קשגאר (Kashgar), נווה המדבר הגדול ביותר בתחומי חבל שינג'יאנג במערב סין, היא עיר מוסלמית תוססת. 90 אחוז מתושביה הם אויגורים, אם כי גם לכאן, כמו לערים אחרות, יש הגירה מסיבית של בני האן. למרות תוספות הבנייה הסיניות משנות ה־50, שסוגרות על העיר העתיקה, הכניסה לקשגאר כמוה ככניסה לעולם העתיק של מרכז אסיה, עולם של שיירות סוחרים, בזארים ועולי רגל. מיקומה של העיר למרגלות הרי פמיר, במפגש דרכי המשי הדרומית והצפונית ובשליטה על המעברים המובילים אל מרכז אסיה, פרס, הודו וסין, הפך אותה לצומת מסחר חשובה. כבר במאה הראשונה לספירה הקימה כאן שושלת האן, שפתחה את הדרך למערב, מצודה צבאית, אולם השליטה הסינית היתה רופפת. בטאנג נעשה ניסיון לתפוס מחדש את החבל המדברי, אבל הצבא הסיני הובס בקרב שנערך ב־751 נגד צבאות מוסלמיים ליד הנהר טאלאס (מצפון־מזרח לטשקנט), מה שהבטיח למוסלמים שליטה בטורקסטאן הסינית. פרט ליו'אן, נמשכה שליטה זו עד למאה ה־18.
במאה ה־16 היתה קשגאר נתונה לשלטונו של אבאח חוג'א, שכרת בריתות עם מנהיגים מוסלמים בבוכרה ובסמרקנד. סִכסוכים ופילוג דתי החלישו אותם והכשירו את הקרקע לכיבוש החבל בידי הצ'ינג. שישה ניסיונות נפל נעשו כדי להחזיר את שלטון החוג'א, האחרון היה ב־1857. גרמני ביש מזל בשם אדולפוס שלאגנטווייט, שנקלע למקום, טען שהמצור בן שלושת החודשים על קשגאר היה נמשך שלושה ימים בלבד, אילו היו הגרמנים צרים עליה. סופו היה ששיספו את גרונו. מרידה מוסלמית ב־1866 העלתה לשלטון את יאקוּב ביי הידוע לשמצה, שהכתיר את עצמו כ"חאן של טורקסטן המזרחית", ואחר כך כ"שליט הבלעדי של אגן טארים". הוא כרת בריתות עם הבריטים והרוסים, ונתמך על ידי האימפריה העותומנית. הוא שלט עד 1877, ואז הובס. זו היתה תחילת תקופת "המשחק הגדול", המאבק החצי-גלוי בין הבריטים לרוסים, ששלטו בשינג'יאנג המערבית. העיר הפכה לצומת של ביון וסוכני חרש מכל הצדדים. ב־1882 נפתחה קונסוליה רוסית (היום מלון סמאן), וב־1890 פתחו הבריטים "תחנת האזנה", שהועלתה לדרג קונסוליה ב־1909.
המרידה המוסלמית האחרונה היתה בתחילת שנות ה־30 בהנהגתו של מא דזונג־אינג. דגל הרפובליקה המוסלמית העצמאית של מזרח טורקסטן התנוסס במשך חודשיים בלבד בקשגאר. מא עצמו נעלם באופן מִסתורי מעבר לגבול עם ברית המועצות. מה כדאי לראות בקשגאר? בראש ובראשונה את השוק, אבל יש עוד כמה אתרים מעניינים בעיר.
מסגד אידחה קבר אבאח חוג'א
אחוזת הקבר היא אוסף של מבנים יפים מאמצע המאה ה־17. בולט במיוחד השער הנאה המצופה באריחים כחולים ולבנים. הכיפה שעל קבר המשפחה מכוסה אריחים בצבעים שונים. לפני הכניסה המרכזית בריכה, ומאחורי המאוזוליאום בית קברות, שבו לפי המסורת קבור בקבר בלתי מזוהה יאקוּב ביי. לרבים מן הקברים חור במרכזם כדי לאפשר לנשמה לנדוד גם בעולם של החיים. המקום חביב במיוחד על נשים הבאות להתפלל לפרי הבטן. הן קושרות פיסות בד למסגרות החלונות: שחור, לבן וכחול כדי לזכות בבן, ואדום ופרחוני כדי לזכות בבת. בחג הקרבן עולים לרגל מוסלמים מרחבי שינג'יאנג. צ'יני באג ("הגן הסיני") ___ מתוך הספר "סין – מדריך למטייל, מקומות, הקשרים, סיפורים" מאת דן דאור ויגאל צור, הוצאת עם עובד. פרטים נוספים באתר ההוצאה. |