אלכסנדרה דוד־נאל (Alexandra David-Néel) היתה אשה נועזת. סקרנית, אמיצה, עצמאית, הרפתקנית, לא שגרתית, נחושה בדעתה להגשים את חלומותיה וכנראה גם חזקה מאוד פיזית ונפשית. במשך 14 שנים היא ערכה מסעות בדרום־מזרח אסיה, וב־1924, בהיותה בת 55, יצאה לאחד המסעות המפורסמים ביותר שלה, לבירת טיבט. היא הלכה שבעה חודשים ברחבי ההימלאיה, ממנזר קומבום (Kumbum), שבשוליים הצפון־מזרחיים של טיבט, ללהסה (Lhasa), הבירה, מחופשת לקבצנית טיבטית, והשלימה בכך את אחד המסעות הגיאוגרפיים המרשימים ביותר באותה תקופה. היא צעדה ברגל, רכבה על פרדה, על גב סוסים וגם על יאק. כאשר נזקקה לזריקת מרץ לקחה גרגר סטריכנין כדי להאיץ את התקדמותה. טיבט היתה אז סגורה למבקרים. הטיבטים והבריטים מנעו מזרים את הכניסה, ולכן עשתה דוד־נאל את דרכה שם מחופשת לעולת רגל קבצנית. היא קלעה שיער יאק שחור בשערה החום, כדי להאריכו כמנהג הטיבטים, צבעה אותו בעזרת מקל דיו סיני שחור ופידרה את פניה באבקת קקאו מעורבת בפחם. בכל פעם שרחצה את ידיה או הורידה את כובעה, היתה ערה ומודעת למבטי הסובבים. במהלך החודשים שבהם שהתה בלהסה היכה אותה פעם שוטר משום שנכנסה לאיזור שהכניסה אליו אסורה לקבצנים. "כה מושלמת היתה הסוואתי", כתבה אחר כך בספרה "המסע שלי ללהסה", שראה אור באנגלית לראשונה ב־1927 והיה לאחד מספרי המסע הנמכרים והנקראים ביותר בעולם.
דוד־נאל היתה אשה עצמאית. היא ידעה מה מושך ומעניין אותה, הרגישה מהו ייעודה ודבקה בנסיונותיה להגשימו. כבר מגיל צעיר היא התעניינה בתרבויות המזרח, ועוד לפני המסע ללהסה הספיקה לבקר בהודו, ציילון (סרי לנקה), טיבט, בורמה, יפן וקוריאה. היא היתה לאישה המערבית הראשונה והיחידה שפגשה את הדלאי לאמה ה־13, ובעקבות המפגש עמו אף למדה טיבטית. כשהיה בן 15, והוא צעיר ממנה בשלושים שנה, הצטרף למסעותיה יונגדן, נזיר בעל תואר לאמה. במסע ללהסה הם השתדלו ללכת בלילה ולנוח ביום, כדי שלא יגלו אותם. לעיתים הם ישנו בתוך בור שחפרו ולפעמים נפרדו כדי להפיג חשד. רוב הזמן הם התחזו לאם ובנה. ב־1925 אימצה דוד־נאל את יונגדן באורח חוקי לבן. הוא נסע איתה לצרפת, שם נפטר ב־1955, 14 שנה לפניה. היא נפטרה שישה שבועות לפני יום הולדתה ה־101. הסקרנות של דוד־נאל לתרבות המזרח היתה עצומה, והיא היתה פתוחה להכיר ולגלות מנהגים, טקסים, אמונות ודרכי חיים שונים מאלה שהכירה. היא למדה לעומקן תורות מזרחיות נסתרות, שלא היו מוכרות באותה תקופה במערב, והותירה ספרי מסע, אוצר תיעודי גדול והשראה לבאים ולבאות אחריה. חיזורים אחרי ארץ המסתורין
יש מעט מאוד חמצן בגובה 5,000 מטרים, הראש לוחץ והבטן מתהפכת. הקור היה עז. לבשתי את כל בגדי בכמה שכבות וישבתי בתוך שק שינה שתפרתי יום קודם ברחובות גולמוד, משמיכת פוך שקניתי בכלבו. בפעם היחידה שירדתי בלילה מן האוטובוס, התנדנדתי כשיכורה. לא יכולתי ללכת ישר. היו אלה השפעות קלות של מחסור החמצן בגבהים. חודשיים מאוחר יותר למדתי, באופן האישי ביותר, על ההשפעות הקשות יותר של הגבהים. אחי, אלי, נפטר ממחלת הגבהים על גבול טיבט ומחוז שינג'יאן (Sinkiang) שבמערב סין, כשעשה את דרכו ללהסה במשאית דלק של הצבא הסיני. נפרדנו רק שבוע קודם בעיר קשגאר (Kashgar) וקבענו להיפגש בלהסה. הוא בחר דרך קשה יותר, שמעט מאוד נוסעים עברו בה. אני הרגשתי שהנתיב הזה קשה מדי, ובחרתי בנתיב מקובל יותר בדרך לטיבט. אבל אין נתיב קל. גם אלכסנדרה דוד־נאל ידעה זאת. דוד־נאל היתה כנראה אשה חזקה ביותר. היא לא סבלה ממחלת הגבהים, כיוון שהתקדמותה היתה איטית משלנו. בעלייה איטית הגוף מתרגל לגובה. אבל ההליכה בהרי טיבט תמיד קשה. הגובה הממוצע שם הוא כ־4,000 מטרים. שרשרת הרי ההימלאיה, בעלת הפסגות הגבוהות בעולם, נמצאת בתחומה ובה גם ההר הגבוה בעולם, האוורסט, שנושק לתשעה קילומטרים. הקשיים שמערימה טיבט על המבקשים לבקר בה הם אדירים, אבל הם גם שהיוו אתגר עבור רבים, בהם אלכסנדרה דוד־נאל, ומשכו אותם להתגבר עליהם ולהגיע לגג העולם.
ב־1902 היא הגיעה לטוניס, שם פגשה בן דוד רחוק, פיליפ־פרנסואה נאל, שעבד כמהנדס בחברת הרכבות של צפון אפריקה. ב־1904, כשהיתה בת 36, הם נישאו. הם היו נשואים עד מותו ב־1941, אולם בקושי ראו אחד את השנייה. כבר ביום החתונה הבהירה דוד־נאל שאין בכוונתה לחיות חיי נישואין קונוונציונליים. אין אפילו עדות לכך שקיימו יחסי מין. ובכל זאת, היא ראתה בבעלה את החבר הקרוב ביותר שלה והוא אף תמך בה כלכלית במשך שנים רבות. דוד־נאל עבדה כעיתונאית בפריז ובלונדון, וב־1911, כשהיא בת 43, חזרה לאסיה למסע שנמשך 14 שנים ושיאו בהליכה ללהסה. באותה תקופה, בשל פלישת הסינים (Manchus) לטיבט, חי הדלאי לאמה ה־13, טובטן גיאצ'ו, בדארג'ילינג תחת חסות בריטית. אלכסנדרה נפגשה עמו כדי לראיין אותו. לא היה זה דבר של מה בכך, טיבטים נכבדים המליצו לו להיפגש עמה. הם הכירו את הידע וההתעמקות שלה בבודהיזם הטיבטי. דוד־נאל היתה האשה המערבית הראשונה והיחידה שנפגשה עם הדלאי לאמה ה־13, והפגישה שינתה את חייה. לדבריה, הדלאי לאמה לא היה מסוגל לתפוס שאשה מערבית מכירה דוקטרינות טיבטיות: "אם הייתי נעלמת בחלל האוויר היה נדהם פחות ומקבל תופעה זו כיותר מתקבלת על הדעת". הוא לא ידע שדוקטרינות טיבטיות תורגמו לצרפתית וטען שגם אם קומץ אירופאים התעמקו בכתבים, הם בוודאי לא הבינו את משמעותם. "תלמדי טיבטית", אמר לה. וכך היא עשתה. בגיל 44 התחילה ללמוד שפה חדשה, עד שהגיעה לשליטה מלאה ודיברה אותה באופן שוטף.
במערות, עם השדים לא פעם, כששוטטתי בין בתי הספר השונים של המנזרים הטיבטיים, חשבתי שלו הייתי רוצה דוקטורט כלשהו, הייתי רוצה "דוקטורט בשמיימיות". תואר כזה אפשר לקבל לאחר לימוד של שנים ארוכות. אבל למידה במנזר לא מספיקה, צריך גם להתנסות. על צוק שמאחורי מנזר לברנג (Labrang), דרומית לעיר לנג'ו (Lanzaou) שבסין, יש גומחות התבודדות. עברתי מתחת לצוק יחד עם הורי במסע נוסף לטיבט, ב־1993. אבי הוא שהפגיש אותי עם ספריה של אלכסנדרה דוד־נאל. היא חוותה את טיבט עם בנה המאומץ. אני עם הורי. נזירים מתבודדים במערות כדי לפגוש שדים. יש המסבירים זאת ביכולתם של נזירים דגולים לשלוט בשדים ולאלפם לצרכיהם, ויש הטוענים שמתוך ההתבודדות וההתמודדות לומד האדם שהשדים היחידים שקיימים הם אלה שבתודעתו. חשבתי רבות על התבודדות במערות נשכחות במדבריות מאיימים כמו בטיבט. במקום כל כך גבוה – קרובים לאלים, אבל רחוקים מאוד מבני אדם. לעיתים דווקא עם אנשים רבים אנו מרגישים בודדים. כיצד מרגיש אדם שמתרחק מאנשים וממקורות קיום?
דוד־נאל בילתה כמה חודשים בהתבודדות במערה. אולי התמודדה עם השדים הפנימיים שלה. היא גם סיפרה בהשתאות על מפגשים עם קבוצות נשים טיבטיות שחיו במדבר לבדן. לעיתים היו אלה קבוצות של חמש נזירות, לעיתים נשים שצעדו לבדן במשך חודשים או שנים. עולות רגל או מתבודדות מבחירה. עם האביב, כאשר יצאה מהמערה וראתה את העמק ואגמים שקופים, כתבה באחד מספריה: "התבודדות, התבודדות… הנפש והחושים מתחדדים בעקבות חיי ההתבוננות והבחינה המחודשת. האם אנו שוגים בחזיונות, הופכים לאשליה, או שמא היינו עיוורים עד עכשיו?". למרות כל המכשולים לאחר הביקור בשיגָצֶה שבה דוד־נאל לסיקים, שם נדרשה לשלם קנס בשל הפרת האיסור ואף גורשה על ידי הבריטים בשל המעבר הלא חוקי. רק נתיב אחד נשאר פתוח בפניה עתה – מסין. היא עברה מסיקים לכלכותה ומשם – דרך בורמה, יפן וקוריאה – הגיעה ב־1917 לבייג'ין. היא עצרה במקומות רבים בדרך ולמדה במנזרים שונים. מבייג'ין המשיכה דוד־נאל יחד עם יונגדן במסע של 3,000 קילומטרים נוספים, שנמשך שבעה חודשים, עד שהגיעו למנזר קומבום, 25 קילומטרים דרומית־מערבית לשינין (Xining). באחד ממסעותיה, גילו הסינים בחפציה כלים לאיסוף ממצאים בוטאניים והכריחו אותה לפנות לאחור. "כאשר ליוו אותי אל תחנת הגבול נשבעתי", כתבה אחר כך, "שלמרות כל המכשולים אגיע ללהסה, ואראה מה כוח רצונה של אשה יכול להשיג". היא לא רצתה רק להגיע בעצמה. היא רצתה שבעקבותיה ישברו אחרים את האיסורים ושהגבול שהוצב במרכזה של אסיה יוסר. למעשה, דוד־נאל לא מיהרה ללהסה. בקומבום היא שהתה עם יונגדן שלוש שנים, ועסקה בלימוד בודהיזם טנטרי ובתרגום טקסטים קדושים. היא ערכה את אחד המסעות הגדולים בהיסטוריה לא רק לשם ההישג שבהגעה ללהסה, אלא מתוך היכרות עם התרבות, סקרנות ורצון להתעמק. למרות הדגש הלימודי, התרבותי והדתי של המסע, היה זה מסע גיאוגרפי אדיר מימדים שהגיע לשיאו כשהיתה בת 55, במסע ללהסה. יוגת הדומו ולשונות אש בהקדמה למהדורה מחודשת של ספרה "המסע שלי ללהסה" ב־1983, כתב פיטר הופקירק שהוא מפקפק בעדויותיה. לדבריו, לפני חצי מאה קהל הקוראים היה מוכן לקבל כמעט כל דבר בהקשר של המסתורין של טיבט, והוא רומז על חשד שדוד־נאל פשוט נענתה לדרישת קהל הקוראים של התקופה. האומנם? בביקור שלי בלהסה, בסוף נובמבר 1985, יצאתי באחת עשרה בלילה לבקר באחד מבתי ההארחה בעיר. ראיתי טיבטים ישנים ברחוב בטמפרטורה שמתחת לאפס. את הג'ינס שלי הורדתי מחבל הכביסה בבוקר, כשהם עומדים בכוחות עצמם. קפואים לגמרי. שפופרת משחת השיניים שנותרה על אדן החלון היתה קפואה. כיצד יכלו הטיבטים לישון בחוץ? התופעה נגדה את כל מה שלמדתי. החינוך שלנו מלמד אותנו להיות ספקנים. להעמיד כל דבר למבחן מדעי. מה אנחנו אמורים לעשות עם כל אותן תופעות שלא מסתדרות עם ה"אמיתות" עליהן גדלנו?
אלכסנדרה דוד־נאל הפצירה בחוקרים לערוך מחקר מדעי על אודות היכולות המיוחדות של הטיבטים, כדי לשנות את ראייתן כאמונות תפלות. "אין מדובר בנסים או בתופעות על־טבעיות", כתבה, "ואסור שייחשבו לאמונות תפלות. אימון הנפש, כאשר הוא מתנהל רציונלית ומדעית, יכול להניב תוצאות רצויות. לכן מידע על אימון זה הינו חשוב וראוי לתשומת לב, גם אם אנו מסתייגים מן התיאוריות עליהן הטיבטים מבססים אותו". ואכן, כך קרה. חוקרים מערביים, בהם ד"ר הרברט בנסון מאוניברסיטת הרווארד, ביקרו במנזרים בצפון הודו ובדקו בעזרת מכשור מתאים נזירים שעסקו ביוגת הדומו. החוקרים מצאו שעל ידי מדיטציה מיוחדת מצליחים הנזירים להרחיב את כלי הדם שלהם ולהעלות את חום גופם בארבע עד שמונה מעלות צלזיוס. נזירים מעופפים וניסים אחרים אלכסנדרה נתקלה בדברים מופלאים מאלה. בספריה היא מתעדת טקסי מוות, מקטלגת ומסבירה מנהגים רבים ועוזרת למי שרוצה להתעמק ב"ספר המתים הטיבטי", המתאר את מסעה של הנשמה לאחר המוות. במהלך הדרך ללהסה היא ראתה, תחילה באמצעות משקפת ואחר כך במו עיניה, נזיר שעוסק ב"אמנות התעופה". לא היה זה פרי דמיונה. אנשים נוספים שהיו איתה הסבירו לה במה מדובר. הם ראו אדם שמקפץ באוויר, בדילוגי ענק, ומתקדם מרחקים אדירים. הוא היה נתון בטראנס שידוע בשם לונג־גום (Lung-Gom). גם כאשר הצליחה לדבר איתו, כמה ימים מאוחר יותר, הוא לא שיתף פעולה, כיוון שבמנזרים מדגישים בפני הנזירים את סודיות הידע. כל שהיא הצילה מפיו הם כמה פרטים שנוגעים לתזמון הנכון לביצוע הלונג־גום. במסעותי בעולם ראיתי הרבה צורות חיים אלטרנטיביות והייתי עדה לתופעות בלתי מוסברות. ראיתי את "נס החלב" בהודו, שבו "שתו" פסלי אלים חלב, ואין ביכולתי לפסול את שראיתי. אומרים שלראות זה להאמין, אבל יש דברים שאנחנו רואים ועדיין מתקשים להאמין להם. אנחנו מחפשים הסברים רציונליים שנוכל לחיות איתם בשלום. אנו מבססים את השליטה בעולמנו על סדר, קיטלוג והסבר. כשההסברים הללו מאכזבים אותנו, אנו חשים מאוימים. נדמה לפעמים שתגובה אינטליגנטית היא להטיל ספק ולהפריך בטיעונים של אחיזת עיניים או שרלטנות. אבל אני – כמו אלכסנדרה דוד־נאל – יודעת את שראיתי. ראיתי, לא הבנתי, ואולי יום אחד מישהו ימצא לכך הסבר.
מבצר המדיטציה בדרום צרפת אחרי מותה של דוד־נאל, היו שטענו כי כל כתביה הם מעשייה בדויה, שהיא מעולם לא ביקרה בטיבט ושלא ידעה טיבטית. אבל אנשים שהכירו אותה ואת מסעותיה, גם אלה שהתנגדו להם (הבריטים, למשל, שניסו למנוע את כניסתה לטיבט), אישרו את אמיתותם. לעדות נותרו כמובן לא רק דבריהם וספריה, אלא גם תמונות שצילמה. ב־1925 חזרה דוד־נאל לצרפת, עם יונגדן, בכוונה לחדש את חיי נישואיה. בכל התקופה שהיתה בדרום־מזרח אסיה נשמר קשר של מכתבים בינה ובין בעלה, פיליפ־פרנסואה נאל, והוא אף שלח לה כסף למימון מסעותיה ושימש סוכן ספרותי שלה. אבל הוא לא התלהב מהרעיון לחיות בבית אחד איתה, עם אוסף הספרים הענק שלה על אסיה ועם יונגדן. הוא עזב לאלג'יר והם לא ניסו שוב לחיות יחד, אך הוא המשיך לספק לה כסף בנדיבות ואף עזר לה ב־1927 לקנות בית בדין (Digne) שבדרום צרפת. היא כינתה את הבית בשם טיבטי – Samten Dzong – שפירושו "מבצר מדיטציה". דוד־נאל זכתה במדליית זהב מן "החברה הגיאוגרפית הצרפתית", בתואר אבירות של "לגיון הכבוד" וספריה ומאמריה הפכו אותה לאישיות מפורסמת. כשהיתה בת 80, עשתה עיסקה עם עיריית העיר שבה חיה: בתמורה לפטור ממיסים, יועברו אחרי מותה התמלוגים מספריה לקופת העיר. איש לא חשב שהיא תחיה עוד 20 שנה. ביום הולדתה ה־100 ביקר אצלה המו"ל הבריטי שלה. הוא ציפה למצוא אשה שעוסקת במדיטציה ומתכוננת לקראת המסע המסתורי ביותר שלה, אל המוות. הוא פגש אשה שמתמצאת בכל פרט בחוזה התמלוגים. אשה שיודעת את רצונה. אשה שלא מתעסקים איתה. המפגש עם סיפור חייה של אלכסנדרה דוד־נאל משמש לי השראה ונותן לי כוחות. היא ידעה מה מושך אותה, הרגישה מהו ייעודה והיתה מוכנה להשקיע כדי להגשימו. היה לה כוח פיזי, נכונות להתמודד עם קשיים ועם אי נוחות, ויוזמה לנצל הזדמנויות שנקרו בדרכה. היו בה דבקות ואומץ והיא הגיעה להישגים שהם מעבר לנורמה, לא רק ביחס לתקופתה. עבורי, אלכסנדרה דוד־נאל קסומה לא פחות מטיבט עצמה. |
