו בסוכות קטנות ומעוגלות הבנויות מענפי שיטה ומכוסות במחצלות קנים, הגנה טובה מפני השמש החזקה. אפשר בנקל לקפל את הסוכה ולהעמיסה על גב גמל בעת הנדידה. הסוכה שייכת לאישה, והגבר הוא אורח בביתה. לרוב לגבר יש אישה אחת, אם כי יש גם מקרים של ריבוי נשים. הסוכה קטנה ואינה בנויה לאירוח, וממילא אוכל ומים אינם מצויים בשפע ויש לחסוך בהם. המזון שלהם מבוסס בעיקר על חלב ובשר, כמעט ללא תוספות, וכיבוד אורח בחלב נאקה הוא סימן של רצון טוב. אנחנו זכינו לכבוד הזה רק פעם אחת במסענו.

ילדים אפארים מתרוצצים במדבר דנקיל הצחיח
ילדים אפארים מתרוצצים במדבר הצחיח. בני שבט האפאר שולטים באזור דנקיל

הצצה אל בטן כדור הארץ
חשבנו ששני מדריכים ושני נהגים יספיקו לארבעה מטיילים. התבדינו. באפדרה (Afdera), עיירת פועלים שכולה צריפים מגובבים, חויבנו לקחת שני שוטרים חמושים להמשך המסע, וגם את מוסא, טרמפיסט חמוש בקלצ'ניקוב ובמכונת תפירה. כך הפכנו לפמליה של 11 איש. היינו כמובן צריכים לדאוג לכל מחסורם של המדריכים, הנהגים, המלווים והנלווים. גם זו דרך להתפרנס במדבר.

הטרמפיסט עם מכונת התפירה התגלה כמלווה מוצלח ביותר. הוא הכיר את האזור היטב ועזר לנו להיחלץ יותר מפעם אחת כשטעינו בדרך או כששקענו בחולות. רק אחרי שלושה ימים של נסיעה משותפת למדנו שהוא היה חבר בכנופיה רבת מעללים (השמועות סיפרו שהרג חמישה אנשים; כבוד גדול בקרב האפארים). כדי להרגיעו הבטיחה לו הממשלה הכנסה חודשית קבועה, בית ואישה. מכונת התפירה היתה מתנת הכלולות לאשתו החדשה. אנחנו השתלבנו בהסדר הממשלתי כשירות הסעה והסעדה.

התחלנו את המסע צפונה לאורך השקע כשאנחנו משלבים רכיבה על אופניים בשעות הבוקר ונסיעה בג'יפ בשעות החמות ובקטעים החוליים. הדרך עברה בנוף של דקלי דום יפים והמשיכה דרך גבעות נמוכות של בזלת, להקת יענים התרחקה מאיתנו במהירות וחוּבָּרות חצו מדי פעם את דרכנו. מתוך מישורי דנקיל התנשאו הרי געש חרוטיים שלמרגלותיהם קילוחי לבה שחורה. רכבנו לדודום (Dodom), כפר קטן על גדת ואדי רחב, שמשמש נקודת יציאה להר הגעש ארטה עלה (Erta Ale). את הביקור בהר צריך לתאם עם ראש הכפר, וכך ישבנו בסוכת העץ שלו, כשכל אנשי הכפר צופים במשא ומתן שתוצאותיו ידועות מראש: "אתם יכולים ללכת לבד", פתח ראש הכפר, "אבל אני לא יודע מה עלול לקרות לכם בדרך". ניסינו להתמקח כדי לא להראות לו שאנו מסכימים מראש, אבל הוא ידע, וגם אנחנו, שלא נוכל לצאת להר בלעדיו. גם לא קל לנהל מיקוח כשקבוצה של גברים חמושים ניצבת מחוץ לאוהל ולוטשת עיניים אל הנעשה בפנים. הבנו את הרמז ושכרנו את שירותיו של עוד מדריך מקומי, מוביל וגמל שיישא את הציוד לראש ההר. בעבור הרשות להמשיך הלאה שילמנו סכום השווה לחמישים שקל (לא מעט במושגים מקומיים).

ארטה עלה הוא הר שטוח, בעל שיפועים מתונים, שנוצר בעיקר מלבה שהתקררה. ב-125 השנים האחרונות הוא התפרץ שבע התפרצויות עזות, האחרונה שבהן בשנת 2017, ועכשיו מבעבעת בלועו אמבטיה של לבה. חיפוש ב-google earth מגלה שגם מהחלל רואים את פסי הלבה האדומים.

בריכת הלבה בלוע הר ארטה עלה, מדבר דנקיל
בריכת הלבה בלוע הר ארטה עלה. כמו להציץ לחומר ההיולי של כדור הארץ

העלייה להר ארכה כשלוש שעות. הלכנו בתוך זרמי בזלת שהתקררו ויצרו צורות שונות ומשונות, כמה מהן נראו כמו צמות קלועות, ובמקומות אחרים נוצרו מנהרות כשהלבה הרותחת המשיכה לזרום מתחת לקרום העליון שהתקרר. עשבים ושיחי רותם שצמחו בשקעים שהתמלאו באדמה העידו שהאזור זוכה למנת משקעים, גם אם מועטה. עם אור אחרון הגענו לראש ההר. הילה אדומה האירה את שמי הלילה, ומשבי רוח נשאו ריחות מעיקים של גופרית. התקרבנו בזהירות אל שפת הלוע, ולעינינו התגלה מראה מהפנט: בתחתית רחשה מגמה רותחת ומבעבעת. הקרום העליון התקרר, התמצק והשחיר, אבל הוא נקרע כל הזמן, והלבה האדומה נחשפת מתחתיו ויוצרת קווי אש שתבניתם משתנה ללא הרף. מדי פעם התפרצה הלבה ושלחה גלי חום כלפי מעלה. הרגשנו שאנחנו מציצים אל תוך החומר ההיולי של כדור הארץ. נשארנו על שפת המצוק עוד זמן רב, משתאים למראה הכוח הקדמוני העצום הזה בדממה חגיגית שרק אוושת הרוח וקולות הבעבוע של הלבה הפרו אותה. רק ישראל דיבר. "מבחינתי אפשר לגמור את הטיול כאן", הוא אמר.

העבודה הקשה בעולם
במרכז אפריקה, באזורים המרוחקים מהים, מלח הוא מצרך נדיר ויקר. אגם המלח הגדול שבמרכז שקע דנקיל הוא מקור חשוב למלח, והאפארים הם אלה ששולטים על הכרייה וההפצה שלו. מעריכים שעובייה של שכבת המלח בשקע דנקיל מגיעה לכ-300 מטרים.

באור אחרון הגענו אל הכפר האמד עלה (Hamed Ali) השוכן ממערב לאגם המלח אסלה (Asale). הכפר הוא תחנת הבסיס על נתיב שיירות המלח – כל השיירות מחויבות לעבור דרכו ולשלם מס לאפארים. הכפר רחש פעילות: אורחות גמלים עמוסות במלח עלו מהאגם בדרכן מערבה, אורחות גמלים ריקות באו ממערב ללינת לילה לקראת יום כרייה נוסף. הכפר מספק לכורים ולבהמותיהם שירותים בסיסיים ואפשרות להתעדכן בחדשות המקומיות.

חניית גמלים בכפר האמד עלה, מדבר דנקיל שבצפון אתיופיה
חניית גמלים בכפר האמד עלה. הוואדי הרחב היה מלא במאות גמלים

עם שחר ירדנו למקום חניית הגמלים. הוואדי הרחב היה מלא במאות גמלים וחמורים שנחלקו לקבוצות של עשר-עשרים בהמות. המלווים התכוננו לקראת היציאה: הגמלים נקשרו ראש אל זנב, החמורים הוטענו במכלי מים. אנשי השיירות, מהם צעירים מאוד, הם בעיקר נוצרים בני מחוז טיגרי (Tigray), הנמצא ממערב למחוז אפאר. בפתח השביל העולה מן הוואדי ניצב ראש הכפר, אפארי תמיר לבוש היטב ששערו צבוע באדום, סימן להיותו חאג', ועל מצחו פנס ראש איכותי, ועל פיו יישק דבר. הוא ניהל את סדר היציאה של השיירות בשקט וביד רמה – אט-אט התרוקן הוואדי משוכניו, והשיירות נעו מערבה ונעלמו באדים שעלו ממישורי המלח. גם השמש החלה לעלות ולשלוח את קרניה החמות אל המרחבים הלבנים שאין בהם ולו נימת צל.

התארגנּו לרכיבת אופניים לכיוון אגם המלח. זה נראה לנו משום מה די פשוט לרכוב אל מישורי המלח, והמדריך שליווה אותנו (שמעולם לא היה כאן) טען שאין כל קושי למצוא את הדרך. יכול להיות שכבר עייפנו מההתמקחויות האינסופיות, ואולי גם לשחצנות הישראלית היה חלק בהחלטה לא לקחת מדריך מקומי. זו היתה טעות מרה.

כריית מלח באגם המלח אסלה, מדבר דנקיל, צפון אתיופיה
כריית מלח באגם המלח אסלה. הכורים עובדים בשמש הקופחת, והמלח פוצע את הידיים ואת הרגליים החשופות

רכבנו בדרך נוחה לכיוון אגם המלח בליווי הג'יפים, אבל אחרי שלושה קילומטרים הקרקע הקשה הפכה למלֵחה רטובה. הג'יפ הראשון שקע עד צוואר בתוך הבוץ וכל ניסיונות החילוץ עלו בתוהו. זה היה מצב ביש סוריאליסטי שהתקשינו לראות איך ניחלץ ממנו. הג'יפ היה שקוע כל כך עמוק, ולנו לא היה ציוד מתאים לחילוץ. אפילו אבנים אין כאן. הרגשנו כמה שבירים הם החיים באזור הזה.

השמש עלתה לרום השמים והחום היה בלתי נסבל. שלחנו את הג'יפ השני להזעיק עזרה, והוא חזר עם החאג' ועם חוסיין, המדריך המקומי שאת שירותיו דחינו קודם לכן. שניהם אישרו שהמצב לא קל, אבל לא הרימו ידיים. חוסיין אסף אבנים ממקום מרוחק ודחף אותן מתחת לגלגלי הג'יפ. בניצוחו של החאג' ובקריאות "אללה הוא אכבר" שצעקנו כולנו, הצלחנו לחלץ את הג'יפ מהמלחה. הדרך המהודקת ברגליהם של אלפי גמלים, כך גילינו, עברה רק כמה עשרות מטרים משם. זה ההבדל בין מי שחי במדבר ובין מי שרק חולף בו.

עכשיו רכבנו על משטחי מלח נוקשים שמעליהם שכבת מים דקה. התחושה, מוזרה ומיוחדת, היתה כאילו אנחנו רוכבים על שדה קרח בתוך סאונה. הצמיגים התחככו בשכבת המלח, ומים ניתזו לכל עבר. המלח שהתגבש יצר צורות גיאומטריות דמויות משושים, והלובן היה מסנוור.

ילדים בעיירה ברהילה, אתיופיה
ילדים בעיירה ברהילה. לכאן מגיעות חלק משיירות הגמלים עם משא המלח

בלב המישור גילינו את אתר כריית המלח. קשה לתאר במילים את המראה: הכורים, הגמלים והחמורים התכנסו כולם על משטח המלח המסנוור במעגל שקוטרו כמאתיים מטרים, ערבוביה של אדם ובהמה. השמש הכתה בשיא חומה, אך עבודת הכרייה נמשכה ללא הרף. במלח נכרו סדקים, ובאמצעות מוטות עץ שנתחבו אליהם הופרדה שכבת המלח העליונה. השכבה שהופרדה נוקתה ונחתכה באמצעות גרזנים לבלוקים, שישה קילוגרם כל אחד. הבלוקים נקשרו בחבילות של שמונה והועמסו על הגמלים, כל גמל נשא מאה קילוגרמים של מלח. זאת היתה עבודת הכפיים הקשה ביותר שראינו אי פעם: רוב הכורים עבדו ללא כיסוי ראש בשמש הקופחת ובחום הנורא, והמלח פצע את הידיים ואת הרגליים החשופות. הם אכלו רק לחם יבש ושתו מים מנאדות עשויים מעור. השכר החודשי של כורה מלח הוא 400 ביר, כמאתיים שקלים.

מכאן יובילו שיירות הגמלים את המלח מערבה, כמה מהן ימשיכו עד עיר המחוז מקלה (Mekele) במסע מפרך של 240 קילומטרים הכולל חציית מעבר הרים בגובה 2,350 מטרים. מוליכי השיירות הולכים לצד הגמלים ולא רוכבים עליהם; אוכף הגמל במדבר דנקיל שונה מזה המוכר לנו מאזורנו – הוא מוארך ואינו מותאם לרכיבה, אבל מאפשר קשירת ציוד אליו. אם באזור אגם המלח נמכר בלוק מלח תמורת שני ביר, בשוקי מקלה מחירו כבר עולה לעשרה ביר.

פטריות מלח באדום וירוק
חוסיין אמר שמעולם לא היה בדאלול (Dalol) בצהרי היום. "אפילו הציפורים מתות שם בצהריים", הסביר. אבל חזי לא ויתר. "צריך להגיע לדאלול ברכיבה על האופניים כדי שלמסע יהיה סיום הרואי", הוא ניסה לשכנע, אבל הלה סירב בתוקף. בסופו של דבר הוא הסכים להראות לנו את הדרך, אבל בתנאי שניסע בג'יפים ולא באופניים.

נביעות מים רותחים עשירים במינרלים במדבר דנקיל, צפון אתיופיה
בדאלול יש מאות ואלפי נביעות מים רותחים, העשירים במינרלים. כשהמים מתאדים מתגבשים המינרלים ויוצרים מעין פטריות בצבעים עזים

דאלול הוא אחד המקומות המרהיבים ביותר במדבר דנקיל. יש בו מאות ואלפי נביעות מים רותחים, עשירים במינרלים כמו גופרית ותחמוצות ברזל. כשהמים מתאדים, המינרלים מתגבשים ויוצרים גן פסלים צבעוני להפליא: פטריות כמו אלה הנוצרות בים המלח, אלא שכאן הן בצבעי אדום וירוק, וגבישים דמויי אלמוגים בצהוב וכתום עז, שנוצרו במשך אלפי שנים. פסענו בזהירות, נזהרים לא לפגוע ביצירות המופת של הטבע. זהו לבו של שקע דנקיל, והפעילות הגיאותרמית לא מפסיקה בו לרגע. הגענו לקצהו הצפוני של המדבר – אמנם לא סוף המסע, אבל בלב היתה תחושה של סיום. כל כך רחוק, כל כך בודד, כל כך יפה.

הגיע הזמן לחזור לאדיס אבבה. יצאנו מהמדבר וממחוז אפאר אל הארץ הנושבת, מחוז טיגרי. פה ושם עוד ראינו שיירות גמלים עמוסות במלח מטפסות במעלה הדרך התלולה, נושאות איתן את הסבל והעוז האנושי של המדבר נורא ההוד אל השווקים של מקלה.


לחצו להגדלה

עוד על טיול לאתיופיה
___

חזי יצחק – פיזיקאי, עובד במכון לחקר המדבר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב ורוכב על אופניים במדבריות הארץ והעולם; ישראל קיסר – מהנדס, צלם ואוהב טיול; עוד השתתפו במסע: אורי פולישוק ואילן שוהם.

שבטים בעמק נהר האומו באתיופיה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מאתיופיה

מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום
מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום

במהלך הטיול בדרום אתיופיה זכינו להכיר את הופי, בן לשבט המורסי שעזב את הכפר ועבר לגור ב"עיר". לשמחתנו הוא הזמין אותנו להצטרף אליו לביקור של משפחתו שנותרה בכפר. כפר שכוח-אל ולא מתויר, באזור שמאוכלס בכ-14,000 בני שבט המורסי, ...

מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון
מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון

לימור צדוק ערכה טיול משפחתי תרמילאי באתיופיה, שנולד כמתנת שחרור. מהכנסיות העתיקות היפות המסתתרות על האיים הגעשיים באגם טאנה, דרך המפלים הגועשים של הנילוס הכחול, המשך בטרק בהרי הסימיאן הגבוהים אל חגיגות הטימקט הצבעוניות בגונדר - שהשתבשו להם ...

"בונה" – טקס הקפה האתיופי
"בונה" – טקס הקפה האתיופי

יהודי אתיופיה אימצו באופן מסורתי את המשקה הלאומי, ואת טקס הקפה האתיופי המכונה "בונה". החוקר ניסים קריספיל מספר על תולדות הקפה באתיופיה ובתימן, ועל מבנה הטקס המיוחד. ומה אומרים באתיופיה כאשר רוצים להגיד "אין לי חברים שאפשר לסמוך ...