היום הראשון: ממצפה רמון לחניון לילה סהרונים • נקודת התחלה: מצפה רמון קור עז שורר בבוקר שבת כשאני פוסע ברחובות הדוממים של מצפה רמון. השביל הולך לאורך השכונה הדרומית של העיר ומכתש רמון כמעט ואינו נראה בגלל הערפל הכבד, השמש עדיין לא הפציעה מבעד לעננים. אני נתקל במספר יעלים מסתובבים בניחותא בין המכוניות במגרש החנייה של השכונה ומחפשים אוכל בפח האשפה השכונתי הירוק. מדהים, כשאני מתקרב לצלם אותם הם כלל לא מתרגשים. יעל בעל קרניים נאות אוכל אשפה משקית ניילון כתומה והוא נלחץ כשאני מתקרב אליו יותר מדי. הוא מנסה לברוח ואז השקית מסתבכת לו בקרניים. מחזה עצוב ומתסכל. כשאני מסדר את רצועות התרמיל וקושר בחזקה את שרוכי נעלי ההליכה לקראת הירידה במצוק המכתש, יוצאים מפתח הבית הסמוך גבר עטוף במעיל ועליו טלית ולידו פוסעת בתו הקטנה עטופה במעיל ובכובע צמר. קר לילדה והאבא עוטף אותה בטליתו ובמעילו כנגד הקור העז ומברך אותי בברכת שבת שלום נעימה. הם מתרחקים בין היעלים במורד הרחוב לבית הכנסת הסמוך לתפילת שחרית של שבת. אני הולך לשפת המצוק לתצפית על המכתש ומחכה שהשמש תגיח מבעד לערפילים. כשזה קורה לבסוף מכתש רמון מואר בצורה מקסימה ומיוחדת. מכתש רמון הוא הגדול במכתשי הנגב. אורכו כ-40 קילומטר ורוחבו המרבי כעשרה קילומטרים, והוא מהווה את אחד האזורים היפים והאטרקטיביים לחובבי טיולים בארץ. יום ההליכה הזה עובר כולו בתוך המכתש ואינו ארוך במיוחד. אמנם לגיאולוגים מומחים ביקור ב"פארק השעשועים הגיאולוגי" הזה ששמו מכתש רמון הוא חוויה מסוג אחר, אך גם הדיוטות כמוני יכולים להתפעל מהליכה במכתש כאילו ביקרו במוזיאון גיאולוג חי. לאחר שאני יורד את המצוק וחולף ליד גבעת הפריזמות אני מחליט לסטות מהשביל ולקפוץ לביקור קצר "במנסרה" כדי להרגיש גיאולוגיה של ממש. במנסרה יש מטיילים רבים והשביל המעוצב עובר מעל שברי האבנים הרבים הפזורים כדי לא לפגוע בהם. כתוצאה מתהליכי בליה התמוטטו רבים מעמודי הבנויים מסלע קוורציט וצורותיהם המסותתות מזכירות צורת מנסרה.
אני חוזר לשביל ומגיע לחניון היום ביובל של נחל רעף. אזור המכתש הוא כיום אזור טיולים מפותח, מוקפד ומוסדר כראוי לאחד מאתרי הטבע הייחודיים ביותר בארץ וגם בעולם, אבל שביל ההליכה הרגלי מיותם ואני צועד לבדי בואכה שן רמון, נהנה הנאה מרובה מהליכת הבדד שלי. מרחוק ניתן להבחין באנשים "קופצים" מקופסאות הרכב לביקור באתרים הגיאולוגים שהנגישות אליהם נוחה. אני עוצר למנוחה נכונה תחת עץ שיטה מרשים ואטרקטיבי וזוג מתבודד מגיע עם הג'יפ גם הוא לעץ השיטה. זה בדיוק הזמן להשאיר אותם לבד ולטפס את הטיפוס הקצר לשן רמון. במשך העלייה הקצרה אני מנסה לפענח את ההגדרה של שן רמון "כגוף חדירה" או "מחדר מגמאתי, שנחשף לאחר שהשכבות שמעליו הוסרו בתהליכי בליה וסחיפה". טיול רציני במכתש רמון מציב אתגר אינטלקטואלי ומעמיד בספק את הבנת הנקרא ויכולת ההגייה של אדם ממוצע, לא פשוט לבטא את כל השמות המסובכים הללו מהתקופות המוזרות הללו לפני מיליוני שנים. מפסגת שן רמון ישנה תצפית מרהיבה על המכתש, וכתמי האור והצל הדרמטיים הנוצרים בעקבות משחק התאורה מוסיפים הוד מסתורין מגניב שהעין לא שבעה מלראותו. אני משתרע על הפסגה הקטנה כדי לא להיות חשוף לרוחות העזות, מתעטף בפליז החם ובכובע הצמר מביט בכתמי האור והצל, מדי פעם חולף בסערת אבק טיול ג'יפים בורגני מהצפון, איזה כייף של יום. שן רמון הוא למעשה בליטה בולטת בקיר המכתש (מחדר מגמאתי אמרנו) הדרומי בגובה של 693 מטר והשביל יורד את קיר המכתש חותך ויוצא החוצה מהמכתש וממשיך לאורך קיר המכתש המשונן. לאחר כקילומטר אני פוגש קבוצה גדולה של משפחות, והם שואלים אותי אם אני יודע איפה זה קיר האמוניטים. עברתם אותו, אני משיב ומתפלא שהם הצליחו לפספס אותו. אולי זה בגלל שכבר לא נשארו אמוניטים בקיר בגלל הברבריות של מטילים חובבי מאובנים, אני אומר באירוניה. האמוניט היה שבלול ענק – יצור ימי בעל יכולת ציפה שחי בים הפתוח בעידן המזוזואיקון (מלפני כ-230 מיליון שנה ועד לפני כ-65 מיליון שנה) ונכחד מהעולם בסוף אותו עידן. לאחר מות האמוניט, התמלאו התאים בגזים והוא צף ונסחף לעבר האזור הרדוד הקרוב לחוף – כך נאספו בקיר הזה אמוניטים רבים. כשאנו מגיעים לקיר, הילדים הרבים מתחילים לטפס על הקיר בינות לשרידי האמוניטים התקועים בקיר. אני נכנס בקלות לפוזת הפקח וגוער בהורים בקול סמכותי, הם מצדם מתעשתים וממהרים לגעור בילדיהם בקול סמכותי משלהם. הזמן חולף במהירות ואור אחר הצהרים מאיר את קירות המכתש. סמוך לקיר האמוניטים שביל ישראל מתפצל לסימון השביל הישן ולסימון השביל החדש. אני ממשיך במסלול החדש, המשופר והארוך יותר במספר ימים. אני מטפס חזרה לקיר המכתש והולך עד קצה קיר המכתש לעוד תצפית מרהיבה הפעם מדרום. למעלה בקצה קיר המכתש ניתן להבחין בבירור במפער גוונים, אחד משלושת המקומות בהם המכתש נפער ומתנקז לנחל נקרות. ממש ממול נראה "הקיר ההפוך" הנקרא כך משום שנטייתו כה חדה עד שנוצר 'היפוך' של השכבות מכיוון שנטיית השכבות בצידו הדרומי של המכתש חדה יותר מצידו הצפוני.
עם כל הכבוד לגיאולוגיה המרשימה, דווקא הנוסטלגיה היא זו שמנצחת ומשתלטת עלי. הזכרונות מציפים אותי והעיניים נושאות אותי מאליהן, חולפות על פני הר מרפק וננעלות על הר קטום. פסגת ההר הקטנה והקטומה מוארת באור אחר צהרים מתעתע, החולף ושב כשהשמש יוצאת מבעד לעננים. במפה ההר נקרא אמנם הר קטום, אך ישנה כמה אנשים ואני ביניהם שמבחינתם שמו האמיתי של ההר הוא "הר היחידה". זהו ההר עליו מטפסים במהלך השירות הצבאי, לקראת סופו של המסלול הארוך, בסוף שבוע ניווטים קשה, והצוות הקטן יוצר כתובת אבנים עם שם הצוות. היינו אז צוות אילן, כמה נערים – חיילים, בתחילת שנות השמונים אבל כבר בוגרי קרבות מלחמת לבנון הראשונה בגזרה המזרחית ובביירות. לאחר שירדנו מלבנון המשכנו במסלול וגם אנחנו טפסנו באור אחר הצהרים דומה וציירנו כתובת אבנים כמו כל הצוותים לפנינו. כבר אז הייתי הצלם של הצוות וצילמתי את חברי צוות המעטים ליד הכתובת ההיא. אני תוהה אם המסורת הזאת ממשיכה גם כיום למרות שאינה בדיוק ידידותית לסביבה. כשאני יושב שעה ארוכה, נשען בגבי על סלע קיר המכתש והאירועים שאירעו לפני יותר מעשרים שנה עדיין חרותים בזיכרוני, אני גם שמח וגם עצוב ואפילו מתרגש. מה שהגיל עושה לאנשים. אני יורד את קיר המכתש, חוצה את כביש מצפה רמון אילת וממשיך לטפס להר סהרונים לאורך קיר המכתש הדרומי, אני חושב שלמרות כל השנים הרבות שעברו, הילדים שנולדו, עול הפרנסה וגדול הילדים, התקוות שהתנפצו, הגירושין והמוות הרב שסבב אותי, בסופו של דבר אני עושה הרבה מאותם דברים שאהבתי לעשות גם אז – לטייל כמה שיותר, לישון בחוץ, לשבת ליד מדורה, לפגוש אנשים, לצלם וכן להמשיך ללכת ברגל.
היום שני: מעין סהרונים דרך כרבולת חרירים לנחל גלד• נקודת התחלה: חניון בארות או חניון יום עין סהרונים בשעת בוקר מוקדמת אני פוגש את אבי זעירא ואת מרלה, המגיעה עם כובע בוקרים גדול, כיאה לקיבוצניקית טקסנית לשעבר הגרה כיום ברמת הגולן. את היום הזה אנו הולכים ביחד והדבר מסייע לפתור את קשיי הלוגיסטיקה של המסלול. אנו הולכים את הדרך למצד ועין סהרונים הנקראים על שם שיח הסהרון המשולשל, שיח נדיר ששני פרטים שלו גדלים ליד נקודת הנביעה העליונה. המצד נקרא גם חאן שער רמון וחאן מחלת והיה בעבר חאן נבטי גדול על דרך הבשמים המפורסמת שפעל כנראה בין המאה הראשונה לשלישית. עין סהרונים הסמוך (עין מחאלה) הוא מקור מים לא יציב התלוי בכמות הגשמים והשיטפונות, אך גם מעיין קטן במדבר הוא מחזה משובב נפש. אני ממשיך במסלול הקלאסי של פרסת נקרות שבו נחל נקרות מתחתר בצורת פרסה ולקראת סוף המסלול ישנו מעוק נחמד. זהו מסלול משפחות קלאסי אך בשעת בוקר מוקדמת אין אף נפש חיה וההליכה באזור מהנה ביותר. מפרסת נקרות השביל ממשיך על דרך הבשמים לכוון נחל ארדון, ולאחר כמה דקות השביל מתפצל ופונה לכיוון ההר הבולט בעל השם הייחודי כרבולת חרירים. השם כרבולת אמנם מזכיר לי את טראומת ההליכה בהר כרבולת במכתש הגדול אך הפעם הסיפור שונה לגמרי. השביל מטפס במסלול נוח במקביל לרכס המשונן הבנוי ממצלעות סלע זקופות, שראשיהן המחודדים הזכירו למישהו בעל דמיון פורה בוועדת השמות את צורתו של כרבולת תרנגול . כדי להבדילו הוסיפו לו את השם חרירים שמשמעותו לפחות לפי ספרי ההדרכה "יבשים או צחיחים". כשאני ספון בביתי מוקף בספרים אני בודק את מקור המילה הזאת אבל בתזאורוס של השפה העברית אני לא מוצא את המילה הזאת וגם לא במילון השפה העברית של יהודה גור. לפי המילון, המילה חריר פירושה החור שבראש המחט כפי שכתוב במסכת כלים (יג ה) "מחט שנטל חרירה". לזה שהאזור הוא די חור אפשר בקלות להסכים. כשאני מגיע מתנשף בסוף העלייה התלולה לרכס הנשך מכרבולת חרירים, הנוף הבראשיתי והדרמטי מרהיב ביותר. אני משתרע על האדמה וצורתו של ההר משתנה כל הזמן בהתאם למשחקי האור והצל. הר ארדון מתנשא ממול ולמטה פרושה כעל כף היד בקעת ארדון ונחל חולית החוצה אותה. שום דרך ג'יפים אינה חוצה את המכתש בקטע זה, וגם לא שביל הולכי רגל. אין עקבות קוליסים ולא שרידי מכוניות ושאריות ברזל, ואפילו לא בקבוקי פלסטיק. שמורת טבע כפי ששמורת טבע צריכה להיות. אני שוכב ומביט בנוף הנפלא, מדי פעם מצלם עוד תמונה, עד שאני שומע את נשיפות מאמץ העלייה של אבי ומרלה המגיעים מתפעלים גם הם מהנוף. אנו אוכלים ארוחת מאוחרת ומהירה וממשיכים בשביל ההולך על קו מצלע המכתש. אבי ומרלה נמצאים שניהם בפרק ב' של חייהם. אבי זעירא הוא אחד הפעילים המרכזיים במאבק על הגולן וראש ועד יישובי הגולן לשעבר.כיום הוא עוסק בניצול אנרגית הרוח ליצור חשמל. הוא הגיע לרמת הגולן לאחר שנלחם שם במלחמת יום כיפור. באותה מלחמה אחיו נהרג. בעוד אנו הולכים על קיר המכתש ומשוחחים על צדה השני של ישראל הקטנה הוא שואל אותי אם אני בנו של פרופסור לב. כשאני משיב בחיוב הוא מספר לי שאבא שלי היה המנחה של אחיו באוניברסיטה העברית בירושלים ושהקשר ביניהם היה הדוק ביותר.
מלמעלה ניתן לראות בבירור את "מפער מעוק" אחד משלושת המקומות בהם קיר המכתש נפער ומתנקז לנחל נקרות. השביל גולש לערוץ נחל מעוק. מסלול שביל ישראל בנגב עובר למעשה בשלושת המכתשים הקלאסים של ישראל וכאן אני נפרד ממכתש רמון. שלושה קילומטרים במורד נחל מעוק ישנם גבים נהדרים אבל אנו פוסעים בערוץ הנחל המלא בעצי שיטה המזמינים למנוחה ארוכה בצילם. לאחר מכן אנו מחפשים את הסימון כדי לטפס את הרכס הפראי הניצב ממול לעבר מפלי נחל גלד. לאורך הדרך אנו מבחינים בגבים קטנים מלאים במעט מים, שרידי הגשמים האחרונים. השביל עובר בערוץ צר ותלול בנוף פראי של שולי הערבה. מהאוכף אנו מתחילים לרדת ואנו מגיעים לראש מפל גבוה שבו שלט זיכרון למטייל "אוהב מדבר", שנהרג בטיול. השביל עוקף את המפל בשביל תלול וקשה ואנו הולכים בערוץ נחל גלד בין בולדרים גדולים. מראש מפל נחל גלד הנשפך לנחל נקרות נשקף נוף הערבה. למרות הגשמים גב חולית הגדול בתחתית המפל ריק למדי ואנו יורדים לתחתית המפל. למטה אני פוגש את אילת השחר הולכת יחפה על הסלעים, ראשה מכוסה במטפחת לבנה מדברית ולצדה כלבתה השחורה. אילת השחר היא עורכת דין העוסקת בגישור ובישוב סכסוכים אך גם מטפלת המעבירה סדנאות "מודעות והקשבה לטבע". היא באה לנחל גלד כדי לבדוק אם המקום מתאים לסדנת הקשבה כזו המתוכננת בקרוב. "הרבה אנשים בכלל לא מקשיבים לטבע. אנו באים למקום אחד ויושבים בו יומיים או שלושה" היא מספרת בנעימות. לי הדברים הללו כל כך נראים מובנים מאליהם שקשה לי לחשוב מדוע צריך סדנה כזו, במיוחד אחרי יום הליכה מהיפים בשביל ישראל. אנו יושבים שעה ארוכה ומשוחחים בנעימות רבה בעוד קרני השמש יורדות באור אחרון. כשאנו מגיעים לחניון הלילה הסמוך, אנחנו פוגשים שם את אבי ומרלה שותים תה מתוק. מתחת לעץ שיטה גדול פרוש שטיח ועליו כל טוב השמור רק לכאלו הבאים ברכבי שטח עמוסי ציוד ומאורגנים להפליא. צריך להקשיב גם לבטן לא רק למדבר אני אומר לה בעוד אני מתחיל לאכול. "זה הולך ביחד מצוין", היא עונה. להמשך שביל ישראל:
|
