שיאן – עירו של הקיסר הצהוב

שיאן, שכונתה בעבר צ'אנג-אן, "השלום הנצחי", היתה בתקופת שושלת הטאנג העיר הגדולה והחשובה ביותר בעולם הישן. זו הנקודה בה התחילה (והסתיימה) דרך המשי, בירה של קיסרות מפוארת, ומרכז של תרבות חומרית ואמנותית עשירה ומורכבת. אבל ההיסטוריה של המקום מתחילה אלפי שנים קודם לכן.

כמו הנילוס במצרים, הגנגס בהודו והפרת והחידקל בעיראק, גם הנהר הצהוב של סין היה מרכז מיושב מהקדומים בעולם. באזור התגלו שרידי אדם לאן־טיין, שחי בתקופה הפליאוליתית לפני כ־800 מאות אלף שנה, האדם־הקוף הזקוף הראשון, שמצאו עד כה באסיה הצפונית. ב־1978 התגלתה באזור דאלי, סמוך לשיאן, גולגולת אדם הדומה לאדם הניאנדרטלי, מלפני כ־200 אלף שנה. יחד אִתה התגלו שרידי מאובנים של חיות כיען, בונה ודג קרפיון, שהעידו, שבאותה תקופה היה האזור חם ולח יותר.

מן התקופה הניאוליתית (האלף ה־6 עד ה־5 לפני הספירה), שבה נוצרו קומונות שבטיות במעבר מחיי נוודים אל התיישבות קבע וחקלאות, התגלו בסביבה עשרות יישובים. האתר הידוע ביותר הוא הכפר באנפו (Banpo). תרבות אחרת מאותה תקופה, לונגשאן, ידועה בקַדרות השחורה שלה.

סמוך לשיאן נמצא לפי המסורת קברו של הקיסר הצהוב, הראשון בחמשת הקיסרים-אלים האגדיים. הוא היה חובב שלום גדול, שנלחם רוב חייו גם בתוך המשפחה וגם עם מפלצות שונות, למד את אמנויות המלחמה מ"הנערה האפלה" ואת אמנויות אהבה מ"הנערה הצחורה", ואותן הוא הנחיל לבני האדם יחד עם הרפואה, הבישול, הנגינה ולוח השנה. הוא משל בעולם קרוב לארבע מאות שנה (כנראה באלף השלישי לפני הספירה) והשליט סדר וצדק, עד שנמאס לו, והוא נהיה דאואיסט ופרש לחיי נצח על פסגה בהרי קונלון (הרי אלים ובני אלמוות במערב סין, בין שינג'יאנג וטיבט).

הממלכה המאוחדת
ב־221 כבש מלך צ'ין (צ'ין שה־הואנג־די, הקיסר הראשון של שושלת צ'ין"), את הממלכות הפיאודליות הסמוכות, והניח את היסודות לקיסרות סינית מאוחדת. סה־מא צ'יין, ההיסטוריון הסיני הגדול בן המאה הראשונה לפני הספירה, מספר כיצד עלה הקיסר הראשון של צ'ין לכס המלכות. לנסיך הכתר של צ'ין היתה פילגש לא אהובה. הוא שלח את בנהּ (אחד מעשרים בניו) כבן ערובה למדינה שכנה. לו' בוּ־וֵי, סוחר עשיר ומצליח, ריחם על הנסיך והציע לו תוכנית שתעלה אותו לשלטון: לפילגש הראשונה והאהובה של נסיך הכתר לא היו בנים, והוא הציע לה לאמץ את בן צרתהּ הדחוי, כדי שיהיה לה משען בערוב ימיהּ, וכך אמנם היה. אותו נסיך חמד את פילגשו האהובה של בו־ווי ונשא אותה לאישה, אלא שהיא הסתירה ממנו את עובדת הריונה (ללו'). הבן שילדה ירש מאוחר יותר את כס השלטון בצ'ין והפך לקיסר הראשון של שושלת צ'ין החשובה וקצרת הימים.

למרות שהיה רק בן שלוש עשרה כאשר עלה לשלטון ב-246 לפני הספירה, בתוך 25 שנים הצליח להטיל את מרותו על שאר הממלכות והמחוזות ואיחד למעשה בפעם הראשונה את סין. "כמו שתולעת המשי אוכלת את עלי התות, כך בלע צ'ין את הממלכות של האימפריה", כתב עליו סה-מא צ'יין. הוא היה חסיד הפילוסופים ה"לגליסטיים", שסברו שצריך לנהל מדינה על פי חוקים שווים לכל, ומערכת מפורטת של שכר ועונש (בניגוד לקונפוציאנים שהאמינו בחינוך מוסרי ובמערכת היררכית שבראשה עומדים אנשים שאופיים וחינוכם הכשיר אותם לכך). הוא הורה לשרוף את כל הספרים פרט לאלה שיש בהם תועלת מעשית, והרג רבים מהמשכילים. במשך יותר מאלפים שנה היה משוקץ בפי האינטליגנציה הקונפוציאנית, אבל מאו דזה-דונג, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית הסינית ושליט סין ב-1976-1949, העריץ אותו.

פגודת אווז הבר הגדולה, המבנה היפה ביותר שנותר בעיר

בתקופה שצ'ין שה-הואנג-די עמד בראש הקיסרות המאוחדת, מ-221 לפני הספירה עד מותו ב-207, הוא חולל שינויים מפליגים: הוא איחד את הכתב, המידות והמשקלות, בנה את החומה הגדולה, ופתח בתיעול שחיבר לימים את דרום סין וצפונה. הוא היה רדוף אמונות תפלות ומאמין גדול בטכניקות להארכת החיים ושיקויי אלמוות, ולא פלא שמצא את מותו בעת מסע לחוף המזרחי בחיפוש איי בני האלמוות. את גופתו החזירו לבירה בכרכרה מלאה דגים מלוחים כדי להסוות את ריח הגווייה. קיסרות אלף השנים שלו הסתיימה זמן קצר אחר כך. פרצו מרידות והשלטון המרכזי התפורר, בירתו נחרבה, ארמונו נשרף וקברו נפרץ.

לי הה, משורר שמת בדמי ימיו בתחילת המאה התשיעית, סיכם את העניין ב"קינה על קוצר הימים", המסתיימת בשורות:

אָז לָמָה לִבְלוֹעַ אִיחָד לָבָן,
לִגְמוֹעַ שִׁקּוּי זָהוֹב,
לִחְיוֹת כְּמוֹ מַה שְׁמוֹ בֵּין עֲנָנִים,
עַל חֲמוֹר לָבָן לִרְכּוֹב?
קֵיסַר הָאן – גַּל עֲצָמוֹת
בְּקִבְרוֹ בְּתֵל הַמְּלָכִים*,
קֵיסַר צִ'ין מַרְקִיב בַּאֲרוֹנוֹ –
בִּזְבּוּז שֶׁל דָּגִים מְלוּחִים.

* תל המלכים, במקור מאו-לינג, הוא מקום קבורתו של הקיסר וו משושלת האן (מלך בשנים 140 עד 86 לפנה"ס), גם הוא מבקש אלמוות נלהב.

עלייתה ונפילתה
בימי שושלת טאנג היתה צ'אנג־אן העיר המפוארת והגדולה בעולם. סוחרים, אמנים ואנשי דת נהרו אליה מרחבי אסיה. חומת העיר היתה גדולה בהרבה מהחומה הנוכחית, מתקופת שושלת מינג. השפעתה של צ'אנג־אן היתה אדירה. למדו בה בני מלכים מקוריאה ומטיבט, ומאמצע המאה ה־7 הגיעו אליה משלחות רשמיות רבות מיפן. "שמעתי אומרים שצ'אנג־אן דומה למשחק שחמט…", פותח דו פ'ו את אחד משיריו. המשורר שישב אז על נהר היאנגצה, לא חדל מלהתגעגע לעיר, כפי שהכיר אותה בצעירותו, אבל באמצע המאה השמינית כבר התחילה השקיעה. השלטון בעיר עבר מיד ליד, ולזה כנראה התכוון ב"שחמט". אבל יש כאן גם רמז לצורת הגריד שלה, כמו הלוח שמשמש למשחק, עיצוב ששימש מודל לערים היפניות נארה וקיוטו.

יו' וֶן-קָאי, המתכנן הראשי של העיר תחת שלטון סווי (אז נקראה דא-שינג), בנה את הארמון על גבעה במקום שנחשב למכובד ביותר, והשתמש בטופוגרפיה של האזור כדי לתאר את ההיררכיה של תושביה. מקדשים ובנייני ממשל נבנו במקומות הגבוהים, ואילו הבתים של האזרחים הפשוטים נבנו במישורים מתחת.

הפריחה התרבותית של העיר נמשכה אמנם במאה התשיעית, אבל צבאית ופוליטית הקיסרות גססה. פעמיים תקפו את העיר צבאות כפריים, וב־904 עברה הבירה ללויאנג, שהיתה עד אז בירת משנה. חלק גדול מן המבנים פורקו וקורותיהם הפכו לרפסודות, שהשיטו חפצים על נהר הוויי אל הבירה החדשה. ב־907 גורש קיסר הטאנג האחרון, וּשמה של העיר שונה לדאנפו, ומאז לא שימשה עוד כבירה. אבל בשנות השבעים של המאה העשרים, אחרי גילוי חיילי החרס (המוכרים גם כצבא הטרקוטה) של קיסר צ'ין, היא נהפכה לבירת תיירות.

צבא הטרקוטה. אלפי חיילי חרס בגודל טבעי, ערוכים לקרב

הזמנה לטיול בשיאן
הממשלה הקומוניסטית עשתה מאמצים להפוך את שיאן למרכז תעשייה גדול. למרות זאת, עדיין יש בה רבעים ששמרו על אופי מסורתי של עיר פרובינציאלית נעימה. בחלק העתיק של העיר אפשר וכדאי ללכת ברגל. בחלק הדרומי, מחוץ לעיר הפנימית, המוקפת החומה, יש לא מעט בתים עתיקים, ייתכן שכמה מהם נשתמרו מתקופת הטאנג.

שיאן היא גם מרכז של תעשיית הקולנוע. אולפניה הצמיחו כמה מבמאי הקולנוע הידועים גם במערב, ובראשם ז'אנג יימו, יליד העיר ובמאי הסרטים "גיבור", "שדות החיטה האדומים", "ג'ודו", "רחוב הפנסים האדומים", "מחול הפגיונות" ואחרים.

תיירים רבים מגיעים לשיאן כדי להתרשם מצבא הטרקוטה – אלפי חיילי חרס בגודל טבעי, ערוכים לקרב עם סוסיהם, שריונם ונשקם. הצבא כולו נקבר באדמה בשלושה מתחמים במרחק לא רב מהמוזילאום של צ'ין, וזאת על מנת שהחיילים יהיו נכונים לשרת את הקיסר גם בעולם הבא. במקור החיילים היו צבועים בצבעים שהקנו להם מראה טבעי ואמיתי, וכך נראו בעת שהתגלו, אולם החשיפה הממושכת לאוויר גרמה לצבעים לדהות והחיילים נותרו בצבע הטרה קוטה ממנה הם פוסלו. התגלית המרעישה של חיילי החרס התרחשה במקרה, כאשר באזור נחפרו בארות למטרות חקלאיות, והיא עוררה עניין עצום ברחבי העולם. בסוף שנות השבעים נפתח באתר מוזיאון – המקום נמצא כ-30 ק"מ ממזרח לשיאן ואפשר להגיע אליו באוטובוס או כחלק מסיור מאורגן, פרטים נוספים באתר האינטרנט.

בעיר עצמה יש כמה אתרים ראויים מאוד לביקור:

פגודת אווז הבר הגדולה
פגודה אווז הבר הגדולה (דא יֶן טא, Big Goose Pagoda) היא המבנה היפה ביותר שנותר בעיר כיום, והיא נמצאת בתחומי מקדש דא-שיין, "מקדש הרצון הטוב הגדול", ארבעה קילומטרים מדרום לחומה. מקור השם מסתורי. הביוגרפיה של הנזיר שו'אן דזאנג מספרת, שלהקה של אווזים עפה מעל מנזר, ואחד מהם נפל אל הקרקע. הנזירים החליטו, שהוא קדוש ובנו פגודה להכיל את גופו.

המקדש נבנה ב־647 על ידי הקיסר גאו־דזונג לזכר אִמו. הוא נהרס ב־907, והמבנים של היום הם משושלת צ'ינג. באולם המרכזי יש סדרה יפה של לוהאנים. במקור היתה הפגודה בת חמש קומות, והתנשאה לגובה 53 מטר. ב־704, בתום תקופת שלטונה של הקיסרית וו דזה־טיין, נוספו עוד חמש קומות, שחלק מהן נהרס לאחר מכן. כיום יש שבע קומות, וגובהה של הפגודה כ־64 מטר. מהקומה העליונה נשקף מראה פנורמי יפה. מאחורי הפגודה ישנו קומפלקס של מבנים חדשים בתוך גן, שהמרכזי מביניהם מכיל העתקי כתבים עתיקים. החלק היותר מעניין הוא תבליט הנחושת על הקירות העשוי בשני חלקים ומתאר את מסעו של הנזיר (שפסל חדש שלו מתנוסס בפארק שלפני הכניסה לפגודה).

פגודת אווז הבר הקטנה, שְיָאוֹ יֶן טא, Little Goose Pagoda
פגודת אווז הבר הקטנה (שְיָאוֹ יֶן טא, Little Goose Pagoda) האלגנטית נמצאת כשני קילומטרים מדרום לחומת העיר. לפגודה שמונה קומות וגובהה 43 מטר. היא נבנתה בסוף המאה השביעית כספרייה לכתבים שהביא אי־ג'ינג, עולה הרגל הראשון, שעשה את המסע מסין להודו בים. הוא יצא לדרך ב־671 ושהה זמן מה גם בסומטרה, לפני שחזר ב־695 עם כ־400 סוטרות. במקור היו לפגודה 15 קומות. לפי אגדה מקומית ב־1487 נבקעה הפגודה לשניים לכל אורכה בעת רעידת אדמה. ברעידת אדמה נוספת ב־1556 התחברו שני החלקים מחדש, הסדק נותר, אולם שתי הקומות העליונות נהרסו. מסביב לפגודה גן נעים, שבו אסטלות אבן ושערים יפים. במבנה שמאחורי הפגודה ישנו מוזיאון.

מגדל הפעמון, בו היו מצלצלים עם שחר

מגדל הפעמון
לכל עיר בתקופת המינג היה מגדל פעמון ומגדל תוף. בפעמון היו מצלצלים עם שחר, ובתוף היו מכים עם רדת היום, כאשר סגרו את השערים. יש מגדלים כאלה בערים סיניות רבות, ובשי־אן הם הידועים ביותר. מגדל הפעמון (ג'ונג לוֹ) מ־1582 נמצא בהצטלבות שני רחובות גדולים, שמחברים את שערי העיר. מבנה עץ בן שתי קומות עומד על משטח לבנים מרובע, שגובהו 5.8 מטרים. הפעמון המקורי לא קיים עוד. כדאי לעלות לקומה השנייה לראות את חיבורי הקורות שעליהן מונח הגג. לעת ערב, בתאורה מלאה, זהו אחד המראות היפים ביותר של שיאן.

מגדל התוף
מבנה גדול ומרשים, אם כי קשה לראות אותו כראוי, כיוון שהוא נבלע בין המבנים שמסביבו. הוא נמצא כשני בלוקים מערבה למגדל הפעמון, ומתחתיו מעבר אל הרובע המוסלמי והמסגד הגדול.

המסגד המוסלמי הגדול
המסגד היפה הידוע גם כדונְג דָא סְה (המקדש המזרחי הגדול) הוא מסגד פעיל ומרכז תרבות לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה שבעיר, יותר מ-50,000 איש. מתקיים בו שילוב יפה של גן סיני וערבסקות. הוא נוסד ב־742, אבל המבנים הנוכחיים הם מהמינג, ושוחזרו בצ'ינג.

גן נעים, בתי המועצה המוסלמית משני צדיו, ושביל מוליך במרכזו דרך סדרה של חצרות קטנות ושערים מגולפים אל צריח עץ מתומן (ממול הצריח על־יד מגורי האימאם יש מפה מימי הצ'ינג המציגה את תמונת העולם המוסלמי, ואבן הכעבה במרכזו) ואל אולם התפילה בסופו (המתפללים פונים מערבה, אל עבר מכָּה). כדאי לשים לב לאסטלות האבן (בסינית, ערבית ופרסית, וביניהן מנשר קיסרי מהצ'ינג המבטיח את חופש האמונה לדת "האמת הטהורה") וגילופי העץ הרבים (גם על דלתות אולם התפילה וגם ליד המיחראב). הכניסה לאולם אסורה בדרך כלל ללא־מוסלמים, אבל אפשרית לבודדים.

חומת העיר
החומה הנוכחית, היפה והשלֵמה ביותר בסין, היא מימי שושלת המינג. היקפה 13.7 קילומטר, 12 מטר גובהה, רוחבה 18.15 מטר בבסיס ו־14.12 מטר בחלק העליון, והיא מוקפת בחפיר. ליד כל פתח היה מגדל שמירה, ומגדל הקשתים היה בנוי על החומה עצמה. לאורך החפיר גינון נרחב. אפשר ללכת על החומה ואפילו לשכור אופניים לטיול עליה. טיול נעים ולא ארוך אפשר לעשות מהשער הדרומי עד למוזיאון האזורי.

__

מתוך "סין – מדריך למטייל, מקומות, הקשרים, סיפורים" מאת דן דאור ויגאל צור, הוצאת עם עובד. פרטים נוספים באתר ההוצאה.