שביל ישראל: עין נטפים – טאבה (מסלול 27)

נקודת התחלה: עין נטפים – טאבה: ליד השלט לעין נטפים במקום בו השביל חוצה את הכביש
נקודת סיום: טאבה – סוף השביל
אורך המסלול: 15 קילומטר
משך ההליכה: 8-7 שעות
דרגת קושי: בינוני – קשה
מים: אין בדרך
לינה: אילת
מפת סימון שבילים: מספר 20 (הרי אילת)

אנו מגיעים לתחילת יום ההליכה האחרון מעל עין נטפים כשעלטה מוחלטת שוררת בחוץ וההרים הנישאים מסביב נראים כגוש מאיים. כמה מטיילים הלחיצו אותי מפני מהיום הזה, ואני מחליט להתחיל את ההליכה מוקדם ככל האפשר, גם בגלל החום הצפוי בתחילתו של הקיץ בהרי אילת. אבל בשעה מוקדמת זו קר מאוד בחוץ, ואנו חוצים את הכביש היורד לאילת, מתגוננים מפני הרוח ועטופים במעט הבגדים החמים שיש לנו.

בשל החשיכה אנחנו לא מוצאים את הדרך, ואני מדליק פנס ראש בתקווה לראות את סימון השביל. רכב צבאי עם פנס חזק הסורק את השטח בעצבנותדוהר לעברנו. המפקד שואל אם הכל בסדר ולאן אנו הולכים, ואז מסנן את המשפט הצבאי האולטימטיבי: "הקפצתם את כל הגזרה!". בתקופות רגישות מבחינה ביטחונית מפקדים סוגרים את קטע ההליכה האחרון, העובר בנחל גשרון סמוך לגבול המצרי, והמטיילים נאלצים לבחור במסלול חלופי. למזלנו המקטע פתוח להליכה ולאחר שהשביל נמצא, אנחנו הולכים באור ראשון על קו גובה במקביל לערוץ העמוק של נחל גשרון.

למרות שנשארו שבת, הנוף המדהים מפצה על הכל, אומר אחד החיילים שפגשנו

על צלע ההר, בעיקול השביל, אנו מגיעים לעמדת תצפית צבאית. הסמל הצעיר יוצא באי רצון מתוך שק השינה החם כשהוא לבוש חולצה בלבד. "זה בסדר, אתה יכול להישאר בשק השינה", אני אומר לו. חייל צעיר אחר הצופה אל הנוף במשקפת אומר שזו אחלה שבת, למרות שהם לא יצאו הביתה, מכיוון שהנוף פה מדהים. ואכן באור הבוקר הרך הרי אילת, קניון נחל גשרון, נופי בקעת הירח שבצד המצרי מרהיבים ביותר.

אנו יורדים במהירות בערוץ התלול לעבר נחל גשרון והרוח מקשה על ההליכה, אך גם אינה מאפשרת לעצור למנוחה. אנו מגיעים לערוץ נחל גשרון והולכים במורדו עד שהוא הופך לנקיק צר עם מפל גבוה. שני סולמות ברזל מסיביים מקלים על הירידה. אין לי מושג מדוע צריך שני סולמות ברזל במפל אחד, לא חבל על הנוף? לאחר כשעתיים הליכה, כשסוף סוף מתחיל להתחמם, אנו עוצרים לארוחת בוקר ארוכה בצל מצוק הנחל. לבד במדבר, באחד המקטעים היפים של שביל, כמו שצריך. זה הזמן להרהר במסע הזה לאורך שביל ישראל מצפון לדרום, שמגיע היום לסיומו.

הצד המצרי כפי שנשקף מהמצוק בגשרון. קימוטים גיאולוגים מדהימים ביופיים

מסע של לימוד וצמיחה
באופן מוזר (ואולי דווקא לא), אני ממש לא מתרגש. פרוייקט ההליכה (והכתיבה)  לאורך כל שביל ישראל, "מדן ועד אילת" תרתי משמע, העסיק אותי בארבע השנים האחרונות. אני חושב שאולי אין צורך להתרגש, כיוון שכל מסע מגיע תמיד לסיומו. אבל למרות הכל, היה במסע הזה רובד אישי פנימי משמעותי ביותר. כל המסע הארוך הזה היה עבורי מעבר "מבירא עמיקתא לאגרא רמא", ממשבר גירושין ועד ההתאוששות והפריצה קדימה לחיים חדשים טובים בהרבה. "צריך לפתוח סדנת מודעות עצמית למתגרשים מתחילים לאורך שביל ישראל", אני אומר לוורד בחיוך. "כל שבת שנייה, עם הילדים על שביל ישראל…".

התחלתי את הדרך לפני כמעט חמש שנים, כשחזרתי משהות של שנה בהודו, וראיתי את סימון שביל ישראל שעובר ליד המושב שלי. כיום, כשאני חושב על  הדברים שקרו לי במקביל להליכה הארוכה, אי אפשר שלא לראות בזה מסע אופטימי של התאוששות, לימוד וצמיחה. אני גם יודע להעריך את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי ללכת מחדש לאורכה של הארץ, המפגשים האישיים הנהדרים  לאורך השביל וכמובן – לכתוב את סדרת המאמרים הארוכה על השביל. לפחות אי אפשר להגיד שאני לא מזיע בעבודה, אם אפשר בכלל לקרוא לזה עבודה, אני חושב לעצמי.

אך לא רק מסע פנימי היה כאן, אלא גם מסע פיזי ארוך ולעיתים קשה, עם התכווצויות רגלים, שריטות ללא סוף, כאבי גב ונפילות כואבות. זה היה מסע נוסטלגי שהחזיר אותי לתקופת התיכון, שבה הייתי בורח בכל הזדמנות מבית הספר לטיולים, חלקם הרפתקנים מאוד ולעתים שטותיים להפליא. המסע הזה החזיר אותי גם לתקופת השירות הצבאי ב"יחידה", עם הניווטים ברחבי הארץ והשהות בשטח. ועם זאת, זהו גם מסע עכשווי, שהפגיש אותי עם אנשים ויצר חברויות חדשות ברחבי הארץ.

אני לא רוצה להשתמש בקלישאות כמו "פוגשים את ארץ ישראל הישנה והטובה", כיוון שאין באמת דבר כזה, אך במהלך המסע בהחלט פוגשים את הארץ ותושביה באופן אחר, מורכב, מאתגר, חוויתי ובלתי אמצעי. אפשר לעבור את כל שביל ישראל בהליכה רצופה בת חודש וחצי או לעבור אותו בחלקים קצובים, כפי שמטילים רבים, שאינם יכולים לעשות הפסקה ארוכה באמצע החיים, נוהגים לעשות. המסלול עובר דרך נופים ישראליים קלאסיים, והוא מומלץ לכל אוהב לכת. זה כאן, סמוך, נגיש, יפה – ושלנו.

הדרך לגשרון. לבד במדבר, באחד הקטעים היפים של השביל

יחד עם זאת, ההליכה בשביל מעלה נקודות למחשבה. בניגוד ליחסי הציבור הטובים ולתדמית הציבורית של השביל כהצלחה גדולה, שמטיילים רבים הולכים בו, אין הדבר כך. רוב הזמן לא פגשתי אף מטייל, והעובדה שאין מסת מטיילים מספיקה מעוררת ספק האם השביל ישודרג בעתיד. כדי שהשביל יהפוך לפופולרי באמת, לדעתי צריך להקים בקתות מטיילים לאורכו ולפתור את בעיית המים במקטעים הבעייתיים בנגב. קשה להבין מדוע אף אחד מהגופים בעלי העניין (קק"ל, רשות הטבע והגנים, משרד ראש הממשלה ואחרים) אינם מנסים להתמודד עם פרויקט לאומי חשוב שכזה. תארו לעצמכם שהארץ היתה מרושתת עם כמה עשרות בקתות מטיילים, שאליהן אפשר להגיע עם התרמיל לקראת ערב ולמחרת להמשיך ליום הליכה נוסף. קל לדמיין את הדחיפה שפרויקט מסוג זה היה נותן למטיילים הישראלים ולמטיילים מכל העולם שיגיעו כדי ללכת ברגל לאורך השביל הנפלא הזה.

נקודה נוספת, שבעיני היא בגדר שערורייה של ממש, היא העובדה שהשביל אינו נכנס לתוך ירושלים עצמה. הוא אמנם עובר בסמוך לה ומתחבר למה שנקרא "שביל ירושלים", אולם הוא עצמו אינו עובר בבירת ישראל. לדעתי, "השביל הלאומי" של ישראל חייב להיכנס ממש לתוך ירושלים.

בין צפון לדרום
ישנו הבדל משמעותי בין החלק הצפוני והחלק הדרומי של השביל, ואין ספק שגולת הכותרת של השביל הם מסלולי ההליכה הקשים והמדהימים בנגב. זו חווית הליכה אדירה, מאתגרת ונפלאה, בנופים עוצרי נשימה. לעומת זאת, מסלול ההליכה בצפון נסמך יותר מדי על מערכת דרכי עפר רחבות לג'יפים ומכוניות ולאופנים. לטעמי, ניתן לשפר בהרבה את המסלול בצפון. אולם למרות הביקורת, חשוב לי להדגיש כי החיובי עולה בהרבה על השלילי, וכל מי שבאמת אוהב לטייל יודע שלא כל כך משנה היכן הולכים.

בעודי מהרהר בסיומו של המסע אני מגיע לנקודה שבה צריך לשים לב היטב לא להמשיך ישר בערוץ נחל גשרון אל עבר מצרים, אלא לעלות במעלה גשרון. טעות כזו עלולה להסתיים בתחנת משטרה מצרית… אנו משנסים מותניים ומטפסים את מעלה גשרון בקלילות מפתיעה, ממשיכים עוד קצת ומגיעים לנקודת תצפית בראש מצוק אימתני בעל שיפוע שלילי בצוקי גשרון. ממול, בצד המצרי, נראים קימוטים גיאולוגים עצומים ומדהימים ביופיים. זהו המקום להפסקת קפה ארוכה – ורד בחכמתה לא ויתרה על ערכת הקפה.

סוף הדרך. בחוף ליד טאבה בחור צעיר שר לנו שיר קאנטרי אמריקאי

לאחר שעת הליכה נוספת אנו מגיעים לראש הר צפחות, לתצפית המוכרת על מפרץ אילת, אלא שהראות לקויה והתצפית הפעם לא מדהימה. מכאן השביל פונה דרומה, מתפתל בכמה ערוצים ויורד לעבר מסוף טאבה, הנקודה הדרומית ביותר של ישראל.

מלון הנסיכה המפואר מציץ אלינו בין ההרים במתוך ספר אגדה, אבל אנו לא מתכננים חגיגות סיום מן האגדות וגם לא השתוללות קולינרית. לאכול גלידה ולשתות בירה קרה על חוף הים האדום כמיטב המסורת האילתית נראה לנו סיום הגיוני. כשאנו מגיעים לחוף העמוס באוהלים, בחור צעיר מנגן עבורנו בגיטרה שיר קאנטרי אמריקאי, שהמילים היחידות שאי מצליח לקלוט הן I am still alive. אבל דווקא הרצון הצנוע לאכול ארטיק על החוף מתברר כמשימה בלתי אפשרית – הקיוסק בפתח המסוף סגור בגלל השבת. כמו שהתברר אינספור פעמים על השביל – בחיים הכל יחסי. אני סיימתי.