תפריט עמוד

מדבריות: מהו סוד קסמם?

מהו סוד קסמו של המדבר? מדוע אנחנו נמשכים לחבל ארץ שלכאורה הוא חסר חיים? מה אפשר ללמוד שם על עצמנו, על קנה המידה האמיתי של בני האדם, על רוחב ידו של הנוף חסר המחסומים?

ב־1898, לאחר שאמרו לו רופאיו כי מחלת האסטמה הקשה שלו עתידה לגרום למותו בקרוב, עזב ג'והן צ. ואן דייק, פרופסור לאמנות ומבקר ידוע בן 42 מניו־ג'רזי, את משרתו באוניברסיטה, רכש לו בקליפורניה סוס וציוד נוסף ורכב, בלוויית כלב הפוקס־טרייר שלו אל תוך המדבר האמריקאי הגדול.

כמעט שלוש שנים אחר כך, לאחר נדודים והרפתקאות אינספור במדבריות קולורדו, סונורה ומוהאבה, שב ואן דייק מן המדבר וחזר מזרחה. על פי עדותו, כשחזר, לא היה אותו איש שיצא לדרך". ביודעי רק מעט על חייו לפני ואחרי מסעו זה, אציין רק שתי עובדות חשובות: הוא החלים מהאסטמה וחי אחר כך עוד יותר משלושים שנים (וזה לבדו ראוי שייאמר בשבח המדבר), וכתב ספר, ספרון ליתר דיוק, בשם "המדבר" (1901), שהוא היצירה היפהפייה והמושלמת ביותר שנכתבה אי פעם על מדבר כלשהו.

בהתבקשי לכתוב דברי פתיחה לחוברת העוסקת כולה בנושא "המדבר", ולנסות להסביר מה סוד קסמם של אותם חבלי ארץ שחונים ושוממים, אני מוצא את עצמי מתמודד עם בעיה כפולה. עלי לדבר בשבח מה שהגדיר סופר "משלי" כדבר שהוא כמעט הגרוע ביותר בעולם, בכותבו: "טוב שֶבֶת בארץ מדבר מֵאֵשֶת מדונִים וכעס" (כ"א 19), ושאותו מנסה הציונות, בעקשנות מדהימה – נאמנה לנבואת ישעיהו ולרוחו הכללית של התנ"ך – להפריח ויהי מה זה שנות דור (ביערות קרן קיימת, בנגב ובערבה, למשל). עלי לעשות זאת בזוכרי את כתיבתו הנפלאה והבלתי ניתנת לחיקוי של ואן דייק, אך גם את ספקותיו באשר לאפשרות לתאר ולבאר כראוי את נפלאות המדבר.
כך הוא כותב בהקדמה לספרו: "אולי אוכל לספר לכם דבר מה מאשר ראיתי בשתי שנות נדודי: אך לעולם לא אוכל לספר לכם את גדולתם של הרים אלה, לא את הדר הצבע שעוטף את החולות הלוהטים שלמרגלותיהם. לשווא אנו יורים חיצים אל השמש, ובכל זאת אנו ממשיכים לירות".

זה שנים רבות אני מנהל סיפור אהבה עם מדבר. וכדרכם של סיפורי אהבה, גם זה רצוף עליות ומורדות, אושר גדול ותסכול וכאב גדולים לא פחות. במהלך השנים הללו ניהלתי בו־בזמן פרשיות אהבה גם עם מדבריות אחרים, ועדיין אני מעז, גם כעת, להעיף מבט בוחן בחבלי מדבר נוספים. עם רקע כזה אני נחשב לכאורה למומחה בנושא. ובכל זאת, גם אני איני חושב שאצליח יותר מאשר לירות חיצים אל השמש. על כן, רק כדי לשפר את סיכויי במטווח בלתי אפשרי זה, אשתמש מפעם לפעם גם בחיציהם של אחרים.


הקסם המדברי

מהו סוד הקסם המדברי? אולי זוהי תחושת הריקנות והמרחב האינסופי שאפשר לחוש במדבר (אפילו בפיסה ממנו, הכלואה בין שער "שמורת טבע" לשטח אימונים של צה"ל). התנאים הפיסיים המגבילים – כל כך מעט צמחים, בעלי חיים ובני אדם – מאפשרים לך למצוא את עצמך לבד לגמרי בלב המדבר, רחוק מסימן חיים או יישוב. זוהי הזדמנות לשיעור ראשון ומאלף על ממדים – ממדיך האמיתיים שלך – ושיעור בקנה מידה.

בהעדר תכסית יהיה מתחת לרגליך, או לא הרחק ממך, סלע חשוף ובלוי, עתיק מכל אבן מסותתת או מבנה שיצרו ידי אדם; עתיק מאות מונים מעצמות אדם קדמון, העשויות להיחשף כאן או בכל מקום אחר בתבל.

זוהי גם ההזדמנות לשיעור שני, מאלף לא פחות, על משמעותו של זמן ומיקומנו שלנו, בני המין האנושי, בלוח הזמנים של הבריאה. כאן אפשר לגלות את אי־הרלוונטיות של המונח "נצח" בהקשר של עם או של תורה כלשהי. כאן אפשר להבין מה ידע קוהלת, שכתב "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (א' 4).

הביטו בפני הסלע והקרקע הבלויים שבמדבר: בגומות, בסדקים ובחריצים שבהם. עמדו לזמן קצר לא בצל, ותנו לחוּמה הנורא של השמש להכות בכם. המתינו מעט לפני שתמצאו מחסה מהצלפותיה של סופת אבק או סערת חול. קוו לראות – ולו רק פעם – שטפון פתע, עז והרסני, בערוץ מדברי יבש בדרך כלל. חוויתי סופות שלג ומפולות בהימלאיה ושטתי על גליו הסוערים של האוקיינוס "השקט"; אבל המדבר הוא המקום שבו אפשר להרגיש יותר מבכל מקום אחר בעוצמתם של כוחות הטבע, המעצבים את פניו. "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט", כתב ואן דייק, "ובכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן. כל דבר בגבולות המדבר נראה כנלחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע".

לכן אין כיום מקום טוב יותר מן המדבר, לחוש בו תחושת בראשית, כמו זו שתיאר הנוסע האנגלי דאוסון בּוֹרֶר, שסייר בסיני בתחילת המאה ה־19: "אכן זו, בחלקים רבים, שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… יכול הינך לדמות כי הושלכת על פלנטה שטרם עוצבה בידי הכל יכול למקום נושא חיים".

תחושות אלה שמעביר המדבר, של רגע אחרי הבריאה, של ממדים פיסיים וזמניים אחרים ושל עוצמת כוחות הטבע, הוציאה מפי צ'ארלס מ. דָאוּטִי, שנדד, חקר והתייסר במדבר ערב בשנות השבעים של המאה ה־19, את ההצהרה הדרמטית הבאה: "מה חייך הקטנים והתפלים, אם לא מקרה מצער בחיי היקום הגלום?" אך גם כשהתגובה הרגשית אינה כה דרמטית, יכולות התחושות שמעורר המדבר ללמד מידה רצויה של ענווה וכבוד לטבע.


קדוּשה

אחדים ילכו אולי צעד אחד קדימה (לעיתים הוא גדול כל כך עד שהוא עתיד להיגמר במנזר בודהיסטי, באשראם שבפוּנָה או בישיבה חרדית בירושלים) ויכירו בקדוּשה השוררת במדבר. בכל מדבר. לא רק בסיני, שהוא מדבר כשר ואלוהי לכל הדעות, שעליו כתב הסופר היווני ניקוס קזנצאקיס לאחר מסע קדחתני של חיפוש רוחני: "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות לא אנושית עשויה מחול ומאלוהים".

אין מדובר בקדושה תיאורטית או דתית, נכסם של מטיפי דת וכלי קודש אחרים, אלא בדבר־מה רוחני ועמוק שיש לגלות ואפשר לגלות במדבר, אם החושים מכוונים די הצורך. חוש השמיעה, למשל. וויליאם טְרוֹגְדוֹן, סופר אמריקאי ממוצא אינדיאני, נזכר בלכתו בלילה במדבר אריזונה בתפילתם של בני שבט סיו, "על פני כל הרקיע קורא קול קדוש"; והוסיף: "בליל אביב זה שררה מסביב דממת אלוהים אדירה. גם זה הוא קול המדבר".

נדמה לי שאני מכיר את הרפרטואר השלם של קולות המדבר: קול הרוח ("צליל חלול, כי היא נושבת על פני עולם שקט וחסר תנועה", כפי שכתב ב־1884 ה.מ. פילד, לאחר שסייר בסיני), קולות הנפץ של סופת רעמים פתאומית, ויללות הדינגו מעבר לגֵב מים בליל ירח מלא. אבל אין במדבר קול מובהק וקדוש יותר מקול הדממה המוחלטת בלילה, ולפעמים אף ביום. דממה זו מורגשת גם בלי להידרש לעדותו המסייעת של הנביא אליהו, אליו נגלה האלוהים בהר חורב ב"קול דממה דקה" (מלכים א', יט 12).


יופי

עד כאן ענייני רוח וקדושה, המעוררים אולי אי־נוחות אצל אחדים. ומה באשר ליופי? האם ביופיו של המדבר טמון סוד קסמו? האם המדבר יפה בכלל? המשורר חיים נחמן ביאליק, כראוי למשוררנו הלאומי, חשב שלא: "כי מלבד המדבר תחת השמים/ עוד לאלוה עולם גדול ורחב ידיים./ ומלבד ילל הישימון, דְמִי הצִיָה/ תִּרְגַש תחת שִמְשוֹ ארץ יפהפייה", בישר ב"תועי מדבר אחרונים". אנטואן דה סנט אכּזוּפִֶרי חשב שכן: "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו", כתב ב"הנסיך הקטן".

אני הקטן יכול לומר רק זאת: פסלי אבן טבעיים בהרי גרניט מדבריים מתחרים בקלות ביצירותיהם של גדולי הפסלים המוצגים במוזיאונים. הדמיון האנושי הפרוע ביותר ויד האמן הזריזה ביותר לא יוכלו להציג בפנינו את השפע האינסופי של הצורות החרוטות בפני הסלע החשופים שבמדבר, או את הצורות המשתנות בלי הרף במדרונות דיונת ברחן הנעה בסופת חול. אין אמן שיכול לשחזר בצבעיו את אינספור הגוונים שייראו במהלך יום אחד בלבד על פני המדבר. ועדיין לא דיברנו על שמי הלילה עטורי הכוכבים, או על המראה הנשקף מראשי הרים ועל תעתועי המיראז' והפאטה מורגנה. המדבר, כל מדבר, יפה בעיני מאוד.

"הצללים שבעלווה", כתב ואן דייק, "מסע העננים, טיפות הגשם נופלות על עלים, שכשוך מים זורמים – כל האיכויות המעודנות יותר של הטבע, שנחותי המשוררים אוהבים כל כך לעשות בהם להטוטים – אינם קיימים במדבר. הוא רציני, מחוספס ודוחה בתחילה. אך איה היא הלשון שתספר את רוממותו, את הכוח הנצחי שבו, השירה שבכאוס הפזור בכל עבר, העוצמה שביגונו ובבדידותו. ומי יוכל לצייר את הדר האור שבו; ומזריחת השמש ועד שקיעתו של הירח מעל הרי הברזל, את תהילת צבעיו הנפלאים!"

האם אמרתי את כל שבחי המדבר? בוודאי שלא. האם הצלחתי להסביר את כוח המשיכה שבו? איני יודע. האם אכפת לי שרבים לא משוכנעים בטיב קסמיו? לא ממש; כל עוד הם אינם מנסים להפקיע ממני ומיתר אוהבי המדבר את זכותנו ויכולתנו ליהנות בו וממנו. דיון תיאורטי בקסמי המדבר ובשבחם לא יביא לו עוד אוהב. אין כל דרך להבין את חוויית המדבר בלי להתנסות בה. אין כל דרך לחוות את המדבר באמת בלי להיות בו; בלי מחיצות ובלי הנחות. מקור הצורך לשמר שטחי מדבר גדולים ככל האפשר ממזימותיהם הבלתי פוסקות של חורשי רע הוא להבטיח את יכולת ההתנסות במדבר והאפשרות לאהוב אותו גם לדורות הבאים.

אבל במדבריות שאני מכיר ואוהב התחוללו שינויים רבים לרעה (זמניים כולם, אני יודע, ועם זאת בעלי משך חיים רב מדי לנחמה). לעיתים מתעורר בי ספק לגבי סיכויי הדורות הבאים, ואני זוכר את שאמר אדוארד אַבֵּיי באחד מרגעי הייאוש והספק הפרטיים שלו: "זהו שקר. כי אלה שהולכים לשם עכשיו, בקלות, במהירות, בנוחיות, מחליקים כעל גבי שמן. לעולם לא יוכלו לראות מה שראינו אנו. לעולם לא ירגישו מה שהרגשנו אנו. לעולם לא יידעו מה שידענו אנו, או יבינו מה שאיננו יכולים לשכוח".

ג'ון ואן דייק והאחרים היו בוודאי חותמים על הדברים הללו ללא היסוס.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.