אני עושה את דרכי ברחוב היהודים (Jew Street) שבעיר קוצ'ין (Cochin), במדינת קראלה. לאורכו של הרחוב הצר פזורות חנויות קטנות בעלות שמות יהודיים, כמו "שלום סטור" ו"ג'ודייקה". אני עובר מבית לבית, מנסה לגלות סימנים למזוזות, מתעלם מקריאות בעלי החנויות להיכנס אליהן. על משקוף אחת הדלתות אני מבחין בגומחה ריקה אלכסונית, אני ממשיך הלאה ומגלה בהתרגשות גומחה נוספת ובה מזוזה. לקהילה היהודית של קוצ'ין יש היסטוריה ארוכה מאוד (יש הטוענים כי מגיעה לימיו של שלמה המלך). יהודי קוצ'ין נחלקו לכמה קבוצות. הקהילה הוותיקה יותר מכונה יהודי מלבר, על שם האזור – חוף מלבר שבמערב מדינת קראלה. קהילת מלבר היתה מורכבת משתי קבוצות: "היהודים החומים", הקהילה המקורית שהתיישבה באזור, ו"היהודים השחורים", שהגיעו לכאן מממלכת פרס לאחר כיבושה בידי המוסלמים במאה ה-7. קבוצה נוספת, קטנה יותר, כונתה "היהודים הלבנים", ואלה הגיעו לכאן לאחר גירוש ספרד במאה ה-16 וכן מעיראק ומתימן. כמו כן, חיו פה מי שכונו הקנאים, יהודים שהמירו את דתם לנצרות בעקבות פעילות מיסיונרית. למידע נוסף:
בביתה של גברת שרה כהן אישה הודית צעירה מובילה אותי לחדר שבו יושבת עוד אישה צעירה. בעוד הן משוחחות ביניהן, אני שומע קול מכיוון מיטה הנמצאת בחלקו האחורי של החדר. אני מתקרב ורואה שבמיטה שוכבת ישישה בהירת פנים, בעלת שיער לבן, שסימני יופי עדיין ניכרים בפניה. אני מתיישב על כסא קטן ומציג את עצמי באנגלית. שרה כהן מתרגשת מאוד ומספרת לי כי בקוצ'ין עצמה נותרו רק שמונה יהודים. בעבר, היא אומרת, הקהילה היהודית שגשגה והיהודים חיו בשלום עם שכניהם המקומיים, אלא שכמעט כולם עלו מזמן לישראל. לדבריה, בעבר היו ברחוב היהודים כמה וכמה בתי כנסת, כיום נותר רק אחד. אני מנסה לדלות ממנה את סיפורה האישי, והיא אומרת שהוריה הגיעו לקוצ'ין מעיראק. אני מתקשה לעזוב אבל היא כבר עייפה. אני מנשק את ידה ויוצא אל החום שבחוץ.
הפעם אני נכנס לבית הכנסת. לאורך החומה הפנימית יש כמה מצבות אבן ישנות עם כיתובים בעברית. בכניסה לבית הכנסת עצמו כולם חולצים נעליים, כנהוג במקדשים ההודים. בפנים, בית כנסת מדהים ביופיו: ארון קודש מכוסה פרוכת, בימה ועזרת נשים חסומה (בעבר ניתן היה לעלות) מוסתרת על ידי מחיצה מגולפת מעץ. מהתקרה השתלשלו נברשות זכוכית צבעוניות, שיובאו מבלגיה, הרצפה מרוצפת באריחים כחולים שיובאו מסין. בפינה אחורית אני מגלה דף ניר גדול ועליו כתוב בכתב יד ילדותי, לוח שנה תוצרת עצמית. שלושה טורים של תאריכים: עברי, לועזי (מערבי) והודי, וליד התאריכים שמות הפרשות של כל שבת וזמני כניסת השבת. ביציאה מבית הכנסת השומר מפנה אותי לחדר צדדי שבו יש תערוכה על ההיסטוריה היהודית בהודו. שם, בין קבוצת תיירים הודים, אני לומד איך היהודים הגיעו לקראלה וקיבלו את חסותו של המהרג'ה ששלט באותה תקופה. לפני שאני יוצא, אני שם לב לשלט על הקיר ובו רשומים שמות בתי כנסת אחרים באזור מדינת קראלה. אני ממהר להעתיק את השמות. מול בית הכנסת, ליד שער גדול המוביל לבית קברות, אני פוגש אדם מבוגר שלראשו כיפה גדולה. הוא מציג את עצמו כמר קוצר ומספר שהוא יליד המקום, שעלה ארצה עם משפחתו לפני שנים רבות. פעם בשנתיים הוא חוזר לקוצ'ין כדי לבקר דוד זקן. אלא, שהדוד נפטר לא מזמן ולדאבונו הוא לא יכול להיכנס לבית הקברות הנעול. אנחנו ממשיכים לשוחח ארוכות על ילדותו, בתי הספר בהם למד והמלאכות בהן עסק עד עלייתו ארצה. יחד אנו עושים את דרכנו לאורך הסמטה, והוא מספר שבחלק זה של הרחוב חיו היהודים יוצאי עיראק בהירי העור, ובחלק המרוחק יותר גרו היהודים יוצאי הודו שחומי העור. כשאנחנו מגיעים לבית דודו, אנחנו נפרדים לשלום, ומבעד לדלת הפתוחה אני מבחין בתמונות משפחתיות ישנות התלויות על הקירות.
מסע בעקבות בתי כנסת יעדנו הוא הכפר צ'אנמאנגאלם (Chennamangalam), שעל פי המידע שבידי היתה בו קהילה יהודית. כפר שקט, כמה בתים קטנים, שבילים צרים הנעלמים לתוך צמחייה עבותה, בלי אף מבנה המזכיר בית כנסת. אנחנו עוצרים ושואלים מישהו היכן נמצא ה"סינאגוגה" של היהודים. הוא מפנה אותנו שמאלה וימינה, בסוף הסמטה ניצב בניין בן שתי קומות, שחזיתו מזכירה בית כנסת אך הוא יכול להיות גם כנסייה. כולי נרגש אני מתחיל לחפש סימן שאכן זהו בית כנסת. דלת העץ הכבדה נעולה ואין שילוט. ליד הכניסה באר ענקית לשאיבת מים, אך נראה שזמן רב לא היתה בשימוש. בזווית העין הבחנתי בפתח שדרכו אפשר להיכנס לחצר בית הכנסת. נכנסתי וליד הקיר הגבוה הבחנתי במספר מצבות אבן. לבי החסיר פעימה למראה מגני דוד החרוטים באבן. אני עובר ממצבה למצבה, מנסה לקרוא את האותיות העבריות ואת שמות הנפטרים. המצבות מכוסות בירוקת ואזוב בן שנים רבו ופענוח המילים היה קשה. אך אין כל ספק, זהו בית כנסת.
אני למד שבית הכנסת נפתח בשעה 10:00, ועד אז החלטתי לבקר בבית הקברות היהודי. אנחנו מסתבכים בשבילים, כשלפתע מתוך הצמחייה יוצא גבר מבוגר, פיסת בד מסביב לחלציו. הוא מברך אותנו לשלום ואנחנו מסבירים לו שאנחנו מתקשים למצוא את בית הקברות היהודי. האיש מבקש שנמתין לו כמה דקות והוא יורד להביא מגל מביתו. אני עומד ומחכה, חסר סבלנות בחום הכבד, מרגיש את אגלי הזיעה יורדים בין כתפי אל שיפולי הגב. האיש חוזר עם מגל ומורה לנו לבוא אחריו. אנחנו נעלמים בתוך צמחייה גבוהה וצפופה, עוברים בדרכנו ליד שלוליות של מים עומדים, באוויר נשמע זמזום יתושים. אנחנו עוקפים פרה שרובצת באמצע השביל ונכנסים לתוך חלקת תירס, שגבעוליו הצפופים מסתירים את שמעבר לשדה. אנחנו יוצאים מהחלקה, אני כמעט דורך על פרה השוכבת בצמחייה הגבוהה וכמעט מתייאש. לפתע הכפרי מורה בידו על שטח גדול בצלע הגבעה – כאן נמצא בית העלמין היהודי.
מצבות בסבך הצמחייה חזרנו לאזור המצבות והכפרי המשיך לברא את הצמחים במגל. אט אט מתגלה אבן מצבה עתיקה ועליה כמה מילים, מהן אני מזהה רק את השם כהן, וסמל של מגן דוד. לבי מחסיר פעימה וצמרמורת חולפת בגופי. אני מנסה להתקרב אך איש הכפר מזהיר אותי מנחשי קוברה הנמצאים בסביבה. אלא שהרצון שלי לגלות מה מסתתר מאחורי הצמחייה גובר על הפחד מנחשים ואני ממשיך לפנות צמחייה בניסיון לגלות עוד מצבות. במעלה הגבעה אני מבחין במצבה ענקית, או יותר נכון אחוזת קבר משפחתית. לאחר דקות ארוכות של בירוא הצמחים המטפסים שכיסו הכל, מתגלה הקבר בכל הדרו. עמודים ובאמצעם לוח עם שמות הנפטרים ומועדי פטירתם. הדמעות חונקות את גרוני. גם ראמה, הנהג, לא יכול היה להישאר אדיש, וכך במשך כשעה אנו עולים ויורדים בין הצמחייה והסלעים שעל הגבעה, מחפשים סימני מצבות ומנסים לחשוף אותן. אנחנו מזיזים, מנקים, מגלחים את הצמחייה וחושפים את המצבות. ליד כל מצבה שנחשפה אני עומד וקורא. מי האיש? מתי חי? אני יודע שמזמן לא ביקר כאן יהודי, ושעוד זמן רב יחלוף לפני שיגיע יהודי נוסף, ואני מרגיש שהנני מקיים מצוות כבוד המת. כשהייתי בפולין, במסגרת משלחת צה"ל "עדים במדים", עבדנו על שיפוץ וניקוי בית קברות יהודי, אך אז היינו קבוצה גדולה, מסודרת, עם כל הכלים הדרושים ועם תוכנית עבודה. כאן אני לבד, עם בחור הינדי צעיר ואיש מהכפר, והכלי היחיד שעומד לרשותנו הוא מגל. אך השליחות שחשתי, לא היתה פחותה מהשליחות שהרגשתי בפולין, ואולי אפילו יותר.
אני עוצר ומביט סביבי, רואה את כל המצבות שהצלחנו לגלות, אך יודע שבתוך זמן קצר הכל ייעלם והצמחייה תשוב ותעטוף את הכל. בדרך חזרה אל בית הכנסת, דמיינתי לעצמי איך בימים עברו היתה תהלוכת לוויה עושה דרכה בין שבילי הצמחייה העבותה. יכולתי לדמיין פני האבלים ואת תושבי הכפר הלא יהודים עומדים לרגע בפתח ביתם, מביטים בהשתאות במסע הלוויה. להאיר את החשכה
בית הכנסת דומה מאוד לזה שבקוצ'ין: הבימה המעוגלת, עזרת הנשים, הספסלים המעטים הפונים לכיוון הבימה והנברשות, וכך גם צורת ארון הקודש. בית הכנסת מעוטר בגילופי עץ צבועים באדום וזהב, צורות פרחים מעטרות את העמודים, ארון הקודש ואת התקרה, שכולה מכוסה בריבועי עץ צבועים. בידיים רועדות אני פותח את ארון הקודש. בפנים שתי קופסאות עץ גליליות פתוחות וערומות, כאן שכנו פעם ספרי תורה. גרוני נשנק: הגלילים הפתוחים מסמלים עבורי את ה"אין", אך מצד שני אני מרגיש את קדושת המקום. אני עולה במדרגות העץ אל עזרת הנשים המוסתרת מאחורי שתי וערב של עץ מגולף, מרגיש את קולות העבר, רואה את הצבעוניות, יכול לשמוע את קולות ילדי היהודים המשחקים בחצר למטה. בלב כבד אני סוגר את החלונות והתריסים. בית הכנסת שב והופך אפל וחשוך. אור העולם החיצון ממתין לי בחוץ, ואני יוצא אליו בידיעה שאת האור האמיתי השארתי שם בחשכה. באיטיות אני נועל את נעליי אך מתקשה לשרוך כי ידיי רועדות ועיניי לחות מהתרגשות.
לפתוח את הדלתות הנעולות הפעם אני לבד ואין מי שיגיד שעלי לחלוץ נעליים. ובכל זאת, אני מתכופף וחולץ, שכן הרגשתי שאולי יהודי המקום נהגו לחלוץ את נעליהם. יחף אני עושה את דרכי פנימה את בית הכנסת הדומה מאד לזה שבכפר צ'אנמאנגאלם. שוב טקס פתיחת תריסים וחלונות, ועם כניסת אור יום אני מבחין בפיתוחי עץ נפלאים, לא צבועים, המכסים את התקרה. ארון הקודש הוא לא יותר מארון קטן הנמצא בגומחה, שבה היה כנראה ארון קודש גדול ומפואר, הבימה עגולה ועזרת הנשים מכוסה בפיתוחי עץ. ספסל שבור ובודד נשאר מיותם. אני עולה בזהירות לעזרת נשים, מדרגות העץ חורקות וחלקן שבורות, אך מראה בית הכנסת מבעד לפיתוחי העץ מרהיב.
בדרכי החוצה, בחצר הפנימית, אני רואה כמה מצבות ישנות שוכבות בין העשבים. אני עובר דרך החצר הגדולה ורואה בעיני רוחי כיצד היא מתמלאת ביהודים הבאים לתפילה של שבת. לרגע המקום לובש אווירת חג, אך תוך שנייה הוא שוב ריק, שומם ועזוב. שער אחרון, מנעול אחרון, ואני מחזיר את המפתחות ומודה על העזרה. פרידה אחרונה מבית הכנסת, שנבנה עוד במאה ה-17 כנראה על שרידי בית כנסת קדום יותר מ-1165. יש לציין, שלמרות שקהילת היהודים עזבה מזמן את עריה וכפריה של מדינת קראלה, והמבנים של בתי הכנסת הולכים ומתפוררים עם הזמן, ארגונים שונים והממשל המקומי דואגים לשימור, ואהדת האוכלוסייה המקומית אף היא תורמת להשאיר את בתי הכנסת כעדות לעבר המפואר. נעול בבית הקברות
חלק מהקברים עתיקים מאוד ובנויים כגלילי בטון, אחרים גדולים ונראים כאחוזות קבר. אני נזכר שבתוך העשבייה יכולים להסתתר נחשים, אך הרצון לראות עוד ועוד גובר על הפחד. כך חולפות הדקות ואני נזכר שהבטחתי לצאת בתוך שתי דקות. אני חוזר לשער בית הקברות ומגלה שהוא נעול בשרשרת ומנעול. מבעד השער לא נראה איש, גם לא חברי עם הטוקטוק. תשוש מהחוויות הרבות שעברתי ביומיים האחרונים, אני מתיישב לנוח על אבן. שעת דמדומים ואני נעול בתוך בית קברות, מסביבי חומה גדולה שעליה שברי זכוכית. אני שואל את עצמי מאין יבוא הגואל? לפתע אני שומע קולות ליד השער. הבחור הצעיר עם המפתחות חזר כדי לפתוח את המנעול. מסתבר שחברי עם הטוקטוק הלך לקנות לי בקבוק מים וכשחזר ראה את השער נעול והלך לחפש עזרה כדי לחלץ אותי. מודה לכולם על העזרה, מתיישב בטוקטוק ועושה דרכי אל האכסניה, כשהמראות של בתי הכנסת ובתי הקברות היהודיים מלווים אותי. בלבי אני חצוי, מחד חש כאב על קהילה מפוארת שנכחדה, ומאידך אני שמח בידיעה שכמעט כל הקהילה עלתה לישראל. לקריאה נוספת:
|
