אורומצ'י (URUMQI) היא בירת המחוז האוטונומי שינג'יאנג, שבו חיים 16 מיליון אויגורים, קירגיזים וקזאחים מוסלמים. שדרות רחבות, בניינים גבוהים, גושי בניינים סוציאליסטיים. האחראית על הקומה לקחה איתה קערת פח מצוירת, תרמוס מים חמים וכפכפי גומי גסים ופתחה את הדלת. חדר בצבעים של ירוק ואפור ובו ארבע מיטות מגושמות, שולחן עץ קטן ווילון מזוהם על החלון הפונה לרחוב. על אחת המיטות היו מונחים ספרים ובגדים שכובסו ונתלו על חוט לאורך החדר. הנחתי את התרמיל, יצאתי וחציתי את הכיכר העגולה. נהרות אופניים ומכוניות מעשנות נסעו ממקום למקום. דוכני האוכל עמדו ברחוב, ובחלונות הראווה של החנויות הבהיק השפע בצבעים. עצרתי לרגע להביט באחד החלונות. אחרי הביקור ברפובליקות האיסלאמיות של מרכז אסיה וגרוזיה נראה לי השפע הצבעוני מפתיע. אורומצ'י היתה מקום של מפגש, עיר מודרנית שופעת. שרשראות חרוזים ירדו מפתח מסעדה שקושטה בשלטים אדומים ובאותיות צבעוניות בחושך. המלצרית הזמינה אותי פנימה. האנשים ליד השולחן השתתקו ואחר כך התחילו לצחקק. התיישבתי ליד השולחן והוצאתי את השיחון. התפריט היה כתוב סינית. הצבעתי על אורז ומרק, והסיני הזמין אותי לגשת איתו, מראה לי על כלי שבו רבצו נחשים מנומנמים. הנערה הביאה קערת מרק ענקית ואני דגתי בעזרת המקלות את האטריות, הירקות והבשר, ולגמתי בסיוע הכף. האנשים ליד השולחן הגדול המשיכו לערום את הכלים במרכז. הסיני הניח קלטת בתוך הטייפ, המוסיקה היתה סינית. הזוגות קמו מהשולחן לרקוד בזוגות. הבירה, המרק החם, האורז עם העוף והנבטים שזנגביל מונח בין גרגריו.
בחדר במלון שכב יפני על המיטה עם הספרים. "צוריה אגמי", הציג את עצמו. החלפנו מלים של נימוס. הוא סיפר לי שהוא נמצא בסין שמונה חודשים. "אני כותב ספר על אגדות ומעשיות אויגוריות, מתרגם אותן ליפנית". הוא שלף ספר. "הנה, פה יש סיפור שהוא כמו הסיפור של סינדרלה. זה הסיפור על אלטון-קש, נעל הזהב. בכפר קטן ועני, לפני הרבה שנים, גרה אמא ולה שתי בנות, הגדולה, חאדר חאן, חורגת ויפה והשנייה פטמה חאן, בת חוקית ומכוערת". "מעשיות על דרך המשי", אמרתי והוא השיב בחיוב. "לאן אתה נוסע מחר?", שאל אותי. "לאגם השמימי", עניתי. "אתה יודע מאיפה יוצא האוטובוס?". אור כחול-שחור של שחר. אנשים נכנסו לפארק. המוכר הסביר בתנועות ידיים שהאוטובוס יוצא בתשע בייג'ינג, שבע אורומצ'י. הבטתי בשעון שהיה מכוון על שעון בייג'ינג. שבע בבוקר. שילמתי חצי יואן ונכנסתי אל הפארק. האנים לבושים בגדי מאו כחולים ורפויים, נעולים נעלי בד שחורות ושטוחות, מיהרו לאורך השבילים. ברחבה המרכזית שמעבר לאגם, מול מבנה המקדש, עמדו שורות שורות של גברים ונשים לא צעירים והתאמנו בטאי צ'י. במרחק לא גדול מהם עמדה קבוצה קטנה והתאמנה בחרב. בתוך העצים התאמן איש בודד בקראטה. הנחתי את התרמיל ופשטתי את המעיל ואת חגורת הכסף והתחלתי את החימום. קר. שיפשפתי את הידיים. הטאי צ'י הומצא בעמקי הנהרות הצפופים, במקום שבו התרבו ההאנים. שיטה שבה אפשר לנוע בתאום בחלל מצומצם, להזיז את הגוף, לכנוס ולפלוט אנרגיה (צ'י). לא היו אויגורים בפארק. אנשים של מדבר ומרחבים לא זקוקים לטאי צ'י. את הטאי צ'י פיתחו נזירי דאו במנזר שאולין במאה ה-14. טאי צ'י נגזר מהקונג פו, אמנות לחימה שהתנועות האיטיות והגמישות שלה מסתירות ישומים הגנתיים והתקפיים שיכולים לגרום לנזק. ההקפדה היא על התנועה, על הזרימה, אפשר לשכוח בקלות שמדובר באמנות לחימה. הכוח הופנה מהמטרה לדרך. הדרך הפכה מטרה.
חמישה אוטובוסים לא גדולים עמדו ליד הפארק. נשאר מקום אחד, בספסל האחורי. האוטובוס יצא מאורומצ'י, פונה מזרחה וצפונה, נוסע דרך שדרות רחבות, רחובות ארוכים ומפעלים מאובקים. ההאנים גרים בבלוקים סוציאליסטיים. מחוץ לעיר עמדו בתי החומר החומים בהירים שצבעם אדמה. סוסים נמוכים, וחמורים. ערימות חציר על הגגות. האוטובוס דילג על המהמורות, עולה דרך גבעות מדבריות. גמלים בקטראינים כפולי דבשת הרימו ראש והביטו בנו. למה לא חצו הגמלים למרכז אסיה? במרכז אסיה שולטים הגמלים הכבדים, בעלי הדבשת היחידה. כפולי הדבשת חצו לתוך אפגניסטאן. מקשגאר דרך הפמיר להודו ולאפגניסטאן, לבקטריה, ומשם לסוגדיאנה ולפרס וחופי הים התיכון. דרך העפר התפתלה, מאבכת אבק בתוך האוטובוס. הסינים הציתו סיגריות בחלל הדחוס. האוטובוס הקטן טיפס במאמץ, עובר ליד מפל בסלעים האפורים. צפצפות ושער כניסה. האוטובוסים עצרו ברחבת החניה. מעבר לה השתרע האגם השמיימי. ההאנים ירדו מהאוטובוסים. יורטות קזאחיות עמדו מסביב, ובין האגם לאוטובוס היתמר עשן מקופסאות הפחמים שעליהן נצרב הבשר. קזאח עמד ליד כבשה ופשט את העור. שישליק לארוחת בוקר רוזי ירדה למפלים. חדה והחלטית. אני ירדתי אל האגם. סירה לבנה צפרה והפליגה למקדש פגודה שעמד בצד שממול לרחבת החניה וליורטות. השביל טיפס למעלה, חוצה דרך כרי דשא ויער ירוק. בקצה האגם הוליך אותי ילד קזאחי לאחת היורטות. שטיחי לבד היו קירות מעל מסגרת המתכת הקלה של האוהל הגדול. חלצתי נעליים בכניסה. תינוק עטוף בעורות ובצמר שכב על המרבד. הקזאחית באוהל חייכה, פורשת חתיכות קשות של לחם ומוזגת תה חמאה מלוח לתוך ספל. יצאתי שוב אל האחו הירוק ועליתי במדרון. סוסים רעו באחו וכבשים כונסו לתוך דיר ובה שוקת. אורומצ'י היא אי של שגשוג האני בקצה הצפוני מערבי של סין. אחרי האפרוריות הסובייטית, היאוש וחוסר היעילות, היתה סין משב רוח סוציאליסטי. המודל הסיני הזכיר את ההודי. הכל תוצרת סין, ובאיכות גרועה. האם השחיתו המהפכה הקומוניסטית ומהפכת התרבות של מאו את הקשר בין עבר להווה, מעלימות את האומנויות? הגנים הסיניים התגברו על המהפכה: אומנויות הלחימה, הציור, אריגת המשי, האוכל.
ההרים השמימיים וו-די, בנו של מייסד השושלת ההאנית, שלט שנים ארוכות, מ-145 ועד 87 לפנה"ס, וימי ראשית שלטונו היו גם ימי התהיות הגדולות. הוא לא הצליח להבין מדוע הקיסר השמיימי שעלה במרכבתו לשמיים קבור בקבר שניתן לגעת בו ביד. גם תשובתם המתחמקת של יועציו, שהקבר מכיל את הכובע והגלימה, לא סיפקה אותו. הוא רצה לדעת לאן הולכים ומהו אלמוות, מתאכזב מהקוסמים שהבטיחו ליצור זהב. הוא חיפש את התשובות ברחבי ממלכתו, בין 60 מיליון נתיניו. תשובות לא היו. מעבר לחומה הגדולה פלשו מזמן לזמן ההונים הלבנים, השיונג נו. הצבא ההאני לא הצליח למנוע את חדירתם מכיוון שההונים, שכמה מאות שנים לאחר מכן יחצו את גבולות הדנובה ויחריבו את רומא, היו מהשבטים הנודדים שנעו במרחב הערבות העצום שבין גבולות סין להונגריה ורכבו על הסוסים המרכז אסיאנים, מזרם הסוסים קרי הדם. סוסים נמוכים ומוצקים, בעלי עמידות גבוהה וכוח רב, שצווארם משתפל קדימה ושערותיהם ארוכות. ז'נג צ'יין, שליחו של וו-די, ניסה לחצות את ההרים על מנת לעורר את בני היואה-צ'י למרוד (היואה צ'י היו בני שבט נודד אינדו-אירופי בעלי שיער אדום ועיניים כחולות, שהובסו על-ידי ההונים שנים לפני כן ובשל התבוסה חצו למרכז אסיה והתיישבו בסמרקאנד). הקיסר וו-די רצה לאיים על ההונים ממערב, אלא ששליחו, ז'נג צ'יין, נלכד על-ידי ההונים, ורק לאחר 10 שנים הצליח להימלט. נאמן למשימתו המשיך מערבה. כשהגיע לפרגנה סירבו היואה-צ'י להילחם בהונים הנוראים, אך הוא חזר לביתו ובפיו בשורה: בשורת חלום לאוזניו של וו-די. בטה-יואן, בעמק פרגנה, יש סוסים שאין כמוהם בעולם. סוסים גבוהים וזקופים שמרוצתם מעוף, הם מזיעים דם ובאים מזרע הסוסים השמימיים שמחפש הקיסר.
המסורת בעמק פרגנה היתה כי אלו הם הסוסים שהובאו על ידי היוונים. במסעותיהם כבשו היוונים את עזה – נמל המוצא של הסחר הנבטי. הנבטים הם אבות פיתוחו של הסוס הערבי, הגזע בעל הדם החם, הסוס האציל שמזגו סוער, ראשו גבוה ומהירותו עולה על כל סוס אחר. את הסוסים מכרו איפוא הנבטים גם לצבא המקדוני, שנשא אותם למרכז אסיה. מלך פרגנה החזיק באורוותו כמה עשרות סוסים כאלו, שבעזרתם השביח את סוסיו, סוסים היכולים לזנק אל השמש ולגמוע 1,000 לי (500 קילומטרים) ליום. וו-די שלח מיד בקשה למלך פרגנה לשלוח לו סוסים כאלו. המלך שלח לו סוסים מגזע נחות יותר. וו-די, האיש שהרעים על שטפונות הנהרות לעצור כשגלשו מעל הסכרים (ונכשל), ציווה על מסע מלחמה שיכבוש את טה-יואן ויביא משם את הסוסים הראויים. ב-104 לפני הספירה יצא הצבא לפרגנה, מרחק יותר מ-3,000 קילומטרים משיאן. לאחר כמה חודשים חזר הצבא מוכה ושורותיו מדולדלות מאוד. לי קואנג לי, הגנראל המובס, הניח את ראשו בפני תליין, שעצר רק בהוראות קיסר השמיים כדי שהגנראל יארגן מסע נוסף, גדול אף מהראשון. הפעם יצאו עם המסע מהנדסי מים, מאלפי סוסים, כלכלנים ואנשי אספקה. המצור הוטל וכשהיה נראה שהעיר הגיעה לרגעיה האחרונים, רצחו אנשי פרגנה את המלך הזקן באישון ליל, והבטיחו ללי קואנג לי שיספקו לו את הסוסים המלכותיים שזנבותיהם מברישים את האדמה, רעמותיהם מלטפות את הרגליים, ולאורך שדרת גבם שתי קבוצות שרירים כמו בגב הנמר. הצבא הסיני חזר לצ'אנג אן היא שיאן ועימו 30 סוסים מלכותיים ו-3,000 מזן פחות משובח. ביחד איתם נשאו הצבאות גם ענבים מכל זן ומין – "ענבי הגביש הלבן", "ירקות פנינת הדרקון", "פטמות הסוסה" – וזרעי אלפאלפא.
השוק בקשגאר הכביש נכנס אל הטקאלה מקאן. מסילת ברזל ליד החלון. הרכבת ממשיכה עד קארלה. הסינים, כמו הרוסים, כמו האנגלים לפניהם, הבינו שמסילת ברזל היא קשר מוצק. יש משהו זמני בדרכי אספלט ועפר. אולי מפני שתמיד היו בדרך זו או אחרת. מטוסים נוחתים רק בשדות תעופה. רכבת היא קשר.
ירדנו אל הרחוב המאובק, לדוכני הקבאב והמרק שהוארו באור של מנורות צהובות. כלבים הסתובבו בזנבות מופשלים בין השולחנות. נאת מדבר אויגורית. פה נפגשים התורכים שבאו משולי הפאמיר ודושנבה עם המונגולים. לאויגורים הטורקמנים עיניים רחבות יותר ופנים עגולים. למונגולים עצמות לחיים גבוהות, עיניים צרות יותר וזקנים מאורכים. מערב סין הוא איזור המיעוטים. שבטי המוסלמים ההרריים שמגדלים את הסוסים השמימיים שהביא ז'אנג צ'יין מעמק פרגנה. ביום שישי בבוקר הגענו לקוצ'ה. עגלות דו-אופניות רתומות לחמורים דהרו ברחוב הראשי. נשים וילדים רכובים על העגלות, ממהרים אל השוק. בתי חומר חומים בהירים עמדו בצל הצפצפות, גדרות קוצניות סוככות על בוסתני עצי פרי. האויגורים הם התורכים הקואקים, הכחולים, שגרו בצפון סין ומדרום לאגם בייקאל שבקזחסטאן ונאלצו להגר משום הלחץ הקירגיזי לסינקיאנג. השוק בקוצ'ה שונה מכל השווקים האחרים באסיה. השווקים באורגוט, בסמרקאנד, בבוכרה, בבאייראם עלי ובקשגאר מתנהלים בימי ראשון, וכאן ביום שישי. אולי משום שקוצ'ה קרובה לגבול ההשפעה המוסלמית. שישי הוא היום הקדוש למוסלמים, שבת ליהודים, ולכן עבר השוק לימי ראשון, ליום שהוא ראשית שבוע ואינו קדוש לסוחרים. בכיכר השוק ישבו אנשים ושיחקו שאח. השאח חצה את הפאמיר הקוראקוראם וההרים השמימיים ממרכז אסיה. עשה את כל הדרך מאיראן. כמו הצריחים הדומים כל כך לכתרי המלך והמלכה בשולחנות השאח הפרסי. השאח הוא משחק מלכותי שבהגירתו מזרחה לאורך דרכי המשי הפך למשחק עממי. מערבה לאורך דרכי המסחר קיבל המלך את הצלב הדתי. המשחק שהיה חסר דת הוסיף את הדת פנימה. מזרחה לקשגאר לאקסו (AKSU). מסגד קטן בצד הדרך ומרחבים של מדבר. ארגזי עץ מוזהבים ליד אנשים המחכים למשאיות על הכביש הנוצץ תחת שמיים בהירים. ערימות עשב ירוק על גגות בתים ואיכר אויגורי מעמיס בקלשון על הגג. בית קברות מוסלמי מעבר לרחוב היחיד על הצומת. ילדים שמכנסיהם פתוחים מאחור כדי שיוכלו לכרוע על האדמה ולא יזהמו מכנסיים ותחתונים. על הדוכנים ישבו ילדים קטנים ליד האבטיחים והמילונים. אויגור חבוש בכובע פרווה שחור וכבד ולבוש במעיל שחור מפרווה ובמגפיים גבוהים כרע אל אדמת המדבר והצמיד את מצחו, מתפלל בכיוון מערב, אל הכעבה השחורה שבמכה. יצאתי אל הרחוב המאובק. הלכתי דרך רחובות הבוקר של קשגאר. מעבר לכיכר הסינית-האנית עמדו בניינים סוציאליסטיים מלבניים, מתנה מעבר לגבול הסובייטי. מעבר להם התנשאו שרידים של חומות החומר של העיר הימי-ביניימית. בקשגאר שלטו האויגורים, ממלכות קרחניות וקרקיטאיות במאות ה-11 וה-12. ב-1219 נפלה קשגאריה לפני צבאותיו של ג'ינגס חאן. פחות ממאתיים שנים לאחר מכן חצו ממערב גייסותיו הבוזזים של טימורלנג. עד 1700 נשלטה קשגאריה על ידי צאצאי המונגולים. רק ב-1755 כבשו אותה הקיסרים המנצ'וריים. ב-1759 מרדה שיאנג פאי בקיסר צ'יאן. הנסיכה הובאה לארמון הקיסרי בבייג'ניג, והפכה לפילגש האהובה והסרבנית של הקיסר. יום אחד, כשיצא הקיסר למסע מהעיר האסורה, הציעה דואגר, אימו של של צ'יאן, את סכין ההתאבדות לפילגש הגאה. מאה שנים לאחר מותה פלש לקשגאר יעקוב בג, קצין טורקמני מטאשקנט, והכריז על קשגאריה כמדינה עצמאית.
לפני חומות מסגד עיד-קא הצטופפו נשים מכוסות ברעלות רשת חומות, מחזיקות את הסחורה לפניהן, כמו בבאיירם עלי, באורגוט, באוש ובנמנגן. שטיחים וקילמים נתלו מפתח החנויות, ומוכרי הסכינים הממורטות הציעו את הסחורה. פניתי לתוך חצר המסגד שנבנה ב-1442. צפצפות צמחו בחצר. עמודי העץ של המסגד, שמנמנים מעל רגל הבסיס, עולים אל הגג ונפתחים כפרחי כוסות זכוכית הצ'אי התורכיות. דרך אחד מהשערים אפשר היה לראות כתב ערבי וסיני אחד מעל השני. בירכתי את היושבים על הספסלים בחצר המסגד וחציתי לפני המסגד דרך השדרות הראשיות. 90 מסגדי חומר בנויים בקשגאר. מול פארק העם עמד פסל ענק של מאו צה דונג. הוא הרים את היד במועל מעל הרחוב ההומה אופניים, כרכרות, אופנועים ומשאיות. אנשים הצטופפו בפתח המסעדות שהיו יריעת בד מתוחה על כלונסאות. הטלוויזיה שידרה סרטי וידאו מהונג-קונג. קונג פו וקרטה. אומני העץ והקדרים הציגו סחורה. סייסים פירזלו סוסים שנתלו על רצועות מתחת לבטנם, רגליהם מרחפות באוויר. רחוב ירד מזרחה, אל הנהר. האם מיקומו של השוק מצביע על הדרך? בבוכרה ובבאייראם עלי היה השוק ממערב לעיר. בסמרקאנד, באוש, בטאשקנט, בנמנגן ובקשגאר הוא ממזרח. מרבדים טוויים צמר מנופץ בדגמים גיאומטריים, שחור-אדום, כחול-ירוק-לבן. שורות של ספרים וגלבים עמדו מול השטיחים בסימטת האבק והבוץ החומה וגילחו את ראשיהם של האויגורים, הקזאחים והקירגיזים שהגיעו מהכפרים שלמרגלות ההרים. מול מסגד השוק נצצו דוכני הסכינים הממורטים בשמש. להבי פלדה ארוכים ועליהם סהר וכוכבים. דומים לסכינים התורכיות של צ'רסו וטאשקנט. לכל אדם סכין. בדי משי הבהיקו בשמש. הפקיסטאנים שוטטו בין הדוכנים, ממששים את הבדים שנארגו מהגלמים של חוטאן וקאשי. פרוות בעלי חיים נצלו מגגות הדוכנים. שועלים, תנים, צבאים, חתולי מדבר. כובעים כבדים מפרוות חיות אגרו לתוכם את השמש. שומרים את המסורת בת אלפי השנים של הציד. את סיפוריו של מרקו פולו על תאוות הציד של החאנים הגדולים. עושרה של ארץ נמדד בעושר חיות הבר שאפשר לצוד בה. המשך המסע – מטורפן לבייג'ין בכתבה הבאה:
|
