האוטובוס הדחוס היטלטל באיטיות מאורומצ'י לנאת המדבר של טורפן (TURPAN). טורפן היתה משאת לבם של כל החוקרים. פה היו הממצאים הגדולים. טורפן היתה הנאה האחרונה שממנה יצאו פה-שיאן ושואן-דזנג כדי לחצות את המדבר בדרכם אל מקורות הבודהיזם. רק במאה ה-7 השתלטה שושלת טאנג הסינית על הזרוע הצפונית של דרכי המשי. טורפן היתה הצומת, פה נפגשו הדרכים: זו שמדרום למדבר, למרגלות ההימלאיה, וזו שלמרגלות ההרים השמימיים – הטיאן-שן, חוצה דרך קוצ'ה וקורלה. לטורפן הגיעה גם הדרך מצפון, זו הבאה מימת איסיק קול (ISSYK KUL) דרך מעברי ההרים. ישבתי דחוק עם שלושה סינים על מושב צר. אנשים עמדו במעבר תחת התקרה הנמוכה. הסינים שלידי עישנו והנהג נסע בקצב הקבוע והאיטי של נהג סיני. לא חוצה את גבול ארבעים הקילומטרים לשעה. מחוץ לאוטובוס, במדבר, הוליך אויגור שני גמלים בקטריאנים. נמנמתי והתעוררתי. "טורפן", אמר האויגור שלידי. רחובות מוצלים בסוכות גפנים. "לאיזה מלון אתה צריך?", שאל. "טורפן פנדיאן", אמרתי. "חכה פה", הוא הושיב אותי בצל הצפצפות הגבוהות.
הנחתי את התרמיל בצל. הוא חזר רכוב על תלת-אופנוע ירוק. שמתי את התרמיל לפני והתיישבתי בתוך הסירה. הרוח החליקה על פני כשדהרתי לתוך נאת המדבר בתוך סירת האופנוע. הוא נסע ברעם של BSA ישן, מאבך עננים לתוך הגפנים. זה המקום שבו מגיעה הטמפרטורה בקיץ ל-50 מעלות צלזיוס ובחורף נושרת לעשרים או שלושים מתחת לאפס. הסתיו המרכז אסיאני הנהדר. השמש חיממה במידה והלילות בשקע טורפן היו נעימים. הרוח החליקה על פני כשנכנסנו בדהרה לתוך חצר המלון. ביום שיניחו לאויגורים לנפשם, יהיו פה מלונות נהדרים. מלון האני. חדרים אפלים ועגומים, שירותים משותפים מדיפים ריח פחם ומקלחות שדרגשי עץ צפו על רצפתן המזוהמת. אלא שלי לא היה איכפת. בין 1902 ו-1905 חפר בטורפן אלברט פון לה קוק, בנו של סוחר יינות. טורקמניסטאן הסינית משכה אליה סוג מסוים של אנשים. סוין הדין השוודי, אורל שטיין ההונגרי שעוטר בתואר אבירות אנגלי, פליוט הצרפתי, איש הידע העמוק בשפות המקומיות, הרוזן אוטוני היפאני, פרז'בלסקי הרוסי, פון לה קוק הגרמני. הרפתקנים שסופות הבוראן, אותה רוח סערה שהעלימה שיירות, זבובים וברחש בקיץ ובקור הנורא של החורף לא הניאו אותם מלאסוף ולשדוד את האוצרות שהניחו הבודהיסטים המניכאים ואנשי דת זרטוסטרא בנאות על דרך המשי. כולם כתבו ספרים. לה קוק היה גרמני שהיו לו חוש הומור, ידע בחיות ובצמחים והבנה בהיסטוריה. את תבליטי הקיר, הפסלים והכתבים ששדד העביר על שיירות גמלים לראש מסילת הברזל באוש, משם חצו האוצרות דרך רוסיה לברלין. חלקם הושמדו בהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. המיניבוס הזעיר חלף על פני המשאית שפרקה את הילדים החופרים בורות לנטיעת עצים מול ההרים הבוערים. הכישרון הסיני לשמות: ההרים הבוערים, ההרים השמימיים, הסוסים השמימיים, מאורת הדרקון, החומה הגדולה, העיר האסורה. הוא פנה בצומת ועצר לפני חומות החומר האדירות של קרחוג'ה, חוצ'ו, גאו צ'אנג, אפסוס התורכית. כרכרה חיכתה ליד השער. העיר השתרעה על מרחב ענק. עיר חומר מוקפת חומות חומר, בדומה למרב ולבאייראם עלי. חציתי דרך הבקיעים, מתרחק מהאויגורים שניסו לשדל אותי לעגלות. בפינה הדרומית-מערבית עמד המקדש, בתוכו עמד מבנה סטופה בודהיסטי, ומדרום-מערב לו, מעבר לגרם מדרגות ובמה, עמד מבנה מלבני עם חלונות. שרידי בודהא בחלונות המבנה. פון לה קוק גר בכפר שמחוץ לחומות קרחוג'ה. הוא מצא במקום ציורים מניכאים. ראש הלניסטי של מאני עם כתר סוגדיאני. מעט ממצאים מניכאים נמצאו בכלל. במוצאו את הציורים והכתבים בני המאה ה-8, הפך פון לה קוק לאחד מחשובי המגלים של האוצרות המניכאים.
מנס, מייסד הדת, נולד ב-215 לספירה ליד קטסיפון שבבבל. הוא היה פרסי ממעמד גבוה, אמן, צייר ופילוסוף. המניכאים נרדפו ונמלטו לסמרקאנד ולמרכז אסיה, ומשם, כמו הנסטוריאנים שהובסו בוויכוח התיאולוגי באפסוס וכנסייה שלהם נמצאה בקרחוג'ה, המשיכו מזרחה, מעבר להרים השמימיים, מוגנים על-ידי המדבר, משתכנים בטורפן, נאת המדבר העצמאית, מעבר לגבול האימפריות המרכז אסיאניות, לפני הגבול הסיני. זו לא היתה דת של תענוגות. להיפך, מלחמת בני אור בבני חושך, סגפנות, ושלוש חותמות נגד התמכרות לאוכל, תשוקה ועבודה באש ובמים. הינדואיזם, נצרות ואסלאם – שלוש הדתות הגדולות שבלעו ועיכלו דתות אחרות: זרטוסטרא, מנכאיזם, יהדות ובודהיזם. אולי משום שהיו רחבות יותר, מוכנות לאסוף הכל, מניחות לאנשים טווח גדול יותר של חרות, לא תרי"ג ושס"ה, לא סגפנות חמורה. פון לה קוק מצא בקרחוג'ה כתבי יד, תמשיחי קיר, בדי משי מאוירים בקליגרפיה משובחת ובהשפעה פרסית. יצאתי דרך אחת הפרצות שבחומת הענק, חוצה תעלת מים יבשה. שדות התירס עמדו ירוקים מסביב והשמיים היו כחולים וצלולים. עגלה רתומה לחמור התנהלה לאיטה. האויגור עצר לידי. זינקתי על העגלה והחמור התנהל באיטיות, אוזניו הארוכות מתנועעות מתחת ליצולי העגלה. "רחמאת". הוא חייך. הוצאתי את המצית והנחתי בכף ידו. טורפן היתה מקום טוב להשאיר מצית. הוא חייך שוב. דילגתי מהעגלה לפני שער העיר. פון לה קוק שימש כרופא הכפר. יום אחד גילה כי בעל הבית גובה דמי כניסה מהאנשים שבהם טיפל. הוא התנפל על בעל הבית האויגורי ואיים עליו כי ימסור אותו למושל של טורפן שילקה אותו במקל הגדול. בערב הצטופפה מעבר לדלת החומר משלחת נשים מקוננות, מציעות את הצעירה ביניהן כפיצוי על העלבון. במרכז הכפר עצמו עמדה עגלה ועליה מלונים. לחם עגול ומחורר הזהיב על דוכן אחר. את הלחם אופים בתנור. תנור – מלה טורקית שהתאזרחה גם בעברית. לא הרחק מכאן, בדבנצ'ינג (DABANCING), היה הקרב האחרון של יעקוב בג נגד הסינים. בתו בת ה-15 של בעל הבית של פון לה קוק, לאחר שנפרדה מבעלה, חזרה ללדת את הילד בבית אביה. ליד עריסת התינוק היא שרה את שירו של אחד מלוחמיו של יעקוב בג לאמבאר סינג מדבנצ'ינג, האשה היפה ביותר במזרח. היה זה שיר פרידה לפני הקרב, שיר אהבה של לוחם הדוהר אלי מותו לאשה הנשואה לאיש שאותו לא אהבה. שיר הפרידה הסופי: "קשה היא האדמה בדבנצ'ינג/ אבל מתוקים הם המלונים!/ יש לי אהובה בדבנצ'ינג/ שמה הוא הנסיכה אמבאר/ ארוך הוא שערה של אמבאר חאן/ האם הוא נוגע באדמה?/ שאלו בזהירות את אמבאר חאן/ האם, אני שואל, תקח אותי לאהובה?/ פניני הקטנות מפוזרות על הקרקע/ האם תאספם ותגיש אותן לי?/ לנשקך אני לא גבוהה מספיק/ האם תתכופף למעני? ארצה להדהיר את סוסיך/ מעבר למעברי הקרחונים בהרים/ וכמו אישה נאמנה/ כבולה אני בשלשלאות לאיש רע". פון לה קוק, הרופא, הארכיאולוג, השודד, מקשיב לשירי האהבה, לאמהות הצעירות, מביט בירבועים ובחזירי הבר. רוח הבוראן מלטפת אותו, רוח המדבר שמרימה את ענני האבק של הטאקלאמאקאן – המדבר שאיש אינו יוצא ממנו.
פון לה קוק ניסה לקחת כל מה שראה. לצדו עמד בארטוס, איש ים גרמני אדיר כוח בעל פתרונות טכניים. יחד תפרו את קירות הציורים והפרסקות, מניחים בין ריפודי קש, צוררים את דפי הספרים הבודהיסטיים, כתבי היד המנכאיים, הזרטוסטריים, הנסטוריניים וההינדיים בדרכם לאירופה. רק גרינוודל, הפרופסור הממונה עמד בדרכם. כל הדרך מנאות דרכי המשי כדי להישמד בברלין. לא הכל. גרינוודל התנגד ללקיחת פסלי הבודהות. פון לה קוק היה הרפתקן ואספן, גרינוודל חוקר. כולם שדדו את נאות המדבר, מרחיקים את האוצרות. קירות החומר האילמים. האם היו שורדים האוצרות גם היום, רחוק ממרכזי התרבות הסינית, משיאן ובייג'ינג? סופה של הקיסרות וראשיתה של הרפובליקה. עיר שני הנהרות אור פירורי נח על חומות החומר של ג'יאוהה, עיר ששני נהרות מקיפים אותה מצפון ומדרום. ההאנים הקימו את העיר והמונגולים החריבו אותה. מדרגות חומר הובילו אל המבנה המרכזי – מקדש או מנזר בודהיסטי. שירה מהכפר שמעבר לנהר. הבלגי כיוון את הטייפ אל קול השירה. אוסף מנגינות מדרך המשי. "ספיריטואליסט", נשף האיטלקי בסוף ויכוח ארוך. חייכתי, הוא לגם מהבירה הסינית ואני הזמנתי תפוחים קטנים שרוטב קרמל דבשי נקרש עליהם, מצרף אותם שניים שניים, יוצר סרטי חוטים ארוכים. תפוחי עץ בחוטים משוחים. המאכל המתוק היחיד שהיה אפשר למצוא במערב סין. יתרונות הוויכוח במסעדה סינית בטורפן. השמש חיממה בנעימות את סוכות הגפנים, את מרצפות הבטון. טורפן היא הנקודה האחרונה לפני הגובי, הראשונה לחוזרים. כשיצא שואן דזנג היתה טורפן עצמאית; כשחזר לאחר שנים היתה כבר חלק מהאימפריה של שושלת טאנג.
הנפתי את התרמיל ועליתי על האוטובוס לתחנת הרכבת. האוטובוס נסע דרך עצי תות, כרמי זיתים, קברי חומר, עצי צפצפה, שדות חיטה קצורים ובקתות חומר. מחוץ לעיר עצמה היתה הנאה כמו תמיד. בתים נמוכים, חמורים וכלבים. פון לה קוק שמע על ספריית כתבי היד בדון הואנג. הוא התלבט עם בארטוס אם לצאת לדון הואנג, או לכיוון השני, לקשגאר, כדי לפגוש את גרינוודל שעמד להגיע עם הרכבת הטראנס אסיאנית ממוסקווה לאוש ומשם לקשגאר. גרינוודל התעכב כל כך הרבה פעמים, והמירוץ אחרי האוצרות החבויים של טורקיסטן הסינית היה בשיאו. אורל שטיין היה בדרכו לדון הואנג וגם פליוט הצרפתי. בארטוס ופון לה קוק החליטו להמר. הם זרקו מטבע באוויר, העמיסו את הכבודה על הסוסים, החמורים והגמלים כפולי הדבשת, ויצאו אל המסע בן 1,200 הקילומטרים לקשגאר, מותירים את דון הואנג ואת התגלית הגדולה לאורל שטיין. בקשגאר התארחו בביתו של ריצ'ארד מקרטני, הקונסול הבריטי שניהל את המשחק הגדול בשם הכתר הבריטי נגד האימפריה הצארית. פון לה קוק, למרות קשריו עם מוזיאון ברלין, עבודתו והאוסף הנדיר, היה הרפתקן ואספן, לא מדען. גרינוודל, הפרופסור דל הכוחות, הוא שהבין את חשיבות השארת האתר במקומו. אלא שכולם חטפו באותן השנים. נכנסתי, תייר יחיד, לאולם התחנה האפל. התור הצטופף אל הקופה. שואן דזנג, נסיך עולי הרגל שהביא את כתבי היד מהודו לסין, עוכב בטורפן על ידי מלך הנאה, צם עד שסיכן את בריאותו, והמלך הניח לו לצאת לדרכו מערבה. בסופו של דבר צייד אותו המלך במתנות יקרות ערך. הקופאית הביטה בי בלי לחייך. עמדתי מול החלון. "לילויאנג יינג וו". היא מילאה את הטפסים, אספה את הכסף והדפה אלי את הכרטיס. מלכת טורפן. האויגורים חייכו. מקום ברכבת הוא מתנה יקרת ערך. יצאתי אל הרחבה שלפני התחנה. התיישבתי על אחד מספסלי העץ הדהויים ליד תנור שעליו התחממו ביצים חומות. האשה חייכה והסירה את הקליפה מעל שתי ביצים, מניחה אותן בצלחת עם מרק. אחזתי במקלות ונגסתי מהביצה. הלפיד הבוער
ישבתי באולם התחנה. השעות עוברות באיטיות והרוח חודרת דרך הפתחים, מסננת אבק שנשבר בקרני השמש. האוטובוס היה שורות של שניים ושלושה מושבים. לא היה רווח בין הספסלים. הנחתי את התרמיל הקטן על הברכיים. האוטובוס לא נסע באיטיות כדרך אוטובוסים סיניים, הוא דהר לתוך המדבר הריק. כביש בישימון. גנסו היתה דומה לסינקיאנג. האוטובוס הצהוב נכנס לתחנת האוטובוס של דון הואנג. יום ראשון – יום השוק. דוכנים בכיכר, שמש בשמים בהירים. בניינים מלבניים בני ארבע קומות מכל עבר. עיר סינית שנבנתה בשנים האחרונות. ברחובות עמדו דוכנים על תלת-אופן. עשן עלה מארובות תנורי הפחם שחיממו מרק ביצים, אטריות ואורז. החדר במלון היה ארבע מיטות כבדות, קערת נחושת פירחונית, כפכפי גומי, תרמוס מים חמים, מירקקות לאורך קירות המסדרון האפלים. הסטתי את הווילונות. מכאן יוצאת הדרך הקשה המטפסת אל הרמה הטיבטית. דון הואנג היא הצומת בין להאסה, שיאן וטורפן. כאן גילה סר אורל שטיין, הארכיאולוג ההונגרי שזכה בתואר אבירות אנגלי, את אחד מגילוייו הגדולים. הוא מצא קו מגדלים, קצה החומה הסינית הגדולה. פה היה שער האיחד (ג'ד) שבו נפרדו הנוסעים מהארץ הנושבת בצאתם אל המדבר ואל הארצות שאין בהן תרבות. שער האיחד לחוטאן, שבה היה שוק האבנים והשטיחים. דון הואנג היתה סין ההאנית, חייכנית יותר, בטוחה בעצמה. עיירה שקטה ונעימה. פרז'בלסקי, החוקר הרוסי, ביקר ב-1879 בדון הואנג, הלפיד הבוער, שהיתה התחנה הסינית האחרונה, מסמנת את שער הכניסה והיציאה. כשהגיע אורל שטיין לנאה, שמע סיפור מפי סוחר מאורומצ'י על נזיר דאו בשם וואנג-יואן-לו, שמינה את עצמו כשומר מנזר מערות הסלע ובאופן מקרי מצא אוצר כתבי יד. אלא שהנזיר לא היה בנאה והמערה נסגרה בדלת לאחר התגלית. שטיין, מלווה בצ'יאנג, עוזרו הנאמן דובר הסינית, עבר ממערה למערה, מביט בציורי הקיר הבודהיסטיים. מאות מערות נחצבו על ידי נזירים, מטופחות בכסף על ידי היוצאים לדרך הקשה, על ידי המתפללים בהודיה לאחר ששבו מדרכי המדבר, מחבורות הטיבטים, האויגורים והמונגולים הפושטים. חלק מהאומנות היא תמימה ופשוטה – שדים רבים, פרשים על סוסים, ותמונות שבהן מגיש הקיסר מנחה לבודהא היושב. שטיין נרגע כשצ'יאנג חזר מביקור אצל וואנג, וזה אמר לו שסגר את פתח מערת המגילות מכיוון שלא רצה שעולי הרגל הרבים יפגעו בכתבי היד העתיקים. שטיין החליט להגיע אל הנזיר שמינה את עצמו לשומר המערות ואוצר הכתבים דרך חנופה. הוא ביקש שיראה לו את מעשי השיקום שוואנג עשה בפסלים ובציורים. ואז עלה בדעתו של שטיין להזכיר את שואן דזנג, נסיך הצליינים, פטרונם של רבים מהבודהיסטים הסיניים, פטרונו של שטיין. מגע השם חולל פלאים. למרות שוואנג ראה בשואן דזנג סוג של נוסע פלאי קדוש, ושטיין ראה בו הרפתקן אמיץ ובעל שאר רוח, הוא הצליח להגיע אל וואנג, מספר לו איך עקב עשרת אלפים לי מהודו לדון הואנג, דרך מדבר והרים, אחרי נסיך עולי הרגל, בכל המקומות שבהם ביקר וחפר. וואנג הוליך את שטיין למרפסת שבה צייר אמן בן זמנו מעשיות מתוך מסעותיו של שואן דזנג.
עם רדת הלילה הגיע צ'יאנג עם מספר מגילות מתחת למעיל, מניח לשטיין לעיין בכתבי היד הקדומים. מיד לאחר מכן פרש צ'יאנג לתא הנזירים שלו כדי לפענח את הכתבים, ועם שחר דיווח בהתרגשות לשטיין כי כתבי היד הם תרגומים סיניים לכתבים הודים-בודהיסטים שנעשו על שואן דזנג עצמו. וואנג הוליך את שטיין ואת צ'יאנג למערת הכתבים. כשהציץ שטיין פנימה, ידע מיד שזהו אחד מהגילויים המדהימים. גדול כמו האוצר הגדול שגילה וולי באור או קבר תות אנך אמון. המגילות הגנוזות. הספרים הועברו כנראה לתא הקטן מהמקדש המרכזי עם התרופפות שושלת טאנג באמצע המאה ה-10, כדי למנוע את נפילתם ושריפתם בידי השבטים הנודדים שפשטו על עיר הגבול. כתבי יד תורכים רונים, סוגדיאנים, טיבטים, סינים, סנסקריטים ואויגורים. דון הואנג היתה בת מזל, מכיוון שנפלה בידי הטיבטים כבר ב-781, ואלו הגנו על המקום כשגבר גל המהומות בסופה של שושלת טאנג. שטיין הצליח לשכנע את וואנג להעביר אליו חלק מאוצר כתבי היד תמורת תרומה לשיפוץ המקדשים והמערות. וואנג התנה את הדבר בשמירת סוד מוחלטת. שטיין יצא מהנאה עם 24 ארגזים מלאים בכתבי יד ועוד חמישה מלאים בציורים. למרות שהגילוי נחשב לאחד מהגדולים בעולם הארכיאולוגי בכל הזמנים, משום שלא ידע סינית, הביא איתו שטיין לאירופה ולהודו עשרות רבות של אותם כתבי יד. אחד מהם היא סוטרת היהלום. אלא שזאת, למרות ש-500 עותקים ממנה הובאו על ידי שטיין, מכילה את אחת התגליות המופלאות, מכיוון שהסוטרה היא הספר המודפס העתיק ביותר בעולם. היא נושאת גם תאריך מדויק: 11 במאי 868. המגילה, שאורכה כחמישה מטרים, מונחת היום במוזיאון הבריטי מספר צעדים מהתנ"ך הראשון שהדפיס גוטנברג במינץ בין 1450 ל-1455. שטיין לא היה האחרון בדון הואנג. פליוט, המלומד הצרפתי, היה בדרכו מאירופה למרכז אסיה. כשהגיע לאורומצ'י, שמע מאחד הסוחרים על ספרייה עתיקה בדון הואנג. פליוט ידע סינית על בוריה. האיש היה בעל זיכרון מפליא, וגם שונאיו, והיו רבים כאלו, לא יכלו לפגוע בו בשטחים שבהם עבד. הסינית שדיבר פתחה את מערת המגילות בפניו. פליוט עצר את נשימתו. היו שם בין 15 ל-20 אלף מגילות. יידרשו שישה חודשים למיין, כתב הביתה. ועם זאת, דומה כי הוא היה האיש הנכון. במשך לילות ישב, פותח וממיין במהירות את מה שנראה לו חשוב, חוסך כפילויות שנשא שטיין למערב. במשך עשרת הימים הראשונים מיין אלף מגילות ליום. הוא הבין כי לא יוכל לגרום לוואנג למכור לו את כל כתבי היד, מכיוון שמפעם לפעם היו מגיעים עולי רגל טיבטים ומונגולים לעיין בהם, ולכן הניח בצד את הדברים שסבר כי הם חשובים. פליוט צילם בשחור לבן את ציורי הקיר הבודהיסטיים, חומר המשמש היום לשחזור הציורים שניזוקו. ירדתי אל הכניסה למערות. "25 יואן", אמרה הסינית בכניסה.
ליבה של שיאן המסילה התפתלה מזרחה, אל ליבה של הקיסרות. הנחתי את התרמיל הקטן על הספסל האמצעי מבין המצעים הקשים והבטתי דרך החלון. ההאנים מזגו מים חמים על האטריות, מערבבים אותן בתוך צנצנות הזכוכית הפקוקות. איש הביט מהחלון ולגם כמה לגימות. עלי התה שקעו באיטיות אל הקרקעית. הגבעות השוממות של גנסו. המסדרון שדרכו יצאו הצבאות הקיסריים מערבה, להביא את הסוסים השמימיים, לפתוח את דרכי המסחר, לייצא משי, קליגרפיה, דפוס, כסף נייר וחרסינה ולקבל בודהיזם, נצרות נסטוריאנית ומהפיכות. השעות התחלפו, מנדנדות את הרכבת לאיטה, מפגישות יום בלילה. הרכבת החליקה פנימה, עוצרת מול השער הצפוני של שיאן. צ'אנג אן, ליבה של ממלכת האמצע. הרחבה שבין תחנת הרכבת הגדולה ובין חומת העיר המתה אדם. חומת החומר שבנו קיסרי טאנג. חום של עיר. כמו סמרקאנד, כמו אורומצ'י, כמו לאהור. עיר. האוטובוס חצה את העיר. נוסעים שפגשתי בדון הואנג אמרו שבשיאן חותכים תיקים. חיבקתי את התרמיל הקטן. תלת-אופן מרעיש עצר לידי. הטלתי את התרמיל פנימה וקפצתי אחריו. כבישים רחבים ומסודרים. רבעים רבעים. אד אפור נח על העיר. התלת-אופן עצר ליד מלון שאנגלי, הניצחון, מחוץ לשער הדרומי של העיר, מעבר לגן האבנים ותעלת החפיר. עליתי במדרגות האפלות. קומה לסינים, קומה לנוסעים. החדר היה בקצה המסדרון. למעלה מאלף שנים היה כאן מרכז. לא רחוק מפה הניח הקיסר צ'ינג את היסודות לעיר שיאניאנג. ההאנים ירשו אותו. קושרים קשרים עם מרכז אסיה והתרבות הסרי-אינדית. שליחים רומאים הגיעו לחצר ההאנית, ואחריהם שושלת טאנג, במאה השביעית, המאה שבה פרח הבודהיזם שחילחל מעבר למחסום ההרים. האם חדר הבודהיזם והתגבש בתקופה שבה שקעה הפקידות? קונפוציוס היה האן. סדר ושלטון שלובים לעוצמה אימפריאלית. כשאובד האמון במנגנון ובעוצמת הקידמה, יש לחפש את הביטחון במקום אחר. שיאן גדלה בשיא ימי טאנג לשני מיליון תושבים. לפני למעלה מאלף שנים. הקומוניסטים הביאו לעיר את הקידמה הסוציאליסטית. את האד הערפילי המלוכלך. ועדיין היו ברחובות של שיאן, כשעזבת את השדרות הראשיות ופנית אל הרבעים, מצהלות רוכבי האופניים וריח הבישול וערימות הברזל וערמות הפירות והירקות ורחש האוכל המתבשל. הנוסע המוסלמי הגדול אבן בטוטא היה בסין, אם היה, שלוש מאות שנים לאחר שהבירה נדדה מזרחה, לחאן באליק, לבייג'ינג. פניתי לאורך הרחובות דרומה. החומה הגדולה
רוח צוננת נשבה כשיצאתי מהתחנה המרכזית של בייג'ינג. מוניות, אוטובוסים, אופניים. תנועה. בירת האימפריה. חאן באליק. פגודה בכניסה למקדש השמיים. פעם בשנה, במפנה החורף, ביום הקצר בשנה, היה הקיסר, בן השמיים, יוצא מהעיר האסורה וחוצה את טיאן אן מן ובייגי'נג אל מקדש השמים. פשוטי העם הסתגרו בבתים, אסור היה לראות את בן השמיים הנישא באפיריון. המסחר נאסר והשיירה, פילים, סוסים, נושאי חניתות, אצילים ומנגנים חצתה בדממה את הרחובות המוגפים. יחד עם קיפאון החורף היתה העיר הופכת לעיר קרח. הוא חצה את התעלה ועצר ליד המלון. המעלית טיפסה אל חדר השינה. חמש מיטות. לסינים יש כבוד לחדרים משותפים. שירותי הקריסה היו נקיים ולא היה בהם ריח של פחם. המחיצות היו בגובה החזה. הרכבת האיטית יצאה לדרכה, יוצאת מפרברי בייג'ינג, חוצה דרך גבעות. רכבת של סינים לראות את החומה. התגלגלתי עם זרמי האנשים במעלה הכביש. החומה הגדולה: המבנה האנושי היחיד שאפשר לראות מהחלל. החומה ירדה ועלתה, מוליכה על גבה המוני סינים. צ'ין משיאניאנג היה הראשון שחשב על האפשרות לסגור את צפון סין בפני הנוודים הרכובים על סוסים. קצה החומה היה ליד דון הואנג. אורל שטיין גילה את המגדלים המערביים. אלפי קילומטרים של חומה. אין שום דבר מפתיע בחומה, כמו בדברים אחרים; יש בה יותר אכזבה, אלא אם כן חושבים על הרעיון, על הדרך, על תוואי הנוף שהחומה לא מתחשבת בהם ועל גודלה ותרבותה של ארץ. ומה נשאר בסוף כמושא הערצה? קבר חיילי החומר של קיסר צ'ין? הפירמידות שהן קברי הנצח של הפרעונים שינחיתו עליהם את השמש? הפירמידות האצטקיות של פולחני המוות? קו מז'ינו? מדונה? לקריאה נוספת:
|
