קשגאר – עולם עתיק של שיירות ושווקים

קשגאר (Kashgar), נווה המדבר הגדול ביותר בתחומי חבל שינג'יאנג במערב סין, היא עיר מוסלמית תוססת. 90 אחוז מתושביה הם אויגורים, אם כי גם לכאן, כמו לערים אחרות, יש הגירה מסיבית של בני האן. למרות תוספות הבנייה הסיניות משנות ה־50, שסוגרות על העיר העתיקה, הכניסה לקשגאר כמוה ככניסה לעולם העתיק של מרכז אסיה, עולם של שיירות סוחרים, בזארים ועולי רגל.

מיקומה של העיר למרגלות הרי פמיר, במפגש דרכי המשי הדרומית והצפונית ובשליטה על המעברים המובילים אל מרכז אסיה, פרס, הודו וסין, הפך אותה לצומת מסחר חשובה. כבר במאה הראשונה לספירה הקימה כאן שושלת האן, שפתחה את הדרך למערב, מצודה צבאית, אולם השליטה הסינית היתה רופפת. בטאנג נעשה ניסיון לתפוס מחדש את החבל המדברי, אבל הצבא הסיני הובס בקרב שנערך ב־751 נגד צבאות מוסלמיים ליד הנהר טאלאס (מצפון־מזרח לטשקנט), מה שהבטיח למוסלמים שליטה בטורקסטאן הסינית. פרט ליו'אן, נמשכה שליטה זו עד למאה ה־18.

רחוב עמוס בקשגאר. שער הכניסה לעולם העתיק של מרכז אסיה

במאה ה־16 היתה קשגאר נתונה לשלטונו של אבאח חוג'א, שכרת בריתות עם מנהיגים מוסלמים בבוכרה ובסמרקנד. סִכסוכים ופילוג דתי החלישו אותם והכשירו את הקרקע לכיבוש החבל בידי הצ'ינג. שישה ניסיונות נפל נעשו כדי להחזיר את שלטון החוג'א, האחרון היה ב־1857. גרמני ביש מזל בשם אדולפוס שלאגנטווייט, שנקלע למקום, טען שהמצור בן שלושת החודשים על קשגאר היה נמשך שלושה ימים בלבד, אילו היו הגרמנים צרים עליה. סופו היה ששיספו את גרונו.

מרידה מוסלמית ב־1866 העלתה לשלטון את יאקוּב ביי הידוע לשמצה, שהכתיר את עצמו כ"חאן של טורקסטן המזרחית", ואחר כך כ"שליט הבלעדי של אגן טארים". הוא כרת בריתות עם הבריטים והרוסים, ונתמך על ידי האימפריה העותומנית. הוא שלט עד 1877, ואז הובס. זו היתה תחילת תקופת "המשחק הגדול", המאבק החצי-גלוי בין הבריטים לרוסים, ששלטו בשינג'יאנג המערבית. העיר הפכה לצומת של ביון וסוכני חרש מכל הצדדים. ב־1882 נפתחה קונסוליה רוסית (היום מלון סמאן), וב־1890 פתחו הבריטים "תחנת האזנה", שהועלתה לדרג קונסוליה ב־1909.

ילדים ברחובות הרובע העתיק. רובם המוחלט של תושבי קשגאר הם אויגורים

המרידה המוסלמית האחרונה היתה בתחילת שנות ה־30 בהנהגתו של מא דזונג־אינג. דגל הרפובליקה המוסלמית העצמאית של מזרח טורקסטן התנוסס במשך חודשיים בלבד בקשגאר. מא עצמו נעלם באופן מִסתורי מעבר לגבול עם ברית המועצות.

מה כדאי לראות בקשגאר? בראש ובראשונה את השוק, אבל יש עוד כמה אתרים מעניינים בעיר.

השוק של קשגאר
שוק יום א' של קשגאר, ממזרח לנהר, נודע לתהילה. אלפי כפריים מהסביבה נוהרים אל השוק. קירגיזים וטאג'יקים מציגים את יכולתם ברכיבה; סוחרי בהמות מתגודדים סביב חמורים, בקר וכבשים שמובלים לתצוגה. גדרות ושערים מציינים את חלקי השוק השונים, שבהם נמצאים למכירה אוכפים, חבלים, סכינים, כובעים ומגפיים, משי וכותנה, ירקות טריים, הררי מילונים ריחניים, סלים של משמשים ואפרסקים, בשר טרי, עורות פשוטים ושטיחים. ואנשים באים והולכים, עגלות חמורים נדחקות ומתחככות זו בזו, בין דוכני מזון שעליהם סאמוסה, פילאו, נאן, יוגורט, וכמובן שיפודי כבש מתובלים. בימים אחרים נמצא הבזאר המרכזי מזרחה לג'יה־פ'אנג, ביי־לו, הרחוב המרכזי שעובר בעיר מצפון לדרום.

דוכן אוכל רחוב בקשגאר

מסגד אידחה
המסגד, בכיכר אידחה המרכזית, הוא הגדול ביותר בסין ונבנה ב־1738 (ולפי גרסה אחרת ב־1442). שער מלבני מאסיבי צבוע בצבעי צהוב־לבן, ששני המינרטים בפינותיו מרככים קצת את חומרתו. האולם המרכזי, שאורכו 160 מ', יכול להכיל כ־7,000 מתפללים. 140 עמודי תמיכה מגולפים וצבועים ירוק תומכים בכיפה הלבנה של האולם.

קבר אבאח חוג'א
הקבר נמצא בפרבריה המזרחיים של העיר, כשלושה קילומטרים מהמרכז. אבאח חוג'א חי במאה ה־17 והיה מנהיג של פלג מוסלמי בשם "ההר הלבן". הוא נחשב כנביא שני רק למוחמד ושלט בשטח גדול, שכלל בין השאר את קשגאר, קורלה, קוצ'ה, אקסו והה־טיין. הקבר נבנה למעשה לאביו, יוסוף, מורה דגול שנסע למכה, ובשובו הקים כאן בית ספר ללימודי דת. חמישה דורות של המשפחה טמונים פה. המקום ידוע גם בשם שיאנג פ'יי, "הפילגש הבשומה", על שם איפרחאן, נכדתו היפה של אבאח חוג'א, שהיתה פילגשו של הקיסר צ'יין־לונג. ב־25 שנות חייה בעיר האסורה, למרות אהבתו והפינוקים שהרעיף עליה, כמו בניית מרחצאות טורקיים, לא הסכימה איפרחאן לשכב עם הקיסר אפילו פעם אחת, בגלל געגועיה העמוקים אל המדבר. עם מותה, ככל הנראה, בהתאבדות במצוות הקיסרית-האם, נשאו 120 איש את ארונה במשך שלוש שנים מבייג'ין לקשגאר.

אחוזת הקבר אבאח חוג'א. לרבים מהקברים יש חור במרכזם כדי לאפשר לנשמה לנדוד בין עולם המתים לעולם החיים

אחוזת הקבר היא אוסף של מבנים יפים מאמצע המאה ה־17. בולט במיוחד השער הנאה המצופה באריחים כחולים ולבנים. הכיפה שעל קבר המשפחה מכוסה אריחים בצבעים שונים. לפני הכניסה המרכזית בריכה, ומאחורי המאוזוליאום בית קברות, שבו לפי המסורת קבור בקבר בלתי מזוהה יאקוּב ביי. לרבים מן הקברים חור במרכזם כדי לאפשר לנשמה לנדוד גם בעולם של החיים. המקום חביב במיוחד על נשים הבאות להתפלל לפרי הבטן. הן קושרות פיסות בד למסגרות החלונות: שחור, לבן וכחול כדי לזכות בבן, ואדום ופרחוני כדי לזכות בבת. בחג הקרבן עולים לרגל מוסלמים מרחבי שינג'יאנג.

צ'יני באג ("הגן הסיני")
בעבר היתה כאן הקונסוליה הבריטית, שהתפרסמה בזכות סר וליידי ג'ורג' וקתרין מקארתני, נציג הודו הבריטית ורעייתו, שנודעו כמארחים למופת לכל מי ששרד את תלאות דרך המשי. נוסעים רבים נהנו מאירוח בבית האנגלי למהדרין, שהחיים בו הונצחו בספר שכתבה ליידי מקארתני – "English Lady in Chinese Turkstan". ואולם כיום לא נותר הרבה מכל אלה. הגנים נהרסו כדי לבנות מלון, והבית מיועד לאורחים רשמיים בלבד.

___

מתוך הספר "סין – מדריך למטייל, מקומות, הקשרים, סיפורים" מאת דן דאור ויגאל צור, הוצאת עם עובד. פרטים נוספים באתר ההוצאה.