שביל ישראל: נחל רחם – עין נטפים (מסלול 26)

ורד מקפיצה אותי בשעת בוקר מוקדמת עם הג'יפ לחניון הלילה של נחל רחם. כשאני שואל אותה אם היא תסתדר בנהיגת השטח חזרה, היא מחייכת, "תמיד יש פעם ראשונה", ומותירה אותי לבד כשהיד המנופפת לפרידה מהחלון מתרחקת והולכת. איזה כיף להתחיל כך יום הליכה. ארבעה קילומטרים של הליכה בערוץ הרחב של נחל רחם מובילים אותי למפגש השבילים המסומן עם נחל שני, שבהמשכו נמצא הקניון האדום המפורסם.

ההרים מסביב עדיין מוארים באור זריחה רך וצהוב המפציע מבין העננים הכהים. עוד מעט הכל יהפוך לאפור אביך ומבאס. לא הכל לטובתי – מזג האוויר דווקא נגדי. סערת הגשמים הרצינית ביותר של השנה מתחוללת בצפון הרחוק, ובדרום יש רוחות עזות מלוות בממטרי חול מעיקים, שמלווים אותי במהלך כל היום ואינם מאפשרות עצירות מנוחה. כך אני מוצא את עצמי הולך כמעט ללא הפסקה.

במפגש נחל רחם עם נחל שני מסתיימת דרך העפר לרכבי שטח, והשביל הופך סוף סוף לשביל צר להולכי רגל בלבד. אני הולך בערוץ, ולאחר מכן מתחיל לטפס על הבולדרים הגדולים שבין המפלונים הקטנים לכיוון גבי רחם. בגבי רחם יש מפל קטן ומכתשים עמוקים, שבעונה זו של השנה ריקים ממים. זהו אחד המסלולים הקלאסיים בהרי אילת.

גושי סלע וחול צבעוני
אני ממשיך במרץ רב לכיוון דקלי רחם. השמים הופכים אפורים ומטחי הרוח והאבק מכים בי ללא רחם. אני עוטף את המצלמה הרגישה מאוד לאבק בכמה שכבות של ניילון ודוחף אותה עמוק לתרמיל. עדיף להתאמץ ולשלוף אותה מחדש בכל פעם מאשר להסתכן בנזקי אבק על החיישנים הרגישים. אני מגיע לדקלי רחם, מעין נאת מדבר קטנה, שמתוארת בכל ספרי ההדרכה כ"נקודת חובה להפסקת קפה", אני ממשיך הלאה. אין מה לעצור בתנאי מזג האוויר הללו. בדקלי רחם יש שוחות חפורות, "תמילה", שבהם מי התהום הגבוהים קלים להגעה על ידי חפירה קלה בערוץ הנחל.

אני ממשיך עוד קצת ומגיע לתחילתו של מעלה עמרם. מבט קצר לראש המעלה מבהיר שמכאן זו עלייה סבירה בהחלט לאוכף ואין ממה לחשוש. ואכן מהר למדי אני כבר נמצא בראש המעלה, משקיף אל אחד הנופים היפים ביותר בארץ. מביני דבר טוענים, ובצדק רב, שאזור הטיולים מסביב לעמודי עמרם הוא מהיפים והמוצלחים בארץ, ולמרבה המזל גם אחד הפחות מטוילים. למטה מבצבצים חלק מגושי הסלע הגדולים של עמודי עמרם, שנוצרו מפעולת מי גשם על סדקים אנכיים. כל האזור הזה – עמודי עמרם, נחל צפונות, העמק הנעלם, הר עמרם, גבעת פועה והר אמיר – הוא אזור טיולים מדהים ומפתיע למיטיבי לכת. הוא משופע במחשופי אבן חול צבעונית ובקירות מצוקיים, נופים פראיים ותצפיות מרהיבות.

אני ממשיך ויורד מערבית להר אמיר בסמוך לגושי סלע ומצוקים מאבן חול אדומה וצהובה הנראים כעמודים ענקיים. הצורות המוזרות וצבעי האדום העזים מדגישים את פראות הנוף. ההליכה לבד בשקט רק מעצימה את חווית הנוף. ממול נראה הר שחורת בעל הצורה המיוחדת. פעם, לפני הרבה שנים, מצאתי כאן שתי קרנים של יעל זכר מונחות זו לצד זו (היום הן שוכנות לבטח בחדר הילדים – להנאתם הרבה). לאחר כשעה אני מגיע למפגש דרך העפר הטובה המגיעה לקניון נחל שחורת. כאן, לפחות לזמן מה, מסתיים פרק ההליכה לבד ואני מלווה בנופשי סוף שבוע באילת שמחליטים ללכת במסלול מעגלי קליל ולהרגיש קצת מאווירת הקניונים של הרי אילת.

נוף פראי צבוע באדום. אין שני ליופיו של המסלול הזה

חברים לדרך ולסקרנות
כשאני נכנס למסלול המתויר של נחל שחורת, אני פוגש שלושה בחורים בחופשת סוף שבוע מהצבא, שיצאו למסע רגלי. הם נדהמים לשמוע שאני מטייל לבד. אני משיב להם שלמרות שאני אוהב ללכת עם חברים, בסופו של דבר אין כמו ללכת לבד בין ההרים שמסביב. המקטע קניוני באורך קילומטר מתחתר בסלעי גרניט כהים ויוצר מפלונים קטנים ומכתשות קטנות. באחד הפיתולים אני מסתתר מאחורי גוש גרניט גדול ומוגן מהרוח ואוכל ארוחת בוקר. חצי מהמסלול כבר מאחורי, וזו ההפסקה הראשונה שאני עושה היום. את אותות המאמץ אני מרגיש בכל גופי, וכבר יודע שאשלם את המחיר בגדול מאוחר יותר.

אני יוצא מהקניון ומתחיל לטפס את המעלה הרציני השני של היום הקשה, לכיוון האוכף מתחת להר שחורת. לקראת סוף המעלה אני מבחין במספר דמויות העולות אותו לאיטן. כשאני מגיע לאוכף, יושבת שם חבורה עליזה. בהזמנתם אני מתכבד בתה שהתבשל על הגזייה וחטיפי אנרגיה מצוינים. את הקבוצה מובילים זוג מטיילים ממטולה, שהולכים גם הם את שביל ישראל בחלקים, וגם להם זהו היום המרגש שלפני היום האחרון. לסיום המסע, שארך כמה שנים, הם הזמינו חברים להצטרף אליהם. כראוי למעמד ולמצבנו הדומה, אנחנו משוחחים על שביל ישראל: יופיו של הפרויקט, חסרונותיו של השביל, השינויים האישיים שעברו על כל אחד מאיתנו במהלך התקופה. בני הזוג ממטולה מפתיעים אותי בהיכרות המעולה את הארץ ובאהבתם הרבה לטיולים. בסופו של דבר, הסקרנות והרצון להתמודד עם אתגרים הם מהתכונות הגורמות לאנשים צאת למסעות והרפתקאות, ואני מכיר אותן היטב מעצמי.

אנו יורדים לאטנו במורד המעלה לכיוון הגיא האבוד. החבורה ממשיכה בניחותא לביקור ב"גיא אבוד" – נקיק אבן צר ומקסים עם פסי התחמוצות הצבעוניים של המינרלים השונים. אבל אני, שביקרתי במקום פעמים רבות, ממשיך בהליכה מהירה, עובר מתחת לחורבה מבודדת לכיוון גוש הגרניט הגדול של הר שלמה. זהו אחד המקטעים הנהדרים של השביל, שעובר בערוץ קטן היורד לנחל נטפים במורדות הר שלמה. הר הגרניט הזה, התצפית מראש ההר אל עבר מפרץ אילת, וקניון המפלים (הנקרא במפה נחל בת שבע) הוא מסלול נפלא, שאין שני לו בארצנו הקטנה.

האבק, הרוחות, הקור והחום המתחלפים חליפות, והעלייה המתישה במעלה נחל נטפים מותירים את אותותיהם ברגלי ואני מתנהל לאטי. למוד ניסיון מר מהמקטע בהר כרבולת אני עוצר לצורך תרגילי מתיחה לרגלי הדואבות. כשאני מגיע למרגלות עין נטפים כל מה שנותר לעשות הוא להסתתר בין הסלעים ולצפות בשקיות ניילון ושאריות אשפה שהרוחות החזקות מעיפות באוויר. כשיש סופה, אני מגלה, המדבר הופך למקום מלוכלך מאוד. עלייה קצרה בנקיק של עין נטפים ואני מגיע לדרך העפר המאובקת המובילה לכביש לאילת. למעלה ממתינה לי ורד, בדרך לכוס קפה מפנק באילת ולמנוחה, לקראת היום האחרון של שביל ישראל.

להמשך שביל ישראל:

שביל ישראל: עין נטפים – טאבה (מסלול 27) שמעון לב | צילום: שמעון לב ארבע שנים אחרי שהחל את המסע לכל אורכה של מדינת ישראל, שמעון לב מגיע לסוף הדרך. זהו זמן מצוין למחשבות על מה שיש בשביל ועל מה שחסר בו. את התוכנית לחגוג את סיום המסלול בגלידה הוא נאלץ לדחות. הקיוסק היה סגור לכתבה המלאה >