"בזמן החלום יצר בונג'יל – הבורא – את העולם וכל מה שבו. ראשית עשה ירח וכוכבים. אחר כך עשה את השמש. אז פנה ליצור את הגבעות ואת העמקים, את המישורים הגדולים ואת העצים והצמחים האחרים. לבסוף יצר את כל היצורים שאכלסו את הארץ. לאחר שסיים את מלאכתו נתקף עצב. הוא חש בודד והתאווה לחברים שישירו וירקדו עימו. כך החליט ליצור את האדם. הוא אסף את החרסית העדינה ביותר וממנה עיצב אדם לטעמו. מפירורים של קליפת עץ עשה את השיער. כל כך מוצלח היה האדם הראשון בעיני בונג'יל עד שמייד עשה דמות נוספת. כשהשלים בונג'יל את עשיית שתי הדמויות, הוא נשף עליהן כדי להפיח בהן רוח חיים. נשימתו יצרה סופה אדירה, שנשבה ימים רבים והעיפה כל צמח מהמקום. לבסוף, כששככה הרוח, קמו שתי הדמויות לתחייה. בונג'יל שהה בחברת שני בני האדם במשך זמן רב. הוא לימד אותם לשיר ולרקוד. בהדרכתו רכשו מיומנות וידע בכל תחום. בבוא היום יכלו הם להעביר את חוכמתו לאבוריג'ינים שבאו אחריהם. הם היו הראשונים במספרי הסיפורים". (סיפור בריאה מדרום אוסטרליה) "טרה אינקוגניטה", אדמה לא נודעת, קראו גיאוגרפים וספנים במשך קרוב ל-1,500 שנה, מאז ימי פתולמיאוס איש אלכסנדריה, ליבשת שהשתרעה אי שם בדרום. וויליאם דמפייר, ספן ופיראט אנגלי, היה מראשוני האירופים שהגיעו לחופי היבשת, שנודעה מאוחר יותר בשם "אוסטרליה". ב-1688 עגנה ספינתו בחוף שומם בצפון מערב היבשת. ביומנו רשם את התרשמותו ממראה עיניו. מהחוף עד לאופק ראה רק מדבר, שמעט צמחים גדלו בו, בעלי חיים כמעט לא נראו ומעט הילידים שחומי העור שפגש על החוף, עוררו בו סלידה. "תושבי הארץ הזאת", כתב דמפייר, "הם היצורים העלובים ביותר בעולם… לבד מצורתם האנושית כמעט שאינם נבדלים מחיות. הם גבוהים, זקופים וצנומים… עפעפיהם סגורים למחצה, להגן על עיניהם מהזבובים הטורדנים, שרבים כאן מאוד. בגלל החרקים לעולם אין הם פוקחים את עיניהם כשאר הבריות… אפיהם בולבוסיים וגדולים, שפתותיהם עבות ופיותיהם רחבים. שתי שיניים קדמיות בלסת העליונה חסרות לכולם… חזותם דוחה ובפניהם אין אף לא תו נעים אחד. שערם השחור אינו ארוך וישר, אלא קצר ומקורזל כשל כושים… צבע עורם שחור כפחם ודומה לזה של הכושים בגינאה. אין להם שום בגד, מלבד איזור חלציים עשוי מסיבים של קליפת עץ ובו נעוצים עלים ארוכים של עשב המכסים על מערומיהם. אין להם בתים והם רובצים בחוץ, ללא מחסה". דמפייר לא ידע שהזלזול שגילה, כשכתב את מה שנחשב כיום לתיאור המפורט הראשון של ילידי אוסטרליה, יהיה לחוליה ראשונה בשרשרת טרגית של אירועים. הוא לא ידע שהיחס כלפי תושביה המקוריים של היבשת יהיה רצף של אי הבנות ודעות קדומות, ויביא כמעט כליה עליהם ועל תרבותם העתיקה.
במשך 300 שנים, מ-1606, שנת הגעתה של הספינה ההולנדית הראשונה לחופיה הצפוניים של אוסטרליה ועד לסוף המאה ה-19 נחקרה היבשת, מופתה ויושבה, אם כי לא בצפיפות. למעשה כבר ב-1770, בעת ביקורו הראשון של קפטן ג'יימס קוק, שהגיע לאוסטרליה בלוויית חוקר הטבע ג'וזף בנקס, נאסף מידע רב על טבעה של הארץ, על בעלי החיים והצמחים המיוחדים לה ועל שפע אוצרותיה הטבעיים. אבל רק מעט נלמד במהלך אותן מאות על תרבותם של הילידים האוסטרלים. עמדתם הבסיסית של תושבי אוסטרליה ממוצא אירופי כלפיהם, שהיתה ברוח דברי דמפייר, לא השתנתה. עוד שנים רבות נדרשו כדי ללמוד, להבין ולהעריך תרבות מיוחדת ונדירה זו, שהפכה רק בסוף המאה ה-20 לחלק בלתי נפרד מהמורשת האוסטרלית ומוצר צריכה מבוקש לחובבי אמנות ומטיילים. ארץ הפכפכה בנוף ובאקלים זה חיו בעת ביקורו של דמפייר ועד לביקורם של קוק ובנקס, מיליוני בעלי חיים ממינים שונים ומשונים כמו, למשל, יונקי הביב ברוזון (PLATIPUS) ואוכל נמלים קוצני (ECHIDNA), מינים רבים של יונקי כיס כקנגורו וקואלה, וציפורים יוצאות דופן, כעופות חסרי התעופה אמו וקסווארי. בשטח העצום הזה נדדו כ-300 אלף ילידים, צדים ומלקטים מזון במסגרת חברתית ותרבותית מרתקת ויוצאת דופן.
מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים ממושכים קבעו שאין כיום לילידי אוסטרליה אח ורע בעולם. הם אינם נגרואידים – "כושים", כפי שקרא להם דמפייר בזלזול. שיערם אינו מקורזל, אלא ארוך וגלי בדרך כלל, וצבע עורם בהיר מהצבע השחור האפריקני. מחקרים אלה שייכו אותם לגזע מיוחד, הגזע האוסטרלואידי. בשפותיהם הרבות העניקו ילידים אלה לעצמם שמות שונים. בפי הלבנים נקראו אבוריג'ינים, כינוי חסר ייחוד, שבמשך השנים היה האישור היחיד לזכויותיהם כ"תושבים המקוריים" של אוסטרליה. ללכת על המים ההנחה המקובלת היא שראשוני הילידים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-40 עד 50 אלף שנים מדרום מזרח אסיה, שם הופיע האדם כבר לפני יותר ממיליון שנים. תיארוך זה מתאפשר בעקבות בדיקה של עצמות בעלי חיים, שלדי אדם ואפר מדורות, שנמצאו במספר רב של מחנות ואתרי קבורה באוסטרליה. השוואת עצמות וגולגולות, שנמצאו באחדים מהאתרים, ומאפייני הילידים כיום לשרידי אדם קדמון, שנמצאו בדרום מזרח אסיה, מוכיחה כי קיים קשר בין חלק מאבות האבוריג'ינים לטיפוסי האדם שחיו באינדונזיה ובפיליפינים בסוף תקופת הפלייסטוקן, במיוחד ל"איש סולו" (SOLO MAN). קשר נוסף לדרום מזרח אסיה נרמז מקרבתן של רבות משפות הילידים ללשונות הקדומות של הודו, שהשתמרו מהתקופה הפרה-ארית בפי חלק מתושבי דרומה של תת היבשת. כמו כן, בחפירות שנערכו באוסטרליה נמצאו כלי אבן המעוצבים ככלים, שדומים להם נמצאו באתרים פרהיסטוריים בתאילנד. דמיונו הרב של הדינגו, כלב הבר האוסטרלי, שהגיע ליבשת עם הילידים כשהוא, כנראה, מאולף למחצה – לדהול, כלב הבר בתת היבשת ההודית, הוא עוד רמז לקשר עתיק היומין הזה. יש המצביעים גם על דמיון מסוים בין ילידי אוסטרליה לבני שבטי גונד – ילידים הודים ממוצא קדום מאוד, החיים עדיין בדרום מזרח הודו.
אבל השאלה המסקרנת ביותר היא: איך הגיעו האבוריג'ינים מדרום מזרח אסיה עד ליבשת אוסטרליה המרוחקת? כשהגיעו הלבנים ליבשת לא היו לילידים תושבי החופים כלי שיט, שבהם יכלו להתרחק מהחוף ולהפליג לים הפתוח. היעדרם מאוסטרליה של מיני יונקים ממוצא אסיאתי (מלבד עטלפים), מהווה הוכחה לקיומו של מחסום ים משמעותי בין היבשות במשך מיליוני שנים. בשלושת מיליוני השנים האחרונות לא היה, כנראה, רוחב רצועת הים בין אוסטרליה לאסיה קטן מ-50 קילומטרים. ההסבר נעוץ, בין היתר, בתנודות בפני הים, כתוצאה מתקופת הקרח בפלייסטוקן. במהלך שיא התרחבותן של כיפות הקרח ירדו פני הים בכ-150 מטרים מתחת למפלס בהווה. אדן יבשת רדוד נחשף והוסיף לשטח אוסטרליה 30 אחוזים נוספים של יבשה, ואילו לדרום מזרח אסיה נוסף אז שטח בגודל תת היבשת ההודית כיום. כשהיו פני ים נמוכים רק ב-65 מטרים משהם בהווה, השתרעה יבשת אוסטרליה מקו המשווה עד לקו הרוחב הדרומי 45 מעלות, וכללה בתוכה את שטחי פפואה-גינאה החדשה, טסמניה, מפרץ קרפנטריה, ים ארפורה ואדן היבשת הצפון מערבי. לפני 50 עד 70 אלף שנים אפשר היה לצעוד ברגל מבורמה לבאלי, מגינאה החדשה לצפון אוסטרליה ומדרום אוסטרליה לטסמניה. אך עדיין היה מכשול מים רציני בין שולי אוסטרליה לאסיה ובו איים רבים, בהם יאווה וסומטרה, שהיו מרוחקים במקומות מסוימים כ-80 קילומטרים זה מזה. הנוסעים הראשונים לאוסטרליה היו כנראה ניצולים, שנסחפו לחופיה על רפסודות מענפי עצי מנגרוב או מבמבוק, שלהם אטימות טבעית למים וכושר ציפה יוצא מן הכלל. לנוסעים אלה היה ידע טכנולוגי מספיק כדי ליצור כלי שיט חזק ועמיד דיו, שיוכל להביאם לאוסטרליה. מחסור בחומר גלם לתיקון או לבניית רפסודות חדשות, לא איפשר להם לשוב על עקבותיהם. גלי הגירה מאוחרים יותר היו כנראה חלק מתנועת אוכלוסייה אסיאנית דרומה, בחיפוש אחרי איים לא מיושבים, בעקבות עליית פני המים והצפת שטחי יבשה נרחבים בראשית התקופות הבין-קרחוניות, או בעקבות פעילות געשית עזה ומסוכנת. במסעם בין האיים יכולים היו המהגרים לזהות את קיומה של יבשה מדרום להם באמצעות העשן שעלה מעל הערבה האוסטרלית, בעקבות שריפות טבעיות של צמחייה. עשן זה נישא לגובה של אלפי מטרים ויכול להיראות גם ממרחק של כ-100 קילומטרים. כך או כך, יישוב אוסטרליה מציין את ההתפשטות האנושית הראשונה אל מחוץ לתחומי לאוראסיה (החלק הצפוני של יבשת-העל הקדומה פנגיאה, אפריקה, אסיה ואירופה, לאחר שלב ההתפצלות הראשון). "היצורים העלובים ביותר בעולם", כדברי דמפייר, היו, אפוא, יורדי הים הקדומים ביותר בעולם, או לפחות הניצולים המוצלחים ביותר, שפיתחו טכנולוגיה חוצת ימים כבר לפני 50 אלף שנים.
הגדילו לעשות הילידים שהגיעו (לפני כ-23,000 שנים) לטסמניה, דרך גשר יבשתי, ונאחזו באזורים שגם כיום הם בחזקת ארץ בראשית פראית וקשת תנאים, זאת בעת שקרח ושלג-עד כיסו עדיין את פסגות ההרים וקרחונים צפו בים שמסביב. הם נותרו שם, התמודדו עם הקור ועם מגבלות הקיום, ושרדו כשוכני מערות. כ-10 אלפים שנים לאחר מכן גילו צאצאיהם שפני הים העולים, כתוצאה מהתחממות ונסיגת קרחונים, גרמו לניתוקם מהיבשת. הם שרדו גם את הבידוד הארוך, תוך שימור ופיתוח תרבות ומסורת עשירות, שהביאו אבותיהם בדרך היבשה. זמן חלום מתוך האדמה, מן הים ומן הרקיע באו הרוחות הבוראים ונעו ונדו על פני הארץ, לאורכה ולרוחבה. במהלך מסעותיהם יצרו את כל מה שהכירו הילידים, את כל מה שהיווה את תמונת עולמם: את המרכיבים הפיזיים, כאגמים, נחלים, הרים, גבעות ומישורים; את גרמי השמיים ומאפייני האקלים; את הצמחים השונים, את בעלי החיים ואת בני האדם. לפעמים היתה היצירה מעשה כישוף, ולפעמים יצרו הבוראים את הדברים במו ידיהם, כשהם משתמשים בחומרי גלם טבעיים כמים, אוויר או אדמה. לפעמים פשוט "שרו את הדברים לכדי קיום". כשנשלם מעשה הבריאה ותם "זמן החלום", שבו הרוחות הבוראים למקומותיהם והשאירו מאחוריהם "חלום".
אין ל"חלום" זה כל קשר לשינה וגם לא לתת-מודע בנוסח הפרוידיאני. זהו תרגום מוגבל לשפתנו של מונח בשפות הילידים השונות, המגדיר את תפיסת עולמם המיוחדת, הפיוטית והיפה. "חלום" הוא החוט המקשר בין עבר, הווה ועתיד, ו"לחלום" פירושו לחיות כחלק בלתי נפרד מקשר זה. חלומו של היליד האוסטרלי הורכב מכל דבר שהכיר בימי חייו, ומההסברים שקיבל לתופעות בהן נתקל, או שעתיד היה להיתקל בהן במהלך חייו. הוא כולל את סימני הבריאה המקודשים שעל פני הארץ ואת הטקסים הנדרשים כדי לקיימם לעד; את התכונות המיוחדות לכל אחד ואחד מיצירי הבריאה ואת פרטי הידע הרב והמיומנויות, שאפשרו לילידים לשרוד בארץ מושבם. ראשיתו של כל דבר היתה ב"זמן החלום". לכל יליד היה "חלום" משלו, שחלקים ממנו היו משותפים עם קבוצות ההתייחסות השונות שלו: המשפחה המורחבת, השבט ובעל החיים או הצמח, שהיו הטוטם שלו. מאחר שלילידי אוסטרליה לא היה כתב, הועברו פרטי החלום בעל פה מדור לדור. בלילות, ליד מדורות המחנה, היו מספרי הסיפורים מגלים לבני קבוצתם הצעירים את החלום ש"חלמו" מאז ימי בראשית, ומבארים למבוגרים, את פרטיו. שליטתם בכל פרטי החלום הפכה את מספרי הסיפורים לאנשים החשובים ביותר בחברה האבוריג'ינית. הקשר בין "החלום" ל"זמן החלום" קידש כל מעשה, הרגשה או מחשבה של כל יליד אבוריג'יני בהווה. מאחר שהדגם לחיי האדם ולחיי היצורים סביבו נקבע בזמן בראשית, לא נותר לו מקום לספק. הוא ידע מראש את כל דרכו בחיים: את גלגולי הגיל, את המעברים בהירארכיה השבטית, את זכויותיו המצטברות ואת חובותיו. הוא ידע את מי יוכל לשאת לאישה, מי הן החיות אותן יוכל לצוד ומה הם הטקסים שעליו לקיים.
החלום לא היה עניין ערטילאי לילידים. שלושת ביטוייו המוחשיים, סימני הבריאה הפיזיים, הטקסים ומפת החלום, היו מקודשים ביותר. מרכיבי הנוף – הרים, נחלים, בורות מים או קבוצות עצים – היו עדות לבריאה. הם הופיעו לאורך "נתיב החלום" (שנקרא לעיתים גם "נתיב השיר"), התוואי בן מאות הקילומטרים בו נע ויצר הבורא הקדמון. הילידים חיו בהרגשה שהם מוקפים בישות הקדושה, שבראה את עולמם, ויכלו לראות ולמשש אותה באבנים, בצמחים ובבעלי החיים. ביטוי נוסף לחלום היו הטקסים. באתרים השונים לאורך "נתיב החלום", בזמנים ובעונות מסוימים, קיימו האבוריג'ינים טקסים שונים. הם האמינו כי הטקסים, שכללו מחולות ומזמורים, שימשו את הבוראים במעשה הבריאה וכי הבוראים הורישו אותם להם, כדי שיעבירום מדור לדור. ל"חלום" היה גם ביטוי גרפי – "מפת חלום", אם תרצו. מפה זו – צ'ורינגה – צוירה באזורים השונים בטכניקות שונות: על חול, על קירות סלע, על קליפות וגזעי עצים ולעיתים גם על גופות המשתתפים בטקסים מקודשים. המפה היוותה את הבסיס לאמנות האבוריג'ינית המיוחדת, הזוכה כיום להתעניינותם של חובבי אמנות ברחבי העולם. הצ'ורינגה ניתנה לכל צעיר אבוריג'יני שהגיע לבגרות, כלומר צבר "ידע חלומי" מספיק ועמד במבחנים הדרושים. היה עליו לשמור עליה מכל משמר, והוא היה חייב להסתירה מפני כל מי שלא היה ראוי לחזות בה, למשל, בן קבוצתו שלא סיים את תהליך החניכה, בן קבוצה או טוטם אחר, או אירופי נבער מדעת. שימורם הקפדני של האמונות והמנהגים הללו והעברתם ללא שינוי מדור לדור, הבטיחו את קיומו המתמשך של החלום ומרכיביו האחרים, אך גם את קיומם הפיסי והרוחני של הפרט וקבוצות ההתייחסות שלו. כל עוד התקיים החלום, ידעו הילידים, יהיו החיים אחדות, והם עצמם יהיו חלק מאותה אחדות. ומפני שידעו זאת יכלו לחיות בתחושת ביטחון מוחלט. כך חיו האנשים האלה, במשך עשרות אלפי שנים, בארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק קשה ובלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה, ללא סמים או משקאות משכרים. קפטן ג'יימס קוק, שפגש בהם ב-1770, במסעו הראשון לאוסטרליה, כתב ביומנו ביותר משמץ של קנאה: "גם אם יראו לאחדים כאנשים העלובים ביותר בעולם, הם מאושרים הרבה יותר מאיתנו, האירופים". אבל סופו של האושר כבר היה קרוב. מידע מעשי: על המורשת האבוריג'ינית אפשר ללמוד במסגרת "תיירות החלום", שהתפתחה בעשר השנים האחרונות. אחת החברות המתמחות בטיולי חלום היא סוכנות הטיולים של רוד סטיינרט מאליס ספרינגס, הסמוכה לפארק איירס רוק, שם יש אתרים אבוריג'יניים רבים. לאליס ספרינגס ניתן להגיע עם טיסה פנימית של קוואנטס או אנטס. אפשר לטוס מאדלייד, דארווין, מלבורן, מאונט אייזה, פרת' או סידני. סטיינרט, התגורר באליס ספרינגס שנים רבות ומכיר היטב את הטריטוריה הצפונית ואת קבוצות הילידים החיות בה, ואף דובר כמה שפות אבוריג'יניות. הוא יצר שותפות עם שתי קבוצות ילידים, משני שבטים שונים – וואלבירי (WALBIRI) וארנדה (ARANDA) – החיות באיזור. מאחר שהילידים ממשיכים לנוע לפי צרכי החלום, למקומות שונים בעונות השונות, משתנה הרכב הצוות העורך את הפעילות. הטיול נערך לאחד מקבוצת אתרים, הממוקמים בערבה האוסטרלית, בטווח של 20 עד 30 קילומטרים מהעיר, סמוך ל"נתיבי החלום" של בני שתי הקבוצות. התיירים, המשתתפים בפעילות הנמשכת ארבע עד שש שעות, מגיעים לאתר ברכב מאליס ספרינגס. שם מחכים להם סטיינרט והילידים. במהלך השהייה באתר עוברים התיירים בכמה תחנות, רואים תצוגות ומקבלים הסברים על נושאים שונים. הם חוזים בהטלת אלות ציד וחניתות ומנסים להטילם בעצמם. הם לומדים את מושגי יסוד בתרבות הילידים ומקבלים מידע על המבנה החברתי שלהם, על חיפוש מזון ומים ומוזמנים לטעום מטעמים אבוריג'ינים: בשר אפוי על גחלים של זחלי עץ (WICHETTY GRUBS) ענקיים וצפרדע מדברית. הם צופים באמנים המציירים בצבעים מסורתיים מוטיבים מיוחדים, ויכולים לרכוש ציורים ללא תוספת התיווך הגבוהה של החנויות בעיר. לחלק השני של הכתבה:
|
