מחוז גויג'ואו – בחזרה לסין של פעם

המטייל בסין מתאכזב לפעמים: מי שחלם על פגודות ציוריות מוצא עצמו מול שיכוני פועלים בסגנון קומוניסטי; נחלי האדם המדוושים באופניהם פינו את מקומם לפקקי תנועה רעשניים; דרכי עפר שהתפתלו בעבר בינות לכפרים ציוריים הפכו אוטוסטראדות רבות מסלולים. סין אצה קדימה בצעדי ענק בדרכה להיות מעצמת על. אולם עדיין ישנם מקומות שבהם אפשר לראות את סין מהחלומות. כזהו מחוז גויג'ואו (Guizhou) בדרום-מזרח המדינה העצומה.

המחוז העני, שמאפשר למבקרים מבחוץ לראות את סין של פעם, אינו קורץ לסינים עצמם. מדריך מקומי בקונמינג נדהם כששמע שאני מתכוון לטייל שם במשך שבוע ימים, הוא לא הבין מה יש לחפש במחוז שבו שיעור יודעי קרוא וכתוב הוא מהנמוכים בסין, וכך גם שיעור התמ"ג לנפש. אלא שכבר בכפר הראשון, כשלא ידעתי על מה להסתכל קודם, הבנתי שלא באתי למספיק זמן. שבוע דיו כדי לבקר, לצלם, לראות, אך אין בו די זמן כדי להיות, לספוג, לעכל. המראות מסחררים ממש. כל עיקול בכביש פותח צוהר לנוף מרהיב, שהשמים האפרוריים רק מדגישים את צבעיו הירוקים. טראסות עתיקות נפרשות מלוא העין, חושפות גדמים שרופים של אניצי אורז שנקצר לא מכבר. צמד תאואים עולה מהשדה, איכר וכלבו נוהגים בהם. בטראסות שמלאו מים ירוקים שוחים ברווזים ושאון הגעגוע עולה למרחוק.

ילדה מבני המיאו. כבר מגיל צעיר הבנות לומדות את מלאכות התפירה והרקמה

תשבץ של מלבושים ותסרוקות
פתגם סיני אומר שבגויג'ואו קשה למצוא "שלושה ימים ללא גשם, שלושה מטבעות בכיס אחד ושלושה קילומטרים של כביש ישר". כשני שלישים מבני האזור הם בני חאן (כלומר, "סינים קלאסיים"), אולם ייעדם של המבקרים מן החוץ הוא בעיקר בני 13 העמים האחרים, שהופכים את המחוז כולו לחגיגה צבעונית בלתי פוסקת, תשבץ של מלבושים ותסרוקות. בכפר דא-טנג (Datang), למשל, נשות הכפר מתהדרות בתספורות מיוחדות הנראות כמגדל; בכפר באשא נוהגים הגברים לגלח חלקים מראשם ולהותיר קווצת שיער ההופכת לצמה – זכר לחוזה השלום ההיסטורי שחתמו עם שושלת צ'ינג לפני כמאתיים שנה.

ריבוי הקבוצות הוא הגורם העיקרי ללוח הפסטיבלים השנתי העמוס של האזור: החל מפסטיבלים של אירוסין ושידוכים וכלה בפסטיבלים שבהם מקיימים מרוץ של סירות דרקון. ציורי במיוחד הוא פסטיבל הפוריות הנערך בכפר פנפאי אחת ל-12 שנה. הפסטיבלים המקומיים מהווים הזדמנות מצוינת לבני המיעוטים להתכנס, להחליף רכילויות ומידע, לזווג זיווגים ולשתות בצוותא יין אורז מקומי. במסגרת הפסטיבלים, נערכים בכיכרות המרכזיים של הכפרים קרבות תרנגולים, מלחמות בין תאואים, תחרויות שירה וריקוד מסורתיים ופולחני אבות, שבמהלכם מוקרבים חזירים וכסף (לא אמיתי) לאבות הקדמונים. במרבית הפסטיבלים מקיימים הגברים תחרויות נגינה בלושנג (Lushang), כלי נשיפה העשוי במבוק ודלעת.

מרבית הכפרים בגויג'ואו נותרו כשהיו, והם אינם נגועים בתיירות המונית

מחוז גויג'ואו נפתח לתיירות זרה רק לאחרונה. כמו תמיד, התרמילאים הגיעו לכאן ראשונים, ובעקבותיהם באו התיירים הזרים. מרבית הכפרים נותרו כשהיו, והם אינם נגועים בתיירות המונית, אך נראה שהמצב משתנה במהירות. בני המיעוטים משתפים פעולה עם גל התיירות, ודבר מאיים על תרבותם.

משמרות את המסורת
המיאו נחשב לאחד המיעוטים הגדולים בדרום מערב סין, עם אוכלוסיה של כמעט תשעה מיליון אנשים. יש בהם קבוצות רבות, שלא כולן רואות עצמן שייכות למיאו. תנאים אקלימים ואחרים אחראים להתפתחות של לבוש ומנהגים שונים בקרב הקבוצות השונות, ולעתים גם שפה אחרת וחגיגות שונות. מרבית בני המיאו גרים בכפרים מבודדים, באזורים הררים קשים לגישה, לצד נהרות. הם עוסקים בחקלאות, ומגדלים אורז, תפוחי אדמה, קטניות, שקדים, טבק, סוכר, כותנה ושמנים, וכן חיות משק כגון תרנגולים, חזירים, תאואים, כבשים ועוד.

ערוץ מלינג (Maling). השמים האפורים מדגישים את צבעי הירוק מסביב

נשות המיאו נחשבות לנושאות התרבות ומשמרות המסורת החומרית והרוחנית. לבושן צבעוני, הן עדויות בתכשיטי כסף מעוטרים שרקעו במו ידיהן ויש להן מראה אצילי וקסום. מגיל צעיר מאוד בנות המיאו לומדות את אומנות הרקמה והתפירה, ובהגיען לגיל העשרה הן כבר שולטות ברזי העבודה. השמלות המסורתיות, הנקראות באיצ'הג'ון, עוברות מאם לבתה, וכל נערה מוסיפה לשמלה שכבה נוספת משלה. התוצאה: שמלות בעלות שכבות רבות, לעתים אפילו 30 שכבות, שמשקלן רב. כיסוי הראש משתנה מפרובינציה לפרובינציה, ולעיתים הוא נחשב לפריט הלבוש היקר מכל. הפרחים החרוטים על הנזר דמוי חצי הסהר המונח על ראשי הנשים מזכיר כתרים מחצרות מלוכה עתיקות. בראש הכתר מופיעה דמותו של הפיניקס, עוף החול, ומסביבו ציפורים הדומות לדרקונים. נשות המיאו עונדות לצווארן שרשראות מתכת בגדלים שונים, שבהן רקועות דוגמאות שונות של פרחים. בנוסף, הן לבושות גם בכיסוי חזה עם פעמוני כסף קטנים. בגדיהן מעוטרים בכמה סמלים חשובים, במיוחד דמותו של חרק המסמל את הדרקון ואת מעופה הסמלי של הכלה לבית חתנה.

המבקרים במחוז באים בעיקר כדי לראות את 13 העמים השונים החיים בו

פסטיבל הנהר וחגיגות נוספות
למיאו יש פסטיבלים רבים לאורך השנה, איים בים השגרה. כדאי מאוד לכוון את הטיול במחוז לאחד הפסטיבלים, אבל כיוון שמבקרים רבים מגיעים בתקופה שאין בה חגיגות, מארגנים ראשי הכפר פסטיבל מדומה, שאמנם אינו הדבר האמיתי, אך הוא מהווה תחליף סביר ונותן מושג כיצד מתלבשים ורוקדים בחגיגות האותנטיות. את פני המבקרים מקבלות נשות הכפר הלבושת בלבוש מסורתי. הן מכבדות את האורחים ביין אורז צונן, שטעמו אמנם אינו חריף, אך מומלץ בחום לא להיסחף בשתייה. נהוג לומר שמי ששותה שלושה גביעים של היין הזה, יצא במחולות…

ב-27-24 בחודש החמישי של הלוח הירחי נערך פסטיבל הנהר לכבודו של הדרקון. במהלך הפסטיבל משיטים בני המיאו סירות דרקון מקושטות, ומלווים אותן בהקשה על תופים. כל כפר שולח לתחרות סירת דרקון ייצוגית, ובמקומות מסוימים נוהגים לשחרר ברווז סמוך לקו הסיום והקבוצה המנצחת היא זו שמצליחה לתפוס אותו.

נשות המיאו מקבלות את פני המבקרים ביין אורז, שמוטב לשתות ממנו באיפוק

ב-26-20 בנובמבר חוגגים את תחילת השנה החדשה לפי הלוח הירחי. במהלך הפסטיבל נערך קרב בין שני תאואים: התאואים שועטים זה לעברו של זה, וקול נפץ אדיר נשמע כאשר הקרניהם ננעלות. הקול המבהיל נבלע בשאון התשואות והנהמות העולות מצד הקהל בכל פעם שתאו אחד מצליח להבריח את יריבו לכיוון הנהר. נציגי הממשל הסיני מנסים לנהל את הקרבות באופן מסודר, אך לשווא. הקהל הוא שקובע מיהו התאו המועדף, מי המנצח ומי המנוצח. בצד, הרחק מעינו הפקוחה של החוק, מתקיימים הימורים – כמה מפסידים ואחרים גורפים את הרווחים לכיסם.

בחזרה לעבר
בני המיאו, ושכניהם בני הדונג, מותחים מעל אפיקי הנחלים גשרים מעץ, במבוק ואבן. הגשרים המתנוססים בפתחו של כל כפר כמעט מכונים "גשרי רוח וגשם", גם בשל ההגנה שהם מספקים מהרוחות והגשמים וגם משום שהם מסמלים את הסגידה להם. גשרי הרוח והמים משלבים קורות בצבעי שחור לבן, וגגותיהם המכונפים משווים מראה קסום בתוך שפעת הירק שמסביב.

דיש בשדה. הביקור כאן מאפשר הצצה לסין שברובה כבר חלפה מן העולם

הגדול בכפרי המיאו, הוא שיג'יאנג (Xijiang), הבנוי כולו מבתי עץ בני שלש קומות. בשנים האחרונות נוקו רחובות הכפר ותעלות המים, בתי הארחה נפתחו והמטיילים יכולים ללון בהם, לצאת עם שחר אל הטראסות ולראות את אדי הערפל מרחפים מעל מגדל התוף. אלא שבסין, כמו בסין, גם כאן יצוצו מן הסתם חנויות כפטריות לאחר הגשם ויקומו בתי מלון. הסינים עצמם יגלו את המקום ויציפו אותו בחופשותיהם. עד שזה יקרה, עדיין אפשר ליהנות מהצצה קסומה אל סין שהיתה וברובה כבר חלפה מן העולם. העבר ממשיך לחיות כאן, השאלה היא כמה זמן כל זה יימשך.

____

גילי חסקין הוא מדריך טיולים ותיק שמוביל טיולים ברחבי העולם, כולל בסין www.gilihaskin.com