צורתו של האי גרדינרס (Gardiners Island) כשל סהר דק, או בומרנג, או תותבת קרס חלוד המחליפה יד אדם. הוא מבצבץ מן הים לא הרחק מחופיו המזרחיים ביותר של האי לונג איילנד, במדינת ניו יורק שבארצות הברית. הביטו אליו מעבר למי המצר ותראו טחנת רוח לבנה, עצי אלון אדירים הפזורים על פני גבעות של דשא ירוק כהה, וגם את בית האחוזה של משפחת גרדינר, שקנתה לה אחיזה באי לפני כמעט 400 שנה. המראה עדין ויפה, אבל גם צופן סוד. יש באי משהו נסתר, המאציל על כולו אפלולית מוזרה. האי גרדינרס הוא המקום היחיד שבו הוכח מעל לכל ספק קיומו של מטמון שודדי ים. אוצר יכול להיות כל דבר בעל ערך עצום; מטמון – מלשון הטמנה – הוא אוצר גנוז, מוסתר, ומאוצרות שכאלה מורכבות מיטב האגדות. מרבית הסיפורים על אודות מטמוניהם של פיראטים הם אכן אגדות, ואין להם כל יסוד במציאות. כפי הנראה לא נטו שודדי המאה ה-17 להטמין את אוצרותיהם בחול. רובם מצאו לשללם מחבוא רציני יותר מנקודה אקראית בנוף שסומנה באיקס על המפה.
יוצא דופן הוא קפטן ויליאם קיד, רב חובל סורר של הצי האנגלי שמצא את עצמו בבעיה בשנת 1699, כאשר נקרא לבוסטון להתייצב למשפט על שוד ים. היה עליו להיפטר במהירות מעדויות מרשיעות, וספינתו היתה קרובה אז אל האי גרדינרס. תיבה מלאה במטבעות זהב נטמנה בוואדי קטן בין שתי גבעות, לא הרחק מבית האחוזה. תמורת הסכמתה להעלים עין זכתה הגברת גרדינר בפיסה של אריג חוטי זהב, שנשדדה מספינה ספרדית לא הרחק מחופי מדגסקר. בנוסף לכך הודיע לה קפטן קיד שאם ייגע מישהו באוצר, ירצח אותה. פיסת הבד מוצגת עד היום במוזיאון המקומי. הגברת גרדינר שרדה, אבל האוצר כבר אינו שם. התובע הציבורי עלה על הסיפור, הפליג מבוסטון אל האי, עצר את השותפים להעלמת הראיות והפיק מהם הודאה באשמה שאיפשרה להעלות את האוצר ולהביאו לבוסטון כמוצג משפטי. מי נהנה ממנו בסופו של דבר, אין לדעת. אנגליה וספרד שוב נלחמות יש גם מי שהולכים רחוק יותר. חברת המחקר הימי אודיסאה (Odyssey Marine Exploration) האמריקאית מתמחה בחיפוש אחר אוצרות טבועים, כאלה ששקעו במצולות ים עם טביעתן של ספינות. לאחרונה הודיעה החברה שמצאה אוצר כזה במעמקי האוקיינוס האטלנטי. ממדי המציאה בלתי נתפשים: לטענת החברה מצאו רובוטים תת-ימיים משוכללים 500 אלף מטבעות כסף בשווי כולל של כ-300 מיליון דולר. ייתכן שאיש לא היה לוקח ברצינות הכרזה שכזאת, אלמלא טובעה באותו אזור בראשית המאה ה-19 הספינה הספרדית "נואסטרה סניורה דה לאס מרסדס" (Nuestra Señora de las Mercedes), שנשאה על סיפונה מיליון מטבעות כאלה.
מיליון המטבעות שהיו על סיפון הספינה הוטבעו בשעה שהחלו את דרכן מהמושבות הספרדיות בדרום אמריקה לספרד. ניסיון כושל של ספינות הצי האנגלי לשדוד אותן הסתיים בקרב תותחים ובטביעתה של הספינה. אבל חברת אודיסאה מסרבת לסמן את האיקס על המפה, אנשיה אפילו מסרבים לקרוא לספינה בשמה ומכנים אותה "ברבור שחור" ככינוי סתרים. כל זה לא סייע בידם למנוע סקנדל עולמי. כעת, עם פרסום דבר הגילוי, דורשת ממשלת ספרד לקבל את כספה האבוד. מתברר שגם קרב ששכך לפני 200 שנה עלול להתלקח מחדש. אל זירת המאבק בין החברה האמריקאית לממשלה הספרדית נכנסים גם גופים להגנה על אוצרות ארכיאולוגיים, המתעקשים שסחר באוצרות תת-ימיים כמוהו כביזת קברי פרעונים. ספרד הבינה שאם רצונה בשלל, עליה להתגונן גם מפני הגופים הללו, פן יוחלט שהטוב מכל יהיה להותיר את האוצר בקרקעית הים. "לספרד יש תוכנית של ארכיאולוגיה תת-ימית", הסביר אחד מפרקליטי המדינה לעיתון וושינגטון פוסט. "יש פרויקטים שממשלת ספרד עורכת למען האינטרס הציבורי, לא כדי שמישהו יוכל לחפון מטבעות זהב ולהציע אותם למכירה ב-ebay". בעקבות ארון הקודש האבוד מסעם הביא אותם עד למקומות מרוחקים כמו הכפר הרדוויק (Herdewyke) שבמרכז אנגליה וגבעת טארה (Hill of Tara) שבאירלנד. הכפר האנגלי היה כור מחצבתו של ראלף דה סודלה, האביר הנורמני שהנהיג את מסדר הטמפלרים, וטענו שהביא אליו את הארון עם שובו לאנגליה מארץ הקודש. הגבעה האירית מכוסה בתלים מסתוריים במנהרות. אין שום סיבה של ממש שארון הקודש יימצא בה, ובכל זאת, היו כאלה שחפרו שם בעקבותיו. כשמחפשים אוצר, חייבים לסמוך על "שיטת מצליח". מובן שהמקום הקלאסי לחפש בו את הארון הוא הר הבית. כאשר באו הבבלים לכבוש את ירושלים הם לא מצאו את ארון הברית בבית המקדש. על פי אחת הטענות הורד הארון אל מערכת של חדרי מסתור שנחצבה בהר עוד בימי שלמה. ומכאן שהפך למטמון לכל דבר. צייד אוצרות אמריקאי בשם רון וייט טען כי חדר לתא תת קרקעי מתחת למזרח ירושלים וצילם בו את הארון, אך צילומיו יצאו מטושטשים. הרפתקן אמריקאי אחר בשם ונדיל ג'ונס חיפש אחר הארון במערות במדבר יהודה, מתוך אמונה שמציאתם תביא למהפכה דתית, להחלפת ממשלת ישראל בממשלת סנהדרין ולשלום במזרח התיכון. הארון לא נמצא ושרידי חומר שלטענת ג'ונס היה "שמן האפרסמון" הנזכר בתנ"ך, לא הביאו לאיש תהילה, ממון או הכרה.
החיפוש, אם כן, נמשך. בעקבות הטענה כי הארון מצוי במרתפיה של כנסייה בעיר אקסום (Axum) שבאתיופיה יצאה לשם משלחת של מסע אחר. מבקרים בכנסייה מספרים שהשומרים הנמצאים בה סובלים מקטרקט בעיניהם, וכי הדבר מתיישב עם האמונה שלפיה הארון מפיק קרינה. מרבית החוקרים מסרבים לקחת טענה זאת ברצינות, ואולי מונעים בכך את שוד מרתף הכנסייה; אבל גם אילו פשטו שודדים על המקום, ספק אם היו מצליחים להתרחק מרחק רב כשבידיהם שלל כבד ומהולל כל כך. גם כשיודעים היכן נמצא האיקס, לא תמיד קל להציל את האוצר מידי הדרקון המגן עליו. אוצרות בימי מלחמה לא ידוע אם מדובר בסיפור של ממש או באגדה אורבנית, אבל הרקע לסיפור מציאותי מאוד. כאשר עזבו ערביי ישראל את כפריהם במהלך מלחמת העצמאות, השאירו רבים מהם את חסכונותיהם במקומות מסתור. רובם היו בטוחים שישובו לביתם, ופחד משודדי דרכים הניא אותם מלשאת עמם חפצים יקרי ערך. כאשר תמה המלחמה וגבול הפריד בינם ובין בתיהם, לא נותר להם אלא להסתנן ולשדוד את כספם. מצבור של כסף אנגלי התגלה בעין כרם בשעה שהרסו כותל של בניין כדי להרחיב את הרחוב הראשי. הכסף, שהוטמן בין אבני הקיר, היה שייך למשפחה גולה המתגוררת היום בירדן. עמירב מספר כי החדשות על מציאת הכסף הגיעו עד עמאן, וכי אבי המשפחה הגיב עליהן בכאב עצום. גם במקומות אחרים בעולם הביאה הטמנת אוצרות בשעת מלחמה לידי מפחי נפש. בשנת 1916, בשעה שהיתה רומניה נתונה תחת כיבוש גרמני, החליטו ראשי ממשלתה, שגלו מבוקרשט לעיר יסי (Iaşi), לשלוח את זהב אומתם לארץ אחרת למשמרת. היו שהציעו את אנגליה, אחרים – את דנמרק הניטרלית, אבל מנהיג האומה, יון ברטיאנו, בחר ברוסיה. "רוסיה תיעלב אם נשלח את האוצר לאנגליה", טען. שתי רכבות יצאו מיאסי בהפרש של חודשים אחדים, האחת טעונה במטילי זהב ומוגנת על ידי 200 שוטרים; ובשנייה אוצרות אמנות, פריטים ארכיאולוגיים יקרי ערך ואבני חן שהשתייכו למשפחות אצולה בחבלי רומניה השונים. שתי הרכבות הגיעו ליעדן בבטחה, אבל היעד עצמו ידע מהפכה. באוקטובר 1917 עלו הבולשביקים לשלטון והודיעו מיד שאינם מכבדים כל הסכם שחתמה עליו ממשלת הצאר. מאז ועד היום הושבו לרומניה רק כחמישה אחוזים מן האוצר, למרות התחינות מצד כל ממשלותיה. ממשלת רוסיה הנוכחית טוענת כי הבולשביקים הטמינו את האוצר ברחבי הארץ הגדולה בעולם, וכי מקום הימצאו אינו ידוע. אם הרוסים דוברים אמת, משמעות הדבר נפלאה. ייתכן שקרונות על גבי קרונות של זהב ושכיות חמדה חבויים עדיין במעבה יער רוסי ומחכים רק לאת החפירה שלכם, קוראים יקרים.
מחסומים באי האלונים בבריטניה נחבאים שלושה עשר אוצרות שעליהם מספרת השירה הוולשית העתיקה. האחד מהם הוא סיר פלאי, הבוחן אומץ לב: אם מנסים לבשל בו נתח של בשר לאדם מוג לב, המים שבו מסרבים לרתוח. עוד אוצר מיתולוגי שגירה את דמיונם של אבירי בריטניה היה הגביע הקדוש, שממנו לגם ישו בסעודתו האחרונה. מה חבל שלא היה בידי סר לנסלוט וידידיו ספרו של דן בראון "צופן דה-וינצ'י", שבו מוסבר כי הגביע לא היה אוצר פיזי, אלא שם קוד לסוד הקשור באילן היוחסין של אבי הנצרות. אין סוף לאוצרות המיתולוגיים הפזורים בין ספרים והמתוארים בצ'יזבטים, ממכרות המלך שלמה ועד לפרח לב הזהב. לאלה הכורכים חבל סביב כתפם, חובשים כובע עור ויוצאים אל הדרכים בחיפוש אחר ביטחון כלכלי, כדאי לזכור שברוב המקרים ישובו הביתה בידיים ריקות. כך קרה לכל מי שניסה לחפור באי האלונים המפורסם שבפרובינציית נובה סקושה שבקנדה. המטמון שם אינו סיר מכושף ולא אוצר מיתולוגי. הוא כנראה באמת נמצא שם, אלא שאין להוציא אותו. סיפור אי האלונים הוא סיפור המטמון המתסכל ביותר בהיסטוריה. בסוף המאה ה-18 התגלה באי בור ובו מחסומים מסוגים שונים, מקצתם עשויים עץ ומקצתם סיבי קוקוס, פחם וגומי. מגלי אוצרות באו למקום בזה אחר זה וניסו לחדור את המחסומים ולחשוף אוצר שהאמינו שהוטמן בתוך הבור. אלא שמשלב מסוים כל ניסיון להוסיף לחפור גרם להצפת הבור במים. עשרות ניסיונות נעשו להעלות את המטמון ולהבין את המנגנון המונע את החדירה אליו, וגם לנחש את מקורו ואת גילו. כולם נכשלו. סברות אינספור נשזרו סביב התעלומה. אחדות קשרו אותה לקפטן קיד (שהוכיח את עצמו כאמור כמטמין אוצרות מדופלם), אחרות לאבירים הטמפלרים ולגביע הקדוש. אף לא אחת מהן הוכחה כאמת. באחד מניסיונות החפירה באי, בשנת 1909, השתתף פרנקלין ד' רוזוולט, לימים נשיא ארצות הברית. רוזוולט הוסיף והתעדכן בדבר אי האלונים במשך כל ימי חייו. נראה כי גם מי שהגיע לעמדת הכוח הבכירה בעולם לא יצליח להשתחרר מהחלום על אודות דבר מה מסתורי הטמון בחול. ואולם האיש שחילץ את אומתו מהשפל הכלכלי הגדול והוביל את כוחות הדמוקרטיה לניצחון במלחמה האדירה בהיסטוריה, הלך לעולמו מאוכזב מעט. ולפעמים הדרך היא כל הסיפור לפני שנים ישבתי בדירתו הקטנה של חבר ברובע ה-14 של פריז. אל החדר באו שניים מחבריו ובידיהם גליל של פלסטיק. מתוך הגליל הוצאה יריעה גדולה וישנה של נייר שעווה ונפרשה על השטיח. היא היתה מכוסה בקווים מסתוריים, מתפתלים, מבוכיים. זו היתה מפה מלאה של הקטקומבות של העיר, מערכת מנהרות מסועפת הכוללת שרידי מחצבות, מעברי מסתור ואלפי שלדים שנעקרו מבתי קברות כאשר שיקולי נדל"ן תבעו את פינויים.
תיירים יכולים לראות כמה פרוזדורים מתוך הקטקומבות, אבל למעשה הן מתפרשות מתחת לעיר כולה ושולחות אצבעות רזות וחשוכות גם אל פרבריה. הן חוצות את הנהר סן בעשרות מקומות, נפגשות בתעלות המטרו, בצינורות הניקוז ובמערכת הביוב ומוליכות אל אולמות תת-קרקעיים עצומים שמעטים יודעים לשם מה הוקמו. "כאן מצאנו אתמול בונקר גרמני", הורה אחד החברים על נקודה במפה. "על הקירות עוד היה כתוב Rauchen Verboten – אסור לעשן. הלילה נחזור לשם וננסה לרדת עוד קומה, לראות אם הגרמנים השאירו שם משהו". על מפת הקטקומבות לא היה מסומן איקס. היא עצמה היתה האיקס. לטענת החברים לא נמצאה בכל פריז ובעולם כולו עוד מפה מפורטת של המערכת כולה. לפעמים האוצר הוא הדרך אל האוצר, וכאשר היציאה לדרך הזאת כרוכה בעברה על החוק, גדל ערכו של השלל, אם יימצא ואם לאו. כניסה למרבית הקטקומבות היא בחזקת חדירה לשטח שעיריית פריז הציבה מחוץ לתחום. אילו תפסו אותנו שם, לא מתחת לאדמה, אלא אפילו בעליית הגג, היינו מסתבכים כהוגן. טוב מאוד. לשום מטמון אין ערך אם לא צרורה איתו גם תזזית קלה של חרדה. |
מעטים הדברים שמסעירים את הדמיון יותר מאוצרות חבויים, שאת מיקומם המדויק איש אינו יודע ואת גודלם אפשר רק לשער. לרוב ישובו מחפשי המטמונים הביתה בידיים ריקות, אבל לא תמיד - כפי שמעידים מאות אלפי מטבעות הזהב שנמשו באחרונה מלב ים פורסם 7.9.14 |
Array
(
)