המתח באוויר עלה מרגע לרגע. מאות הלוחמים החמושים צפו בנשימה עצורה בנציגי המחנות הרוכבים זה לעומת זה. שני הסוסים עצרו באמצע, רוקעים בחימה בשל הריח הזר המגיע לנחיריהם הפעורים. נציגו של אואסוגי קנשין (Uesugi Kenshin) לחש כמה מלים על אוזנו של נציג המחנה של טקדה שינגן (Takeda Shingen). פניו של הלוחם נותרו חתומות. הוא הפנה את סוסו בדהרה לעבר מפקדו, שהמתין לו על כיסא שדה מתקפל יחד עם שאר שרי הצבא. לחש עבר בקהל; נראה כי גם הפעם לא הגיעו שני המחנות לכדי פשרה של שלום.
האות ניתן. גלים גלים של לוחמים פשטו על פני המישור. כידונים ממורטים נצצו בשמש
 |
| כל המבטים הופנו אל האוחזים ב"פלא החדש מן המערב": שורת רובאים נערכה בעמדות, והאוויר התמלא בריחות אבק שריפה ועשן |
בעת ההסתערות של יחידות הרגלים. אחריהם פתחו בהתקפה הלוחמים הרכובים, בסיועה של כיתת קשתים. אי־אפשר היה שלא להתפעל מכושר הקליעה המדהים ומיכולת הריכוז שהפגינו בזמן הקרב, כאשר מכל צד מתמוטטים פצועים ונשמעות זעקות מקפיאות דם. באגף הימני של החזית נראו כמה מלוחמי שני הצדדים נאבקים על גשר מתנודד מעל הנהר, מתאמצים בכל כוחם להשיג שליטה על המעבר ולפלוש לתחומו של האויב. גם הלוחמים שצנחו אל המים הצוננים במלוא כובד שריונם המשיכו ללחום בחירוף נפש. לצופה מהצד קשה היה להאמין כי בימים של שגרה מסתתרים מאחורי הקסדות המאיימות, עטורות הקרניים והשיער הדוקרני, אנשים של חולין – מורה, אופה, איכר.
ואז, השתררה דומייה. כל המבטים הופנו אל האוחזים ב"פלא החדש מן המערב", זה שההיסטוריונים רואים בו את מבשר שקיעתו של מעמד הסמוראים: שורה של רובאים ובידיהם רובי מוסקט נערכו בעמדותיהם, והאוויר התמלא בקולות שריקה ופיצוץ, ריחות אבק שריפה ועשן סמיך שהעכיר לדקות ארוכות את אווירו המתוק של חודש מאי בפוג'יסאווה (Fujisawa) שבמחוז קאנגאווה (Kanagawa) שביפן.
כשעה וחצי נמשכה ההתקפה, ועדיין אי־אפשר היה לקבוע ידו של איזה מחנה תהיה על העליונה. האות ניתן לסיום הקרב. הפצועים וההרוגים קמו על רגליהם, ניערו את האבק מבגדיהם וטפחו זה על גבו של זה בידידות. אחרי הכל, הם שבים ונלחמים זה בזה כמה פעמים בשנה בסופי שבוע, במקומות שונים ברחבי יפאן, באירועים דומים המעלים מחדש את חזיונות הגבורה של יפאן הפיאודלית.
אחר כך הם יפשטו את מדי הקרב המאובקים, יחזירו אותם מקופלים בקפידה לארגזים שבהם יישמר הציוד לקרב של השנה הבאה, ויפנו תוך כדי שיחה ערה לעבר המרחצאות החמים. בסיום הרחצה יצטרפו לארוחה משותפת של אטריות רָאמֶן, הנחשבות מזונם המסורתי של הסמוראים, ואחר כך יחזרו הביתה ברכבת, לעולמם של המורה, האופה והאיכר המודרניים.
למידע נוסף:
קרבות קאוונאקג'ימה
קרבות קאוונאקג'ימה (Kawanakajima), המשוחזרים מדי שנה ברוב עם וברוב ממון (עלות הפקה שכזו, כפי שנעשתה על ידי עיריית פוג'יסאווה, מגיעה למיליוני ינים), הם סדרה של מאבקים חוזרים ונשנים שנערכו בין צבאותיהם של שני השליטים הפיאודליים, הדאימיו (Daimyo) החשובים ביותר של תקופת סנגוקו Sengoku), 1467־1568).
במשך יותר מעשור, בין 1553 ל־1564, ניהלו ביניהם אואסוגי קנשין מפרובינציית אצ'יגו Echigo) – כיום במחוז ניגאטה, בצפון־מערב יפאן) וטאקדה שינגן, שליטה של פרובינציית קאי (Kai – היום מחוז יאמאנאשי), סדרה של קרבות, במסגרת מאבק שליטה
| תשומת לב ומומחיות רבה הושקעו בייצור כלי הנשק האופייניים לסמוראי, ובראשם החרב. ההיסטוריונים רואים ברובה את מבשר שקיעתו של מעמד הסמוראים |
על מפגש נהרות בצפון מחוז נאגאנו של ימינו. למעשה, היו אלה קרבות מקומיים שחשיבותם האסטרטגית הכוללת זניחה למדי; אך הם זכו לתהילה בתודעה היפאנית, בשל האופן שבו הונצחו בחיבור צבאי בשם "קוֹיוֹ גוּנקן" (Koyo Gunkan). חיבור זה נכתב בשנת 1625, לפחות 60 שנה לאחר האירועים עצמם, ומונה 20 כרכים(!), הסוקרים ומנתחים מבחינה טקטית את קרבותיהם של שני הדאימיו.
השפעתו של חיבור זה על התרבות העממית היתה רבה מאוד, ולשמם של שני הדאימיו, כמו גם לסדרת הקרבות בקאוונאקג'ימה, נקשרה הילה רומנטית של גבורה והקרבה. בחיבור זה אף הוזכר לראשונה מושג הבּוּשידוֹ (Bushido, "דרך הלוחם") ביחס לשני הפיאודלים מהפרובינציה, המוזכרים בו כסמל ומופת של רוח הלחימה היפאנית.
המשרתים משתלטים על יפאן
הסמוראים (מילולית: "משרתים") היו מעמד לוחמים שהשתלט בהדרגה, החל מהמאה העשירית לערך, על מערכת השלטון ביפאן והגיע לשיא השפעתו מהמאה ה־12 ועד
 |
| ברגעי הגות ומדיטציה בין הקרבות נהגו בסמוראים לעיתים לכתוב שירי הייקו קצרצרים ורגישים |
לראשית העידן המודרני, בסוף המאה ה־19. עלייתם הביאה לדחיקת מעמדו של הקיסר לדרגת סמל דתי ולאומי, ובפועל הועבר השלטון לידי שושלות צבאיות, אשר קיבלו בעלוּת על נחלות במחוזות השונים והנהיגו אותן. בראש המדינה עמד השוגון (Shogun), המצביא הצבאי העליון, בעל הכוח הריכוזי הבלתי מעורער.
התרבות החצרונית של הקיסרות – המתוארת בפיוטיות רבה בספרים כגון "מעשה גנז'י"
(Genji Monogatari), חיבור מהמאה ה־11 העוסק בחייו ובאהבותיו של "הנסיך הזוהר", הלא הוא גנז'י – פינתה מקומה בהדרגה לתרבות חדשה. תרבות הסמוראים שמה לה לערך עליון, לצד מיומנות פיסית ונפשית גדולה, ערכים אליטיסטיים חדשים של כבוד הלוחם, אומץ לבו ונאמנותו המוחלטת למילוי משימתו, כדי שלא ימיט כלימה על אדונו.
בעוד שהקיסר ואורח חייו מהווים היבט מרכזי בדת השינטו, דתה המקורית של יפאן, הושפעה תפיסת העולם של הסמוראים מהבודהיזם, ובמיוחד מאסכולת הזן, שחדרה ליפאן והתבססה בה. שילוב הערכים המיליטריסטיים והפיאודליים עם האמונה הבודהיסטית שלפיה החיים בני חלוף, הביאה לביטול ה"אני" ולנכונות חסרת פשרות של כל לוחם להקריב את חייו כשאיפה להגשמה עצמית.
תקופת סנגוקו, שהדיה עולים מהשחזור המודרני של קרבות הסמוראים, התאפיינה באי־יציבות פוליטית והיתה רצופת קרבות, אך הביאה עימה שגשוג כלכלי ותרבותי ליפאן. בתקופה זו היתה יפאן מחולקת לנחלות, שהיו ברשותם של כ־200־300 אדונים פיאודליים, הדאימיו. הם החכירו את האדמות שברשותם לווסאלים, אשר התחייבו בתמורה לספק לצבאות האדון עזרה באנשים, בנשק ובמזון.
בשל הקרבות הבלתי פוסקים בין הפיאודלים, נדרשו הצבאות להיות בדרגת מוכנוּת וכוננות גבוהה במיוחד. בשל כך, הפך האמון בין האדון והנתונים למרותו, כמו גם בין חברי היחידה הצבאית לבין עצמם, לערך עליון. מכאן צמחו ערכי הנאמנות הבלתי מסויגת והנכונות להקרבה, שהם אבני היסוד לתרבות הסמוראים. "גאוות היחידה" וההזדהות עם בית האב הפיאודלי הובאו לכלל שלמות.
המשמעות המיסטית של החרב
בסיס הכוח של הצבא היה חיל הרגלים, אשר הורכב בעיקרו מאיכרים שהחזקתם היתה זולה יחסית. הם היו מזוינים בכידונים ולבושים בשריון קל. ההילה נקשרה במיוחד ללוחמים הרכובים, שהיו ממעמד הלוחמים עצמו. תשומת לב ומומחיות רבה הושקעו בייצור כלי הנשק האופייניים לסמוראי, ובראשם
ברגעי הגות ומדיטציה בין הקרבות נהגו הסמוראים
לעיתים לכתוב שירי הייקו קצרצרים ורגישים |
החרב.
המיתולוגיה היפאנית של דת השינטו ייחסה לחרב משמעות מיסטית. זאת הסיבה לכך שעד היום נתפסת חרשוּת הנשק ביפאן לסוג של מלאכת קודש. לחרב עצמה יש מעמד של יצירת אמנות, והתפתחו זרמים שונים של עיטור וקישוט האביזרים השונים הקשורים בה – הנדן, הקת, מגן היד ושורה של אביזרים אחרים, שלאחדים מהם נמצא שימוש בעת הקרבות ואחרים שהיו קישוטיים ביסודם. הסמוראי נשא עימו יותר מחרב אחת וכן פגיון, לשימוש לפי צורת הקרב שבה ייתקל. כמו כן נעשה שימוש במניפות עשויות מתכת, שבעזרתן אפשר היה לפגוע ביריב. השריון היה עשוי לוחיות מתכת קטנות מצופות לכה וקשורות זו לזו, ועל כן היה גמיש ונוח לתנועה הרבה יותר משריונות האבירים האירופאים בני אותה תקופה. הלוחמים גם לבשו קסדות מעוטרות בזוג קרניים מאיים.
יחסו של המערב ליפאן מלווה במיסטיפיקציה מסוימת, כחלק מתפיסת "המזרח
 |
| אחרי הקרב יפשטו הלוחמים את מדי הקרב, יטפחו בידידות על השכם ויצטרפו לארוחה משותפת של מזון סמוראים מסורתי |
האקזוטי". תפיסה זו, שמקורה בקרב אמנים אירופאים של סוף המאה ה־19 ואשר רישומיה ניכרים עד ימינו, מייחסת לאמנות היפאנית גוון בולט של "נשיות". אך החלוקה הסטריאוטיפית המערבית בין "נשי" ל"גברי" אינה חלה על עולם זה. נשקי הסמוראים מעוטרים במלאכת מחשבת מעודנת ביותר, בדגמי פרחים ונופים שטופי אור ירח, תוך שילוב מתכות יקרות שונות ושמירה על איזון והרמוניה עילאית. בניגוד לקווים המחמירים והמאופקים המזוהים היום עם העיצוב היפאני (לדוגמה, בתחום האופנה), חרטו הלוחמים עזי הנפש על נשקם דווקא תזכורות ליופיו ולעדינותו של העולם ולהיותו בן־חלוף, כפרחי הדובדבן. רגשות אלה, שהם מרכיב חשוב בתפיסת עולמם של הסמוראים, מובעים גם בשירי הייקו קצרצרים ורגישים שנכתבו ברגעי הגות ומדיטציה בין הקרבות.
משדה הקרב למפעלי היי־טק
התרבות הצבאית המשיכה לתת אותותיה ביפאן גם לאחר שזו אולצה לבצע רפורמות מרחיקות לכת בסוף המאה ה־19 ולקיים יחסים כלכליים ומדיניים עם מדינות המערב. בתהליך המודרניזציה המואץ בוטל אמנם רשמית מעמד הסמוראים, אולם "הרפורמה של מייג'י" (1868) לוותה בהקמת צבא ובחימושו, בחיקוי למבנה הצבא הפרוסי, ובתוך שנים ספורות היה הצבא הקיסרי מעורב בסדרת מלחמות מעבר לים, ומכונת המלחמה הניעה גם את גלגלי הכלכלה, התיעוש והקדמה בנוסח המערב.
המיליטריזם היפאני קרס לאחר מלחמת העולם השנייה, אולם שורשיה של תרבות הלחימה הקלאסית עמוקים בתרבות היפאנית המודרנית ומקבלים ביטוי גם בהיבטים שונים של חיי היומיום. המערב משקיף בהשתאות מהולה בעוינות, הערצה או קנאה על הכלכלה והתעשייה היפאניות, בהן מועלים על נס אותם ערכים ממש שעמדו ביסודה של החברה הצבאית המסורתית: יעדי המכירות ביפאן הוגדרו במונחים של כיבוש וקרבות הרבה לפני שבמערב התחילו ב"מערכות" וב"אסטרטגיות" של שיווק. דבקות במטרה, נאמנות טוטאלית ועבודת צוות מטופחות בקפידה על ידי חברות הענק. "סוני", "מאטסושיטה", "סומיטומו" וחברות אחרות מציעות מקום עבודה שהוא גם קבוצת ייחוס והשתייכות – בית ומשפחה, כהמשך ישיר וכחיקוי לבתי האב הפיאודליים. יציבות כלכלית ורווחת העובד מתורגמות כאן לתחושת שותפות גורל ואחריות הדדית אבסולוטית. למערכות אלה יש היררכיה פנימית ברורה ונוקשה, המכוונת כולה למטרה אחת: טיפוח כבודו של המפעל; כלומר, שיפור הצלחתו העסקית.
זאת תרבות "גברית" במובהק, בעלת סממנים רבים של שוביניזם ומצ'ואיזם מהסוג שמזמן נחשב לא־תקין פוליטית בחברות המערב. ראש בית האב הפיאודלי מוחלף היום על ידי המנהלים בדרגות השונות. לאחר שעות העבודה יוצאים הגברים שבחבורה (והם בלבד) לבילוי "גיבוש" משותף בברים, שם מטשטש האלכוהול את ההיררכיה הקיימת בשעות העבודה ומחזק את תחושת האחווה. את הגוון ה"נשי" מוסיפות נערות האירוח, ואת עוצמת הרגשות המזוקקת שנמסכה בעבר בשירי ההייקו מחליפה שירת הקריאוקי. מעט מאוד מהיופי הענוג ומהפיוטיות הנושנה אפשר למצוא בהווי הזה. האיזון ההרמוני הופר.
גיבורים לאור הזרקורים
בעוד שחברי מעמד הלוחמים במאה ה־16 היו עסוקים בקרבות עקובים מדם, על מנת להבטיח את שליטתם של הפיאודלים השונים ברמה המקומית, ברמה הארצית ניכרה השפעתו של השלטון הריכוזי החזק
 |
| הזיקה לערכי הבושידו ("דרך הלוחם") קיימת גם ביפאן המודרנית. כל יפאני המכבד את עצמו מחפש סב קדמון האוחז בחרב מפוארת |
שהפעילו השוגונים ממקום מושבם באדו (Edo – טוקיו של ימינו). במשך רוב שנות השלטון הצבאי קיימו השוגונים מדיניות של "בדידות מזהרת", ויפאן נותרה סגורה כמעט לחלוטין בפני מגע עם העולם החיצון. את מירב מרצם הקדישו השוגונים לייעול המערכות הציבוריות ולבניית תשתית נרחבת, כגון רשת דרכים מתוחזקת למופת (שכללה מערכת של תחנות מנוחה לרוכב ולסוסו). הסחר הימי התבסס והורחבה תעשיית המכרות. פותחו תעשיות הכותנה, המשי והנייר מייצור מקומי, במקום לייבא סחורות אלה מקוריאה ומסין. כמו כן גדלה תפוקת הגידול החקלאי העיקרי – האורז. זו היתה גם תקופת הפריחה של אמנויות הזן – כגון קליגרפיה וטקס התה – ושל האמנויות החומריות כמו אריגה, קרמיקה, לכה, ארכיטקטורה ועוד.
סיפורי הגבורה ודמויותיהם אפופות המסתורין של לוחמים, ששמו נפשם בכפם למען תהילתו של אדונם, פירנסו תרבות שלמה שצרכניה היו דווקא בני מעמד הסוחרים – המתעשרים החדשים, שנהנו בפועל מהיציבות האזרחית. מחזות רבים, שנכתבו בעיקר מהמאה ה־17 ואילך, מתארים סצינות טרגיות מעולם הסמוראים. עם הידועים שבהם נמנים מחזה הקבוקי "צ'וּשינגוּרה" (Chushingura) ומחזה תיאטרון הבובות "קאנג'ינצ'ו"ֹ (Kanjincho). גיבורי המחזות הפופולריים (הן הגיבורים ההיסטוריים והן השחקנים עצמם, שזכו לכבוד ולהערצה רבים) גם הונצחו בציורים. עלילות גבורה אלה הן עירוב, שבו הדמיון עולה לעיתים על המציאות, ממש כמו בסדרת הקרבות הארוכה והלא־משמעותית של קאוונאקג'ימה, שהונצחה בטקסט הכמו־היסטורי של ה"קוֹיוֹ גוּנקן" משנת 1625.
אפשר למצוא הקבלה מסוימת בין האירועים התיירותיים במובהק של שחזורי הקרבות בימינו, דוגמת הקאוונאקג'ימה, המושכים אליהם קהל צופים גדול, לבין הנאתם השבעה של הסוחרים בני המאות ה־16 וה־17 מעלילות הגבורה, כשהם ישובים בתאי התיאטראות ולוגמים סאקה, והשחקנים מתלבטים על הבמה בשאלות נשגבות של כבוד ונצח.
געגועים לעולם אבוד
ערכי הבושידו ("דרך הלוחם") היו הנורמה החברתית המובילה ביפאן עד לפני כ־120 שנה, ועל כן אין זה פלא שעדיין קיימת זיקה אליהם בנפשותיהם של בני יפאן המודרנית. אף כי מעמד הסמוראים הקיף חלק קטן יחסית מהאוכלוסיה, היום מחפש לו כל יפאני המכבד את עצמו סב קדמון האוחז בחרב מפוארת.
חלק מה"שחקנים" במופע השחזור ההיסטורי הביעו בגלוי געגועים לעולם הסמוראים שאבד. בעוד שחלקם משתתפים כניצבים בהפקות הענק בשל ההזדמנות ליישם "על רטוב" את אמנויות הלחימה שרכשו כתחביב ספורטיבי, נשמעו בקהל גם קולות אחרים: היו שהזכירו את נחיתותו של הצבא היפאני, שהיה לדבריהם הצבא הטוב בעולם, ומאז תום מלחמת העולם השנייה הוא מוגבל באופן קיצוני בהיקפו ובעוצמתו. עבורם, היה השחזור פורקן של ממש לרגשות לאומיים שהודחקו בצו ההיסטוריה, סמל לרוח היפאנית ה"אמיתית", מסורת האבות.
אין אלה אנשים קיצוניים דווקא, אם כי יש ביפאן מיעוט קטן בעל נטיות לאומניות־קיצוניות, כדוגמת הסופר יוקיו מישימה (Mishima). מישימה התאבד על גג בניין הפרלמנט היפאני בראשית שנות השבעים, בשיסוף קרביו בנוסח הסמוראי הישן (הידוע בשם "חראקירי" או "סֶפּוּקוּ"), כמחאה על אובדן רוח הלחימה האמיתית של עמו. אך בחברה מתועשת וממוסחרת כפי שהפכה יפאן להיות תוך שנים כה מעטות, יש בנוסטלגיה על ימי הפאר יותר מאשר חלומות על כוח.
החומרנות של היום מוחלפת לרגע בעולם שבו פעלו אנשים מתוך תחושות עזות של שייכות ומחויבות למשהו שמעבר לרגעי, שמעבר לחולף. מבין כתמי ה"קטשופ" שעל השריונות המשוחזרים בקפידה עילאית ומתוך הבימוי המדוקדק עולה הזיכרון המשותף של אחוות הלוחמים, הרעוּת היפאנית. למול תחושת האחווה הזו מחווירות גם ההשוואות הרואות את אנשי המכירות ועובדי התאגידים הגדולים, הנשבעים אמונים לפס הייצור, כאילו היו סמוראים מודרניים.
